כללי התורה. שרשים וענפים והיחסים ביניהם

שורשים וענפים והיחסים ביניהם

קושיא א​

עירובין ע"ט ב' אמר רב יהודה חבית של שיתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח.

ופירש רש"י שכשהוא מזכה את החבית לבני המבוי, צריך להגביה מן הקרקע טפח, ובכך הוא מזכה להם. וכתבו תוס' (ד"ה צריך) שאין להוכיח מכאן שבכל מקום שקונה בהגבהה די בהגבהת טפח, דשאני שותפי מבואות שזהו רק מדרבנן.

ויש לעיין, לפי דברי התוס' שהגבהה זו כדי לזכות לשאר אנשי המבוי, מדוע באמת סגי כאן בהגבהת טפח, הרי אם בעלמא כלפי דיני ממונות לא נחשב להגבהה, א"כ נמצא שאנשי המבוי לא זכו כלל בשיתוף זה, ואיך מהני השיתוף, ומה בכך שדין שיתופי מבואות הוא רק מדרבנן, סוף כל סוף צריך שאנשי המבוי יזכו בזה, והגבהה שאינה מועלת לענין דיני הממונות, איך תועיל לענין שיתופי מבואות. ואם נמציא שאין שום ענין שבני המבוי יזכו בעירוב, אז יקשה (בין הייתר) בשביל מה בכלל הטריחו אותו להגביה טפח?​

קושיא ב​

יבמות נ"ב א' דתניא ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מאישה [דהיינו שאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם] לא יקחו והיינו ריח הגט שפוסל בכהונה. וצריך ביאור הרי כל איסור גרושה לכהן מתחיל מזה שהיה לה קשר אישות עם אחר וקשר הותר בצורה שמשאירה סימנים ועקבות, ואילו בנידון דידן קשר זה עדיין לא הותר כלל, ונשארו הבעל והאשה חייבים זה לזה בכל חיובי אישות, אז אין זה יתכן שזה פוסל לכהונה, [לגבי אחרי שמת אותו הבעל.]​

קושיא ג​

גיטין מ' ב' עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו, שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד, אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין וכותב עבד שטר על דמיו. וכאן הבן שואל, אחר שעל פי דין העבד צודק ולא רבו שני, ממתי חז"ל מתקנים שהצודק ישלם לבעל דינו כסף כה רב כדי שלא יוציא עליו לעז בשקר. נימחי ליה לרבו שני במרפזתא דנפחא עד שיפסיק להוציא לעז.​

תשובה- "שרשי התורה"​

התשובה לשאלות אלה שמושג קנין אינו מתחיל ונגמר בחשן משפט, אלא הוא תחושה שנוצרת אצל המוכר שהמקח הוא מציאות מוחשית שלא ניתנת לחזרה, ותחושה זו נרקמת בשלבים החל מהדיבור ההתחלתי על מקח וכלה בלעיסת הלוקח את האוכל בפיו, אלא שהחושן משפט נצרך לקבוע מאיזה מקום כבר המוכר אינו יכול לחזור בו, וזה נקבע מאחר שהלוקח הרים שלשה טפחים, אך גם בהגבהת טפח ישנה כמות מסוימת של תחושה שמונעת מהמוכר לחזור בו, וזה הספיק לחז"ל בעירובי חצירות דרבנן. וכן בשרשי התורה ישנו איזה סמיכות דעת גם בריח הגט, ולא במהרה אדם יחזור בו אחרי שכבר עשה מעשה נועז כזה, למרות שלגבי רוב הנפקותות צריך רף יותר גבוה של סמיכות דעת. וגם בסיפור של עבד שעשאו רבו אפותיקי כו', הדין בנוי על זה שיש בשרשי התורה גם מקום לטענת הרבו שני, למרות שההכרעה למעשה היא ששחרור מפקיע מידי שעבוד.

וכאן הבן שואל מה זה שרשי התורה, וכי יש בחכמת התורה עוד רובד מלבד ההלכה למעשה ורק בשלב השני הגיעה ההלכה למעשה, והלא במאמר אחד יכול להבראות, ולמה לא פגשתי עד היום את רובד שרשי התורה? והאם יש נפקותא למעשה בהכרת שרשי התורה?​

אכן ההלכה בד"כ חתוכה בין כשר לפסול ובין טהור לטמא ​

הנה לגבי השאלה "למה [נראה לי במבט שטחי ש]לא פגשתי עד היום את רובד שרשי התורה?, התשובה היא- כי אכן למרות שבשרשי התורה יש אין סוף דרגות של חשיבות, "טפח וחצי" קצת יותר חשוב מ"טפח", ו"שני טפחים" עוד קצת יותר חשובים, ו"טפחיים ומחצה" עוד קצת, ו"שלשה טפחים" טפי פורתא, "ושלשה ומחצה" מעט יותר, וכו' וכו', מכל מקום הלכה למעשה ניתנה חתוכה, שמי שהביא את השיעור שנקבע יצא ידי חובתו בהידור ובשלימות, ומי שלא הביא- לא עשה ולא כלום, כגון מה שאמרו בראש השנה י"ג ב'- כל מדות חכמים כן הוא בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן כביצה מטמא טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין שלשה על שלשה מטמא מדרס שלשה על שלשה חסר נימא אחת אינו מטמא מדרס.

