חיבור הכח למקור עליון

בס"ד

איתא בגמ' בע"ז (ח.), תנו רבנן, לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר, מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים.

ויש מספר תמיהות בסוגיא זו, האחד, שאחרי שראה אדם הראשון שזהו מנהגו של עולם שהימים מתקצרים, מדוע עשה לימים אלו ימים טובים, ומה שמחה יש כאן, ועוד אם הוא קבעם לשם שמים מדוע אנו איננו חוגגים ימים אלו לשם שמים.

עוד יש לתמוה, מדוע הגויים חוגגים חג זה לעבודה זרה, וזהו בוודאי כי יש שורש עבודה זרה בהתקצרות והתארכות הימים, אך יש להבין מהו אותו ענין ומדוע הוא משמש לעבודה זרה.

הנה במאמר לפרשת תולדות ביארנו שמידתו של יצחק היא דין, דהיינו שמה שהדין מחייב זהו המציאות שקיימת ותו לא, ולכן עשיו שהחזיק במידתו זו נחשב בעיניו כממשיכו וכמי שראוי לברכות, רק שעשיו תפס מידה זו בדיוק להיפך, דהיינו, שהמציאות מחייבת את הדין (וזו הסיבה שמצינו בתולדותיו שעשו עצמם אלוהות, עי' בשמו"ר פרשה ח' סי' ב'), דהיינו שאין סיבה לקיום שלו, אלא הוא הסיבה והוא המחייב של הקיום, רח"ל.

בהקדמת ספר הזוהר (ח"א א, ב) מובא מעשה, שאליהו הנביא פוגש את רשב"י על שפת הים, ושואל אותו מה פירוש הפסוק בישעיה (מ כו), שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ומבאר לו אליהו, שהאדם כשהוא מתהלך בבריאה הוא שואל מה, וע"כ הוא משיב אלה, דהיינו שהוא תופס מהי המציאות לפניו, מה כוחה מה מגבלותיה וכו', ועל כך צריך האדם אחר שתפס מה אלה לשאול מי, דהיינו מה התכלית ומי מוביל אותה, ורק כך אפשר לתפוס את המציאות ולהבין באמת את המה.

ומוסיף הזוהר שהמילה מי והמילה אלה יוצרות יחד את השם 'אלוקים', שאחרי שהאדם תופס את המי אלה, ומצרפם להיות אחד הוא מגיע לאמונה השלמה של יחודו יתברך, וזה היה חטאם של עם ישראל כשאמרו בעגל, "אלה אלוהיך ישראל", שהם לא חיברו את המציאות לפניהם למקור אחד, ל'מי', אלא הם יחסו לכוח שעמד לפניהם בעלות על כוחו.

והנה מצינו שהשם א-ל וא-לוהים משמשים גם לעבודה זרה ולעובדין דחול, כמה"כ "לא יהיה לך א-לוהים אחרים על פני", וזהו משום שעצם הענין של א-ל הוא כח, כמו שאמר לבן ליעקב "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", וכל הע"ז בעולם הם אכן כוחות שקיימים בעולם, אלא שהכוחות הללו הם רק כוח שלו יתברך ואין הם כוחות לעצמם.

(ולכאו' עבודה זרה שהיא א-ל נכר ועבודה זרה שהיא א-לוהים אחרים הם ב' אופנים של תפיסת הכוחות הללו, א-לוהים אחרים זה האופן שתופס שיש כח עליון על כל הכוחות האחרים אך אינו הוא יתברך, וא-ל זה אופן שתופס כל כוח כבעל אותו כוח).

והנה כשיעקב פוגש את עשיו ומציג לו את האימהות והשבטים, עשיו שואל אותו מי אלה לך, שצורת ההסתכלות של עשיו זה שיעקב הוא בעל הכוח על עצמו, וממילא הוא שואל אותו מי אלה – לך, ויעקב עונה לו, הילדים אשר חנן הא-לוהים את עבדך, שיעקב מחבר את המציאות הקיימת אל בורא עולם וחי בתפיסה שהכל מאתו יתברך.

