acff2fbf1e1f5a0818a7b139b58fbec3.jpg ​

​

בגירס הרשע נשלח לגזור שמד על ישראל​

אם היו מבני ישראל שסברו כי תוחלתו של אנטיוכוס נכזבה, והוא לא יצליח להנחית על ראשם את גזירותיו הקשות, הרי שבמשך הזמן נוכחו לראות כי עוד נכונו להם זמנים קשים, ונסיונות עצומים וחזקים, בהם יצטרך כל שומר תורה ומצוות להוכיח את נאמנותו להקב"ה, ולמסור את הנפש על כל צעד ושעל.

וכך מסופר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס כז-לב, בתרגום ללה"ק):

וְכַאֲשֶׁר שָׁמַע אַנְטִיוֹכָס הַמֶּלֶךְ שֶׁנֶּהֱרַג נִיקָנוֹר מִשְׁנֵהוּ הֵצֵר לוֹ מְאֹד, וְשָׁלַח וְקָרָא לְבַּגִרֶס הָרָשָׁע מַטְעֶה עַמּוֹ[1]: אנטיוכס פחד מאד כששמע שהיהודים מרדו בו והרגו את ניקנור, ולכן שלח לקרא לבגירס, המשנה למלך, שמקום מגוריו היה לא רחוק מאנטוכיא, כמובא לעיל.

עָנָה אַנְטִיוֹכָס הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְבַּגִרֶס, הֲלֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ מַה שֶּׁעָשׂוּ לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הָרְגוּ חַיָּלַי, וּבָזְזוּ [לקחו את השלל של] מַחֲנוֹתַי וְשָׂרַי: עַתָּה[2] עַל מָמוֹנְכֶם אַתֶּם בּוֹטְחִים אוֹ עַל בָּתֵּיכֶם. כלומר, וכי אינכם מפחדים שהיהודים ימשיכו להילחם, עד שיבואו ויכבשו גם את אנטוכיא עירנו, ואז לא תנצלו מידיהם, וממונכם ובתיכם לא יעמדו לכם. כָּעֵת בּוֹאוּ וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם, וּנְבַטֵּל מֵהֶם הַבְּרִית הַכָּרוּת לָהֶם שַׁבְּתָא וְיַרְחָא וּמִילָה:

אָז עָמַד בַּגִרֶס הָרָשָׁע וְכָל מַחֲנֵהוּ וּבָא לִירוּשָׁלַיִם: הָרַג בָּהּ הֶרֶג רַב וְגָזַר בָּהּ גְּזֵרַת שְׁמָד עַל הַשַּׁבָּת וְהַחֹדֶשׁ וְהַמִּילָה:

בגירס ציווה להכריז שאסור לשמור שבת, וחייבים לעבוד בו כמו בשאר ימי השבוע, וכן אסור לקבוע ראשי חדשים ומועדים, וכן אסור למול את ילדי ישראל, והעובר על כך ייהרג. ואף כתב גזירות אלו במכתבים, ושלח אותם אל כל ערי ישראל[3].


מסירות הנפש של עם ישראל על ברית מילה​

וכך מסופר בהמשך המגילה (שם לג-לה):

כָּל לְעֻמַּת כֵּן מֵאֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ תַּקִּיפָה. כלומר, בתקופה זו כשגזירות המלך אנטיוכוס היו בתקפם, אזי כל איש אֲשֶׁר יִמּוֹל בְּנוֹ, הֵבִיאוּ הָאִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וְתָלוּ אוֹתָם כְּנֶגֶד הַיֶּלֶד יַחְדָּו:

וְגַם אִשָּׁה יָלְדָה בֵּן אַחַר מִיתַת בַּעֲלָהּ, וּמָלָה אוֹתוֹ לִשְׁמוֹנָה יָמִים. וְעָלְתָה עַל חוֹמַת הָעִיר וּבְנָהּ אֲשֶׁר מָלָה בְּיָדָהּ: עָנְתָה וְאָמְרָה 'לְךָ אָנוּ אוֹמְרִים בַּגִרֶס הָרָשָׁע, בְּרִית אֲבוֹתֵינוּ לֹא יִבָּטֵל מֵאִתָּנּוּ וְלֹא מִבְּנֵי בָּנֵינוּ'. וְהִפִּילָה אֶת בְּנָהּ לְתַחַת הַחוֹמָה וְנָפְלָה אַחֲרָיו וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם[4].

רַבִּים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ עוֹשִׂים כָּךְ וְאֵינָם מְשַׁנִּים בְּרִית אֲבוֹתֵיהֶם:

בקיצור ספרי יהושע הקריני (מכבים ב' פ"ו) ובספר היוסיפון (פי"ח) מסופר על אכזריות דומה שעוללו היוונים בימי מצוק אלו, ואלו דבריהם:

בימים ההם נמצאו שתי נשים אשר מלו את בניהם אשר ילדו, וקשרו את הילדים על שדי אימותיהם, והעבירו אותן ברחובות העיר, ואחרי כן שמטו אותן מעל החומה, וימותו.