ואם תאמר, אם איתא שבשרשי הדברים יש אינסוף דרגות של חשיבות זו למעלה מזו, אז גם בחומר הענין ובעונש היה צריך להיות דרגות בין מי שנוטל הדס של טפחיים ומחצה לשל טפחיים ולשל טפח ומחצה, לא היא, כי בסופו של דבר מה שמחייב אותנו בקיום המצוות הוא העבדות לעילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, שהעמיד לנו הגדרות ברורות מתי זה נקרא שעשינו רצונו ומתי חלילה לא, ושרשי התורה הם בסך הכל בריות שלו, וכלא חשיבין קמיה, רק שגזרה חכמתו להוריד את החכמה בדרך של שרשים וענפים, ובמצוות תלמוד תורה שבכאן אנו לומדים גם על השרשים, כי לפעמים יש בזה נפקותות עד ההלכה למעשה.​

ובדרך כלל ההלכות המשנִיות [-תולדותיהן] גם תלויות בהכרעה בהלכות הראשונות [-אבות]​

ובדרך כלל אם יש תוצאות משנִיות להלכה, גם הם פועלים ע"פ השיעורים שנקבעו בהלכה הראשונה, וזאת בניגוד להלכות החריגות של הגבהת עירוב טפח ושל ריח הגט שפתחו שיעור חדש. ולא מיבעיא להלכות של עונשין, דהיינו שאחרי שנקבע שדבר אסור בל"ת, מי שעבר עליו חייב מלקות, (בגלל החוצפה שעובר על דבר השם בקום עשה,) למרות שבשרשי הדברים יותר חשוב לתורה העשה מאשר הל"ת, שהרי עשה דוחה לא תעשה[1], אלא גם בתולדות מסוג אחר בדרך כלל הולכים אחרי ההכרעה בנידון הראשון, וכדחזינן בדוגמאות דלהלן.

א. עדות מיוחדת דהיינו שאין העדים רואים זה את זה בשעת מעשה אינה מצטרפת בדיני נפשות, וזהו מקולי דיני נפשות, אבל בעיקר הדבר אפילו אם אין העדים רואים אחד את השני מצטרפים ולכן בדיני ממונות הם מצטרפים. (מכות ו' ב'.)

ועכשיו לענין שני כתי עדים שאין הכיתות רואים אלו את אלו, אומרת המשנה (שם)- היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות כולם בטילה, ואם לאו הרי אלו שתי עדיות, לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין (-הרוצח והזוממין נהרגין) והשניה פטורה (-והכת השניה נאמנת ולכן הורגים את הרוצח,) ולא חשיב נמצא אחד מהם קרוב או פסול, משום שהרי הקלנו בדיני נפשות שעדות מיוחדת לא מצטרפת, וזה גורם ג"כ שבשני כתי עדים שנמצאת אחת מהם פסולה לא נפסלו כולם. (ובאמת יש מי שנתקשה בזה, עיין שם בגמרא- מתקיף לה רב זוטרא אלא מעתה בדיני נפשות תציל אלמה תנן הוא והן נהרגין קשיא.)

ב. פחות מכזית מן המת ממעט בחלון (ע"י רובע עצמות) דלא חשיב דבר טמא, דסוף סוף נקבע דפחות מכזית לאו כלום הוא לטומאה, ואילו אוכל פחות מכביצה אילו היה טמא מן התורה לא היה ממעט בחלון, דחשיב דבר טמא אע"פ שאפילו אינו מטמא אחרים. ע"פ הר"ש אהלות פי"ג מ"ה.​

[1] עוד דברים שאחרי שהם נקבעו בהלכה הם אלימים, אך בשרשי התורה לא היו כל כך חייבים להסכים לקבוע אותם. א. כשנקבע למעשה שאין הממון של המאבד (-יאוש), לא צוותה התורה להשיב לו, אלא חיי המוצא קודמין. אך בקביעת המצוה לא איכפת לתורה לצוות השבת אבידה ולהפוך עי"ז את המאבד ממיואש לאינו מיואש, שיסמוך שישיבו משום מצוות השבת אבידה.

ב. כשנקבע דאשת אח אסורה, זה מפריע לתורה יותר משאיזה אדם ימנע מיבום, (דאשת אח הוא בכרת ויבום הוא רק עשה,) אבל בשורש הדבר לקבוע שיבום דוחה איסור אשת אח משום שמצוותו בכך, יאי.​