וזו הסיבה שאדם הראשון חגג בימים שהאור יתמעט ובימים שהאור יתרבה, כיוון שהוא ראה את שני הכוחות שנמצאים בעולם, האור והחושך, והבין שיש ביניהם מאבק תמידי, וחגג על כך שהבין שגם אם האור מתמעט ונראה שהחושך מצליח לגבור סוף האור להיות מנצח, אך הוא תפס את הכוחות האלו כדבר שנפעל מאתו יתברך, שה' הוא הבורא של כל אלה, ולכן הוא חגג לשם שמים, משא"כ עובדי ע"ז שהם תפסו את כוחות האור והחושך ככוחות בפני עצמם.

והנה המהר"ל (נר מצווה ח"ב) כתב וז"ל, והנה התחלת האור שיוצא מן החשיכה הוא בכ"ה כסליו, כי בריאת אור עולם בזמן שהוא שווה היום עם הלילה, וזה היה בכ"ה באלול, או בכ"ה באדר למאן דאמר (ר"ה יא א) בניסן נברא העולם. אם כן התחלת האור הוא בכ"ה בכסליו, שאז מתחיל האור להתגבר. ולפיכך נעשה הנס בשמן, והיה האור בכ"ה [בכסליו], אף שלא היה שמן להדליק. והיה הנס כל שמונה, כאשר אותו זמן הוא מיוחד להתחלת האור, ע"כ.

נראה מדבריו שיש הקבלה כלשהי בין חג החנוכה שאנו חוגגים לחג שחגג אדם הראשון, אלא שצריך להבין למה אין אנו חוגגים את מה שהוא חגג אלא נצרכנו לחג החנוכה שהתחדש כדי שיהיה שייך לחגוג אותו.

לצורך ביאור הענין נצטרך להקדים ולבאר את שורש המלחמה בין ישראל ליון.

מצינו שיש חיבור עמוק בין עשיו ליון, עשיו כידוע הוא אדום והיא המלכות האחרונה ששולטת עלינו בגלות, ויון היא המלכות שקדמה לאדום, וביון מצינו איזשהו רעיון שבה מלכות זו מתייחדת, אך באדום לא מצינו שום מידה שהוא המחדש שלה ובה הוא מתייחד, וזהו מפני שהמהות של אדום הוא להשליט את כוחה של יון על כל העולם.

והרי כידוע דורשים את הפסוק בתחילת בראשית "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" על ד' מלכויות, וחושך הוא יון ותהום זה אדום, ושלא כשני הראשונים בהם מצינו איזשהו חיבור, שכתוב וחושך על פני תהום, ונראה מזה שמלכות אדום שהיא כנגד תהום מחזיקה ומשליטה את יון שהיא כנגד החושך, ומידה אחת לשניהם, והיא כפי שביארנו בהתחלה שהם תופסים עצמם כמחייבי המציאות, כדבר העומד בפני עצמו, וכך הם תופסים כל דבר.

וענין החושך הוא, שהנה כשאדם שרוי בחשיכה, אין לשום דבר סביבו מקום, והוא מרגיש כאילו כל המקום שהיה סביבו כשהיה אור נעלם, והתפיסה היחידה שהוא תופס זה את עצמו בלבד, וזה מה שהיה ביון שהחשיכו עיניהם של ישראל, ורצו לגרום להם שגם הם יתפסו עצמם כבעלים על עצמם, ולכן אמרו להם לכתוב שאין להם חלק באלוקי ישראל, דהיינו בשם א-לוהים, שלא יחברו את ה'מי' ל'אלה'.

והנה מצינו בישעיה (מה ז), "יוצר אור וברוא חושך עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה", כתוב כאן שהקב"ה יוצר וכנגד זה את החושך, עושה שלום דהיינו הטוב וכנגד זה גם את הרע, ועל זה הוא חותם אני ה' עושה כל אלה, וישנם כאלה שטועים ואומרים שהרע והחושך אינם מאתו יתברך, ומנמקים זאת הטענה שאין הטוב יוצר רע, וזו טעות ביסודה, והאמת היא שהקב"ה יצר שני כוחות שקולים בעולם הטוב והרע, ויש מאבק מתמיד ביניהם, וה' אומר לנו ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע ובחרת בחיים, כלומר הקב"ה אומר לנו שהוא מזוהה עם כל הטוב בעולם, וישנם הטוענים שאין רע מאתו וכל מה שנראה לנו רע הוא באמת טוב, וגם זה אינו נכון שהרי המוות מזוהה עם הרע ואת המוות הקב"ה עושה, אלא הענין הוא שכל הרע שנעשה מאתו הוא לתכלית הטוב אך הדבר עצמו ודאי שהוא רע.