במדרש מעשה חנוכה מסופר [לפי חלק מהנוסחאות], שחכמים תקנו שכל מי שיש לו בן למול ידליק נרות על פתח החצר, וכשיראו המוהלים יכנסו בחשאי וימולו אותו, וכך לא יוודע הדבר ליוונים.

וזה לשון המדרש:

וְעוֹד גָזְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁלֹא יִמּוֹלוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְכוּ', הִתְקִינוּ שֶׁמִּי שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן זָכָר שֶׁיְּהֵא מַדְלִיק נֵרוֹת חֲדָשׁוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עַל פִּתְחָהּ שֶׁל אוֹתָהּ חָצֵר, וְעָשׂוּ כֵן. וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְרִים וְרוֹאִים נֵרוֹת חֲדָשׁוֹת דּוֹלְקוֹת הָיוּ מְבִינִים שֶׁמִּילָה יֵשׁ שָׁם, וְהָיוּ נִכְנָסִין וּמוֹהֲלִין אוֹתוֹ וְיוֹצְאִין וְלֹא הָיָה אָדָם מַרְגִּישׁ בַּדָּבָר[5].


שריפת אלף היהודים ששמרו שבת במערה​

משעה שפרסם בגירס הרשע את גזירתו על שמירת השבת, לא היו בני ישראל יכולים לשבות בבתיהם, מפחד היוונים שהיו באים ומאלצים אותם לצאת למלאכתם, ומי שלא עשה כן נידון למוות.

על כך מסופר בהמשך המגילה (שם לו-לט):

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְרֵעֵהוּ 'בּוֹאוּ וְנִשְׁבֹּת בִּמְעָרָה פֶּן נְחַלֵּל יוֹם הַשַּׁבָּת'. וְהִלְשִׁינוּ עֲלֵיהֶם לִפְנֵי בַּגִרֶס: אָז שָׁלַח בְּיַד גִּבּוֹרִים - בגירס שלח גבורי חיל יוונים להכריח אותם לחלל את השבת, וּבָאוּ אֶל פִּי הַמְּעָרָה וְאָמְרוּ 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל צְאוּ אֵלֵינוּ, אִכְלוּ מִלַּחְמֵנוּ וּשְׁתוּ מִיֵּינֵנוּ, וּבוֹאוּ עֲשׂוּ מְלַאכְתֵּנוּ': גיבוריו פתו את ישראל שלא יבדלו מהם ויתחבאו במערה, אלא יצאו משם ויסכימו להיות כולם לעם אחד, לעשות עמם מלאכה בשבת, לאכול מפת הגוים, ולשתות יין נסך.

הָיוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹנִים וְאוֹמְרִים זֶה לָזֶה, זוֹכְרִים אֲנַחְנוּ מַה שֶּׁנִּצְטַוִּינוּ עַל הַר סִינַי 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשׂוּ מְלַאכְתְּכֶם וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּתוּ'[6], עַתָּה טוֹב לָנוּ שֶׁנָּמוּת מֵאֲשֶׁר נְחַלֵּל יוֹם הַשַּׁבָּת[7]:

כָּל לְעֻמַּת כֵּן – באותה שעה, כַּאֲשֶׁר לֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם היהודים במערה להצטרף ליוונים ולדתם, ולא יצאו מהמערה, הֵבִיאוּ גיבוריו של בגירס עֵצִים לַחִים, שכששורפים אותם הם מעלים הרבה עשן, וְשָׂרְפוּ אותם עַל פִּי הַמְּעָרָה, כדי שהעשן ייכנס לתוך המערה ויחנוק את יושביה. וְנֶהֶרְגוּ במיתת חנק כְּאֶלֶף אִישׁ וְאִשָּׁה שהיו בתוכה[8]:


גזירות היוונים בטלו ובני ישראל חזרו לקיים מצוות​

בספר החשמונאים (מכבים א' פ"ב) ובספר היוסיפון (פ"כ) מסופר, כי גזירות אלו בטלו לבסוף על ידי מתתיהו וחבריו, ששמעו על מות אלף הקדושים במערה, והחליטו להתייצב ולעמוד על נפשם לפני הגויים בעד נפשם ותורתם, ולא למות במערות כמות אחיהם, ואליהם התקבצו רבים מחסידי בני ישראל אשר יראת ה' בלבבם, וכל אלו שניצלו וברחו מהיוונים, ומתתיהו הורה להם שיש להילחם ביוונים אפילו בשבת, והוא עמד להושיע את בני ישראל מהיוונים בימים ההם.

