פת הבאה בכסנין - ג' (לחמניית מזונות - ברכתה מזונות?)

​

'לחמניית מזונות' - ברכתה אכן מזונות?​

מבוא.​

במאמרים הקודמים ביארנו בס"ד את שורשי ועקרי הלכות 'פת הבאה בכסנין', ודין קביעות סעודה.

במאמר זה ברצוני לגשת אי"ה לאחד הנושאים הנפיצים ביותר התלויים בסוגיה זו – 'לחמניית מזונות' (וכאן הודעה גלויה, דבכל מקום שיוזכר במאמר זה ובאלו שאחריו מילת 'לחמניית מזונות' כוונתי למאפה שנילוש במי פירות המכונה בפי ההמון בשם זה, וודאי אין בכוונתי להסיק להלכה עוד בטרם המאמר התחיל שברכתו של מאפה זה היא אכן 'מזונות'.)

ומכיוון שבמאמרים אלו ישנם חידושים לדינא אני שב ומדגיש, לכותב שורות אלו אין היתר הוראה כלל, ועל כן לפני שנוקטים דברים אלו הלכה למעשה מומלץ להיוועץ במורה הוראה מוסמך.

הקדמה.​

פת הבאה בכסנין.​

כבר בואר לעיל שבהלכות הפת נתחדשה הלכה, שכל דין 'ברכת הפת' הוא רק לגבי פת שמיועדת לשביעה, אך פת שמיועדת לקינוח בעלמא ברכתה 'בורא מיני מזונות' ולאחריה מברך 'אחת מעין שלוש' והיא היא הקרויה בתלמוד ובהלכה 'פת הבאה בכסנין'.

אך גם פת זו אם אוכלה ל'קביעות סעודה' דינה כפת גמורה וברכתה 'המוציא'.

(בגדר 'פת הבאה בכסנין' עיין לעיל מאמר א', ובגדר 'קביעות סעודה עיין לעיל מאמר ב').

'לחמניות מזונות'​

כאמור, במאמר זה נעסוק בברכת 'לחמניית מזונות', ומכיוון שבדעתי לשאת ולתת בהלכה ולא להתווכח על המציאות, על כן לפני שאתחיל ברצוני לפרט את המציאות כיום בשוק.

לחמניות המכונות 'לחמניות מזונות' ניתנות לקנייה בכל מאפייה שהיא, כשצורתם כצורת לחמניות המוציא. הלחמניות ממותקות מעט אם בכלל, כשהדבר תלוי במאפייה ובזמן שעבר מאז אפייתה. מרקמם זהה ללחמנייה רגילה ('המוציא') לחמניות אלו מיועדות ל: טיסות, נסיעות ארוכות (על פי רוב כדי להימנע מנטילת ידיים), ארוחות בוקר וערב חטופות ורגילות, ולעיתים לחמניות אלו אף מוגשות בשמחות בתור ה'לחם'.

המטרה העיקרית של רוב אוכלי לחמניות אלו זה הרצון להימנע מנטילת ידיים וברכת המזון מפאת קוצר הזמן או סיבות דומות.

מלבד לחמניות אלו מצויים בשוק עוד מספר רב של מיני מאפה הנקראים 'מזונות', אך מכיוון שהלחמניות הם הנפוצות ביותר בהפרש ניכר, השתמשתי בדוגמא זו. כעת נדון מהי ברכתם של לחמניות אלו.

קביעות סעודה.​

כמובן שהדבר ברור שגם אם ננקוט (שעוד יבואר לקמן שזה אינו) שאכן ברכתם של לחמניות אלו הוא מזונות, הרי זה מפני שדינם הוא כ'פת הבאה בכסנין', ועל כן האוכל מהם בשיעור קביעות סעודה חייב בברכת המזון כמו כל לחם רגיל.

שיעור הקביעות.​

וכפי שבואר במאמר הקודם, שיעור קביעות סעודה נתון במחלוקת גדולה בין הפוסקים, אך להלכה, לבני ספרד שיעור הקביעות הוא כד' בצים (ומג' בצים ומעלה הרי זה ספק ברכות שיש להמנע ממנו), שיעור זה הוא 230.4 גר' (הגר"ח נאה) כך שהאוכל מכמות זו ומעלה חייב בברכת המזון, השיעור זה יש לכלול אף כל התוספות הנאכלים ביחד עם הלחמנייה. (כ"פ החיד"א במורה אצבע סי' ג', ובקונטרס השיעורים עמ' ט', וכן הדבר פשוט לכל פוסקי ספרד)

לבני ספרד הנוקטים השיעור בנפח, (כן דעת ידידינו הרב יואל שילה שליט"א) השיעור הוא כ230.4 סמ"ק (שיעור ביצה עם קליפתה, עי' קונטרס השיעורים עמ' ח').

יש לציין ששיעורים אלו הם לברכת המוציא, אך כבר מג' בצים ומעלה יש להימנע מלאכול מדין 'ספק ברכות' (עיין בהרחבה במאמר הקודם). לבני אשכנז שיער החזו"א שמ200 סמ"ק נטו יש כבר לחוש לספק ברכת המוציא.

לחמניית מזונות ממוצעת שוקלת כ100 גר', כך שלבני ספרד אין לאכול שתי לחמניות, ועל שתיים וחצי כבר ניתן לברך 'המוציא' בשופי. לעומת זאת נפחה של לחמניית מזונות הוא בין 350 סמ"ק ועד כ380 סמ"ק (הדבר משתנה בין מאפייה למאפייה), שזה לכל הדעות ד' בצים, ואף שיעור ו' בצים כדעת ה'שולחן ערוך הרב' נכנס בהם ברווח. (ע"פ מדידות הרב אייל פורת שליט"א. אמנם במדידות שאני עשיתי באופן אישי נמצאו לחמניות הקטנות משיעור זה באופן ניכר, כך שיש לשער כל לחמנייה בפני עצמה האם היא כשיעור או פחות מכך, אבל האוכל שני לחמניות ודאי אכל שיעור קביעות סעודה).

קביעה ללא שיעור.​

בנוסף על כך, אף באוכל לחמנייה אחת בלבד לא נמלט מדין 'קביעות סעודה', מפני שאף הקובע סעודתו על לחמנייה אחת נכנס ל'ספק ברכות', מפני שדבר מצוי הוא לראות אנשים שנוהגים לאכול לארוחת הבוקר לחמנייה אחת בלבד, כך שיתכן שאכילה זו כבר נכנסת לגדר 'סעודה שדרך העולם לקבוע עליה'.

ואף אם ננקוט שאין אנשים שאוכלים 'ארוחה' כזאת, עדיין כשהאדם עצמו קבע על כך יש לדון, ועיין במאמר הקודם שהארכנו בזה טובא.

אמנם, לדון בשיעור קביעות סעודה בפת זו הוא בזבוז זמן מוחלט, מפני שברכתה המוציא כפי שיבואר כעת.

ברכת פת זו המוציא.​

עתה נתחיל לדון לגופו של עניין, מהי ברכתה של לחמנייה זו.
במאמר זה נביא בס"ד את הסיבה הראשונה שבשלה ברכת פת זו הוא 'המוציא', אף אם ננקוט שלחמנייה זו היא אכן עומדת בכללי 'פת הבאה בכסנין'.

מיועדת לקביעות.​

הסיבה הראשונה והמרכזית שבשלה יש לחייב פת זו בברכת המוציא, היא שפת זו מיועדת ללא ספק לשביעה ולא לקינוח ועל כן היא כלל אינה נכללת בגדר 'פת הבאה בכסנין', וכפי שנקט בפשיטות ה'בית יוסף' (סי' קס"ח):

"הילכך על כרחך לומר, דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילחא, אלא לא קבעו חכמים לברך 'המוציא' ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו"

וכן הדבר פשוט בכל הפוסקים, שגדרי 'פת הבאה בכסנין' אינם 'סיבה' לפטור מברכת המזון, אלא 'סימן' על אלו לחמים אנשים קובעים סעודתם ועל אלו לא, כך שאם יבוא לפנינו לחם שהדבר פשוט שהרגילות לקבוע עליו סעודה ולאוכלו לשובע ולא לקינוח, אין לנו לדון כלל אם הוא בגדרי 'פת הבאה בכסנין' או לא, כי ברכתו היא ודאי 'המוציא'.

אמנם דעת יחידאה היא דעת ה'פרי מגדים' (יו"ד, פתיחה להלכות תערובות. או"ח סי' קס"ח במשבצ"ז סק"ו) שביאר פטור בת הבאה בכסנין מפני שאין עליה 'שם לחם', וילפינן לחם מחלה.

אמנם אחר בקשת מחילה יש לדון בדבריו על גבי קרקע, אבל אטו 'לחם' כתיב בקרא, 'ושבעת' כתיב, ו'פת הבאה בכסנין' שקבע עליה סעודה נמי ושבעת אקרי. ועוד, דלהלכה פסק השו"ע (יו"ד קס"ט, ט) דאף פת שנילושה במי פירות חייבת בחלה, (ואף מאן דפליג עלי', איכא גווני דמודי עי' בפ"ת שם).

ואף בעל הפרי מגדים עצמו בספרו 'ראש יוסף' (ברכות דף לח ע"א) נסתפק בסברא זו, ומכל הני טעמי לא נקטתי להאי סברא להלכה כלל.

וכן מפורש ב'רבינו מנוח' (פ"ג מברכות ה"ט):

"אבל מידי דאורחא דאינשי לאקבועי סעודתא עליה צריך לברוכי עליה המוציא אע"ג דלא אכיל מיניה אלא פורתא".

וכן נפסק להלכה בהרבה מהראשונים ובספרי הפוסקים דבמאכלים שעיקר יעודם הוא לקביעות סעודה ברכתם המוציא אף שהם 'פת הבאה בכסנין',
וכן כתבו: האגור (סי' רט"ז) רבינו ישעיה (הביאו בשבה"ל סי' קנ"ט) שלטי גיבורים (לא. מדה"ר אות א') הב"ח (סק"ד) דרך החיים (בהגדת מעשה ניסים, דיני ברכת במ"מ דין ג') וכן פסק מרן השו"ע (סימן קס"ח סעי' י"ז), ובעוד הרבה פוסקים.
אמנם רק בשולחן ערוך הרב (ס"י) הביא להחמיר שהיכן שהוא עצמו לא קבע על כך סעודה, ירא שמים יחמיר לפטור זאת בתוך הסעודה, ואף הוא בסידורו השמיט חומרא זו.

וכן נראה שפסק להלכה רבינו ה'משנה ברורה' (ביאוה"ל סימן קס"ח, ד"ה שכמעט) וזה לשונו:

"ולפי זה העיסה שעושין בפורים וממלאין אותה בשומשמין, וכו'. ובפרט שלחם ההוא אין עשוי בזמננו לקנוח ולתענוג כמו שזכרו הראשונים בפת הבאה בכיסנין, רק לשבוע ולחם גמור הוא."

קושיא אחת על זה.
אמנם יש שהקשו, שאם אכן כל ברכת 'פת הבאה בכסנין' תלויה במטרת האכילה, אם כן מדוע נחלקו הראשונים בביאור 'פת הבאה בכסנין', שינקטו בפשיטות 'פת שנעשתה לקינוח'.

ועל זה יש לתרץ בב' אופנים:

א. אכן לא נחלקו ולא מידי, ורק נזקקו לביאור דברי הגמרא 'פת הבאה בכסנין', שזוהי הפת שהייתה נפוצה בימי האמוראים לקינוח סעודה ועל כן הגמרא נקטה בפת זו, והוא הדין לכל פת שנועדה לקינוח סעודה. ובאו הראשונים וביארו איזו היא הפת שעסקו בה חכמי הגמרא.
ב. שהרי דבר פשוט הוא שאם יאפה אדם פת רגילה מקמח ומים, אך הוא ייעד את הפת לקינוח – לא תפטר הפת בכך מברכת המזון, שהרי פת גמורה היא ולאו כל כמיניה להפקיע אותה מדין 'פת', ורק בפת שמלכתחילה אין צורת אפייתה כשאר הלחמים, עליה יש לדון אם נכללת היא בהלכות 'פת', שזה תלוי במטרת פת זו אם לקינוח או לאכילה,
ועל כן ביארו הראשונים איזה מיני פת תלויים במטרת האפייה, ואלו דינם כפת גמורה בכל מקרה.

ומכל זה נדון לעניינו, דאותו מאפה המכונה 'לחמניית מזונות' אינו מיועד כלל לקינוח ולטעם, אלא לסעודה ולשובע ודינו כפת גמור.

במאמרים הבאים אי"ה נדון האם לחמנייה זו היא בגדר 'פת הבאה בכסנין', ואת פסקי פוסקי זמנינו.