וזה מה שהנביא ישעיה בא ללמדנו, שאנו רואים הרי מאבק בין הטוב לרע, ואפשר לחשוב שהם שני כוחות בפני עצמם שנלחמים וא"כ כשאנו מזוהים עם צד אחד אנו סוגדים לו, על זה בא הכתוב ואומר, אני ה' עושה כל אלה, אך כשהאדם חי בתוך הטבע קשה לו מאוד לתפוס את הכוחות שרואה מול עיניו שאינם בעלי הכוחות, ולכן הקב"ה הוציא את עם ישראל מדרך הטבע הרגילה, שמהותה היא כוחות תמידיים שעומדים וקיימים כל הזמן, והינם חוזרים על עצמם במהלך אחד, וזוהי מהלכה של השמש שאין בה שום נקודת חידוש אלא כל כולה משניות, וזהו שאמר קהלת "אין כל חדש תחת השמש", וזו הסיבה שהגויים מונים לשמש כיון שהם חיים בתוך הטבע שחוזר ונשנה ואינו מתחדש לעולם.

אך ישראל מונים ללבנה שהיא מתחדשת כל הזמן, ואדם שחי במערכת של חידוש שכל הזמן מתחדש אינו יכול לעולם לומר שהכוחות שרואים עיניו המה כוחות לעצמם, שהרי רואה בחידושם כל העת, ולכן ישראל הם מעל הטבע וחיים במערכת של מעל לדרך הטבע.

אך כל זה רק בזמן ששכינה שורה בעם ישראל, ואנו רואים באופן ברור שלשום כוח בעולם אין בעלות לעצמו, אבל כשאנו בגלות ממילא אנו נכנסים בחזרה למהלך של טבע, ואז ניסו היוונים להילחם ולשעבד את ישראל ולכפות עליו את הרעיון שאין קשר לכוח עליון לשום דבר שנמצא בעולם, וכל דבר שקיים בעולם הוא עצמו זו סיבתו.

והרי באותה שנה שהחלה מלכות יון לשלוט, כלומר בשנה הראשונה שמלך אלכסנדר מת אחרון הנביאים בישראל (סדר עולם פרק ל'), דהיינו שאז הפסיקה ההנהגה הגלויה של הקב"ה, שהרי עד אז הנביאים היו מאירים את הדרך, ומביאים לעם את דבר ה' בצורה הרהוטה ביותר שיש, ומאותה שעה יותר אין השראת השכינה באופן גלוי, ומאותה שעה אנו חיים בתוך המציאות הטבעית של העולם, ובמצב כזה אנו צריכים למצוא את האור והטוב בעולם ולחזק אותם ולקשור אותם אליו יתברך, וע"י זה אנו מנכיחים את הקב"ה בעולם שלנו, וגורמים להשראת השכינה אף במציאות של הסתר כמו שלנו, וזהו שאמרו חז"ל כל בי עשרה שכינתא שריא, וכן הלומד תורה שכינה כנגדו, ועוד כהנה.

והנה כשהחשמונאים קמו להילחם ביוונים נגד אותה מידה של כפירה, הם לחמו מתוך המציאות של הטבע, דאמנם נעשו להם בסופו של דבר ניסים גדולים, אך לא היה להם נביא שיורה להם שכך יעשו וינצחו, אלא הם קמו מעצמם כדי להאיר את נקודת הטוב בעולם, ולחברה למקור שהוא בורא עולם.

והנה תרבות יון עדין קיימת בשיא עוצמתה, והיא הולכת ומתגברת וכבר היא שולטת כמעט בכל העולם, רק שכיום קוראים לה תרבות המערב, והם חורטים על דגלם את ערך החרות, שמהותה היא שכל אחד לעצמו ואין שום דבר שמחייב מלמעלה, ואנו צריכים להתמודד עם אותם ערכים ותרבויות של כפירה, וזו הנקודה והכוח שמתחדש בכל חנוכה מחדש, ואשרי מי שעומד כנגד אותם כוחות ונשאר בתפיסה של האמונה בייחודו יתברך בצורה השלימה.