וכעין זה מסופר במגילת בית חשמונאי (מגי' אנטיוכוס מ-מא):

אַחֲרֵי כֵן עָמְדוּ חֲמִשָּׁה בְּנֵי מַתִּתְיָה, יוֹחָנָן[9] וְאַרְבָּעָה אֶחָיו, וְנִלְחֲמוּ בַּגּוֹיִים הָאֵלּוּ: הֶרֶג רַב הָרְגוּ בָּהֶם וְהַנִּשְׁאָרִים בָּרְחוּ לִמְדִינוֹת הַיָּם, כִּי בָּטְחוּ עַל אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם: בזכות בטחונם של בני מתתיה בה', הצליחו להרוג ולנצח את הצבא היווני המהולל, וכל גבוריהם לא עמדו לנגדם. והגויים שניצלו ולא נהרגו בידי בני מתתיה ברחו איש לארצו ולא חזרו עוד[10].

כפי הנראה, לאחר שברחו בגירס וחייליו מארץ יהודה, התבטלו כל הגזירות הקשות שנגזרו על היהודים, ושוב יכלו לשמור שבתות ומועדים, ללמוד תורה, ולמול את בניהם בפרהסיא, ולקיים את שאר מצוות ה'. ובספר היוסיפון (שם) מסופר שמתתיהו ובניו עברו ביהודה וישראל, ומלו את הבנים שלא נימולו מקודם לכן מחמת פחד היוונים, ומלאכת ה' הצליחה בידם.


הטעם שביקשו היוונים לבטל מעם ישראל את המצוות​

רבינו דוד הנגיד (וישב עמ' קסח) היה דורש בקהל עם את הדברים הבאים בשבת שלפני חנוכה:

אִם תִּתְבּוֹנֵן לֹא תִּמְצָא מִי שֶׁעָשָׂה מַאֲמָץ לִמְחֹק אֶת יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִן הַיְּוָנִים, וְנִתְכַּוְּנוּ לְהַכְחִידָם וְלִמְחוֹת אֶת זִכְרָם. מִשּׁוּם שֶׁהָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ גְּזֵרוֹת אֵלּוּ בִּימֵיהֶם, הָיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים וּמְלֻמָּדִים, נְבוֹנִים וּפִילוֹסוֹפִים, אַפְּלַאטוֹן וְסֹקְרָאט וְאַרִיסְטוֹ, וּמִן הַדּוֹמִים לָהֶם מֵאֵלֶּה הַמֻּמְחִים[11]. וְהֵם שֶׁגִּלּוּ לִבְנֵי דּוֹרוֹ בְּאוֹתוֹ זְמַן אֶת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהֵבִיאוּ הוֹכָחוֹת עָלָיו וְעַל יִחוּדוֹ וּשְׁלִילַת הַגַּשְׁמִיּוּת מִמֶּנּוּ, וְשׁוּב אֵין אָדָם שֶׁתָּפַס הַחָכְמָה כְּמוֹ שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֶלָּא הַיְּוָנִים[12].

וּלְעָצְמַת שִׂנְאָתָם לְיִשְׂרָאֵל גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם לְבַטֵּל הַמִּצְווֹת, מִשּׁוּם שֶׁיָּדְעוּ וְנוֹכְחוּ שֶׁאֵין הַהַשְׁגָּחָה נִזְקֶקֶת לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְקַיְּמִים אֶת הַמִּצְווֹת וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וְאָז לֹא יוּכַל לָהֶם אִישׁ וְלֹא יִשְׁתַּלְּטוּ עֲלֵיהֶם, אַךְ אִם יְזַלְזְלוּ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, תִּסְתַּלֵּק מֵהֶם הַהַשְׁגָּחָה, וְיִשְׁתַּלֵּט עֲלֵיהֶם הָאוֹיֵב, וְיִמְצְאוּ אוֹתָם אֲסוֹנוֹת. כְּפִי שֶׁבֵּאֲרָה זֹאת הַתּוֹרָה וְאָמְרָה (דברים לא טז-יז) 'וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ', וְנֶאֱמַר אַחֲרֵי זֶה 'וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם... וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת'.

וּלְפִיכָךְ שָׂמוּ מְגַמָּתָם שֶׁיְּבַטְּלוּ אֶת הַמִּצְווֹת, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבִּקְּשׁוּ לַהֲמִיתָם וּלְהַקְשׁוֹת עֲלֵיהֶם בִּמְצוּקוֹת וְקִפּוּחִים [-גזילות], אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאֵלֶּה יֵשׁ לָהֶם וּלְמַלְכֵיהֶם תּוֹעֶלֶת, וּמִבִּטּוּל הַמִּצְווֹת לֹא יָפִיקוּ תּוֹעֶלֶת חָמְרִית, אַךְ וְרַק בִּגְלַל זֶה שֶׁיָּדְעוּ כֹּבֶד הָעֹנֶשׁ הַמּוֹצֵא אֶת הַמְבַטֵּל אֶת הַמִּצְווֹת יוