אני מבולבל לגמרי!

הגמרא בנדרים (פ"א.) אומרת: מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהם תלמידי חכמים – מפני שאין מברכים בתורה תחילה.
הראיה לכך, שלכן נחרב בית המקדש.

זה מבלבל אותי – אולי באמת זהו הסיבה לחורבן בית המקדש. אבל איך למען ה', זה מסביר את הטרגדיה שבני תלמידי חכמים לא נהיים גם תלמידי חכמים???


או קיי, נמשיך:
הגמרא אומרת שה' אומר, שהוא ורק הוא יודע את הסיבה לחורבן הבית – בגלל שכלל ישראל עזבו אותו.

מה נקרא שעזבו אותו?
שלא בירכו בתורה תחילה.

מה הקשר? – כמה פעמים אני מברך ברכת התורה, ובכל זאת לא חי עם ה' לצערי?


אלא מאי?
חייב להיות שחסר לי הבנה בסיסית במושג 'ברכה'.

כי הברכה על דבר גשמי היא הכרזה.
הכרזה שאנו מכירים ויודעים מי ומה הוא מקור דבר זה.
שלכן אומרים הראשונים, שהפירוש המילולי של המילה 'ברוך' הוא, מקור הברכה והשפע.
ובעצם הכרזה זו, אנו משלימים את התכלית לשמו נברא העולם – להכיר את ה' בתוך הגשמיות.

ממילא, אם הם לא למדו את התורה, מתוך הכרה במי שנמצא בכל אות, ומתוך ידיעה שבכך הם מתדבקים בו.
אזי, אפילו אם בוא נגיד שהם כן בירכו על התורה – זה לא שווה כלום, או על כל פנים, הם לא השלימו את המטרה.

כי המטרה בלימוד התורה מאוד ברורה: להתדבק במי שנותן את התורה – כדברי הב"ח.
איך מתדבקים בו? על ידי ההכרה במי שנמצא בה ובחכמה שבה.
שעל כך ורק על כך אנו מברכים אותו.
זה מה שהם פספסו.


או קיי, אני מתחיל לקבל פה איזשהו הבנה בעניין.

ובכל זאת אשאל, בגלל כך נענשו בעונש גדול כזה – גלות ארוכה, צרות על גבי צרות שלא נפסקים עד לרגע הזה?
הרי הגמרא כותבת מפורשות, שהם עבדו את ה' בכל כוחם, והקפידו על קלה כחמורה – כי אחרת היו הנביאים יודעים את סיבת הגלות.
למה אם כן מגיע להם עונש גדול שכזה???

אלא מאי?
סוגיא זו נותנת בהירות בכל עניין הצרות והייסורים הבאים עלינו.
שאין הם מחמת שנאת ה' אותנו, אלא מאהבת ה' את בניו.
נו באמת – וכי מי שאוהב, ייסר כך את בניו ואהוביו?

כן, כי הוא הוריד אותנו לעולם לזמן קצוב, כדי שנכיר אותו, נתקדש ונתעצם בכוח התורה והמצוות – שוב כמו שכתב הב"ח.
ואם איננו משכילים להתקדש ולהתעצם באלו, הוא חייב לזכך אותנו על ידי הורדה והחלשה של כוח הגשמיות שלנו.
את זה הוא עושה על ידי ייסורים המזככים את גשמיותנו.

לכן, לו יצוייר שהיו ישראל לומדים את התורה ומתקדשים על ידה, היו באים על ידי כך לקדושתם הנדרשת.
אבל בגלל שלא השכילו ישראל להתקדש על ידי התורה – היה נדרש לטובת תכליתם שתזדכך גשמיותם, על ידי ייסורים, שלכן קרה לצערנו מה שקרה.


ת'אמת? – עוד לא נרגעתי!
אז הם היו יכולים לסבול את כל הצרות האלו, עם הבית המקדש.
למה א"כ נחרב הבית המקדש לגמרי?

אם תשאל, מה חסר לי הבית המקדש?
אענה לך – שהוא חסר לי, כדי שאם אתפוש את עצמי, אוכל לחזור אל ה' במהירות שיא, מה שלא שייך היום לכאו'.

התירוץ: שיש כאן עומק נוסף.
הבית המקדש, הוא לא היה סתם איזה בית גשמי, שאם אתה חוטא, אתה יוצא משם, וכשאתה מחליט לחזור בתשובה, אתה שב מיידית.
לא ולא.

אלא, הבית המקדש הוא תוצאה של השכינה ששורה בישראל.
לכן, כל עוד שעסקו ישראל בתורה הקדושה, מתוך הכרה ברורה ובהירה בנותן התורה – בו התדבקו – המשיכו הם את השכינה עליהם עד למטה מעשרה טפחים ממש, והיה השכינה יכולה לשרות כאן בעולם הזה.

אבל היות ולא השכילו ישראל לעשות כך, ולא רק שלא המשיכו את השכינה כאן למטה, אלא גם העיפו אותה אל על – על ידי שלקחו את מה שהכי קרוב אליה – התורה הקדושה, והשתמשו בה לעצמם – להגדיל את החכמה שלהם ואת המעמד שלהם.
הוצרכה השכינה לברוח מכאן, לשמים, וממילא נחרב ביתה.


וואו! זה מדהים.
כי על ידי כך אני מבין גם למה בני תלמידי חכמים, לא נהיים גם תלמידי חכמים.
כי מה זה תלמיד חכם?
מי שהשכינה שורה בו.

ובמי השכינה שורה מעצמה?
במי שנולד בבית שהשכינה כבר נמצא שם ממילא.

ותלמיד חכם שלומד תורה, אבל לא מתדבק בנותן התורה, השכינה לא שורה עליו, וודאי לא בביתו.
ואם השכינה לא נמצאת שם בבית – איך למען ה' היא תיכנס במי שנולד שם בבית???
ברור?
  • תודה
  • שכוייח
  • יישר כח
תגובות: בצ"ל, רבי, שירת העשבים ו-6 אחרים