"קבלה קטנה"

לְכוּ֙ וְנָשׁ֣וּבָה אֶל־יְ-הֹוָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא טָרָ֖ף וְיִרְפָּאֵ֑נוּ יַ֖ךְ וְיַחְבְּשֵֽׁנוּ׃

• ימי רחמים ודין.

הנה כבר הגענו ממש אל ימי הרחמים והסליחות, בהם כל נפש יהודי כמה ומשתוקק לחולל שינוי, להתקרב ולהדבק במקור החיים אבינו אב הרחמן.

ואמנם בימים אלו רבים מאתנו חשים מבולבלים, ובצדק.

מחד גיסה אלו ימי "דין" על כל המשתמע מכך, וכבר אמר דוד המלך ע"ה "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי", וכולנו יודעים ש"אריה שאג מי לא יירא", ואף את הנוטריקון ארי"ה אלול ראש השנה יום כיפור הושענה רבה, כולנו שמענו על הדגים שרועדים בים.

ומאידך גיסא, אלו ימי רחמים, הרי אבינו האוהב לימד אותנו "אמר רבה, אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר" (גמ' ר"ה ל"ד), הרי שבורא עולם רוצה בהצלחתנו, ושנעבור את המשפט בשלום, וכבר אמר עזרא הסופר " לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לא-דנינו ואל תעצבו כי חדות י-הוה היא מעזכם".

והטור פסק "ורוחצין ומסתפרין על פי המדרש, א"ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר, ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה - פירוש מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. לפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ר"ה ולהרבות מנות בר"ה. ומכאן תשובה למתענין בראש השנה". (סימן תקפ"א)

אמנם גם בדבריו מבואר שאנו זקוקים ל"נס" ע"מ שנצא זכאים בדין...

ומכל אלו הדברים, ויותר מהמה המבוארים בספרים, יוצאים בני התורה העמלים בכל כוחם לדעת את סוד הימים הנפלאים הללו - במבוכה, אנה אנו באים, ומה היא הדרך שנזכה לצאת זכאים בדין.

• תשובה.

לבד מכל הדברים הנ"ל וביותר שאנו רוצים לזכות להיות מקובלים ונרצים אצל אבינו אב הרחמן, ולא רק לצאת זכאים בדין...

ובורא עולם, אבינו אב הרחמן חידש עבורנו דרך נפלאה "ותשובה" שמה, ועליה (לחלק מהמפרשים) נאמר מפי הגבורה "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך, ולא רחקה היא, לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו", הרי שהיא מצווה קלה.

וגם כאן אנו נבוכים, וכי מצווה קלה היא? והרי צריך "עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכיסלה עוד" וכו', ושאר הדברים המבוארים בשערי תשובה.

• קבלה קטנה.

וידועה העצה מבעלי המוסר, ו"קבלה קטנה" שמה, שיקבל האדם על עצמו קבלה קטנה, ובה יחזיק בכל כוחו, וע"י כן ייצא זכאי בדין.

אך גם בכך לא נסתפקו בני התורה, ושאלתם בפיהם:

"הרי יש לי כל כך הרבה כוחות ויכולות, הרי אני יכול לנסוק לפסגות רמות, והיכן אני נמצא???

הרי התפילות שלי הם ללא כוונה, הלימוד גם כן לא משהו, וכן על זה הדרך, אם אעבור על כל המצוות שלי כולם מלאי חסרונות הם, וזה עוד לפני מלאי העברות שלי...

ומה תוכל לעשות קבלה קטנה? האם על ידה אני ישתנה? והרי כבר שנים אני מבוסס באותה מדרגה, ואין אני מצליח כלל לעלות ולהתעלות בהר ה', ואם כן מה היא העצה הזאת של קבלה קטנה"?

אך האמת, שעצה זו של "קבלה קטנה" איננה עוסקת אלא בקשר שלנו עם בורא עולם, ונבאר הדברים בס"ד.

הנביא הושע נתנבא "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעונך"

והיינו, אומר לנו בורא כל עולמים, הגיע הזמן לחזור הביתה... הרי אתה רואה שנכשלת, שלא הרווחת כלום מהריחוק, ולכן אני אביך קורא לך בני אהובי, שוב אלי...

ואיך נעשה את זה? גם על כך מתנבא הנביא:

"קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו, כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו".

ופירושו:

קחו עמכם דברים, תגיעו ותגידו כך, אבאל'ה הרי כל תשא, הרי אתה יכול לשאת את הכל, ואם כן תשא את עווני, תעלים אותו ותנקה אותי, "וקח טוב", תתבונן רק במעשי הטובים, "ונשלמה פרים" לכפר על חטאותינו ע"י "שפתינו".

ועד כאן זהו הווידוי, בו אנו מתוודים על כך שחטאנו והתרחקנו.

וכעת, נשים לב לקבלה לעתיד:

"אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, אשר בך ירחם יתום"

וביאור המילים הכל כך נפלאות האלו:

אבא, אני יודע שהתרחקתי, בטחתי באשור, סמכתי על הסוסים, ושכחתי אותך אבי אהובי, הרי אם היית יותר "נוכח" בחיי הייתי קודם כל פונה אליך, אבא, אבל אני כל כך התרחקתי, שכחתי את אבי שכל כך אוהב אותי, וכעת אני מקבל על עצמי, שמהיום אני יותר יזכור אותך, יותר אחשוב עליך, אתה תהיה יותר נוכח ומורגש בחיי, וממילא אני יותר יעשה את רצונך, כי אתה תהיה עיקר חיי.

ואחרי דברים אלו נבוא לבאר את העניין של "קבלה קטנה".

בחיי היום יום, העמוסים בעבודה, בין הררי מטלות, בין ים הקשיים, אנחנו שוכחים את אבינו, את מלך מלכי המלכים הבורא ב"ה.

ולמה הדבר דומה?

למלך, ששלח את בנו יחידו למסע ארוך, כשהם נפרדו ביקש האב מבנו:

"אנא, אינני רוצה שתשכח את מטרת המסע, שתשכח אותי, ולכן בכל יום קבע לעצמך מנהג קבוע, בו תעשה דבר כל שהוא ששמעת בבית אבא, ותזכור, שזה אינך עושה אלא כדי לקיים את רצוני, ובכך תזכר בי ובמטרת המסע, ואם בכל יום תזכור את מטרת המסע, בטוח אני שתקיים את אותה המטרה".

ואם כנים הדברים, הרי שכאשר אנחנו מקבלים על עצמנו קבלה קטנה, הרי שכאשר נעמוד בכסלו, באדר, או באייר, נזכר שאת קבלה זו קיבלנו כדי לפתוח פתח של קשר איתן עם אבינו מלך מלכי המלכים, ועצם קבלה זו, תזכיר לנו את המטרה, את הכיוון, ותכוון אןתנו לשם.

וסיכומה של קבלה:

שני מטרות בה, האחת לפתוח קשר ישיר עם הבורא יתברך, קבלה שכל כולה כדי לקיים את רצונו.

וממילא אף השניה, שנזכור את הייעוד שלשמו באנו לעולם.

ויהי רצון שנזכה ממילא ל:

"ארפא משובתם, אהבם נדבה, כי שב אפי ממנו. אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה, ויך שרשיו כלבנון. ילכו ינקותיו ויהי כזית הודו, וריח לו כלבנון. ישבו ישבי בצלו, יחיו דגן ויפרחו כגפן, זכרו כיין לבנון".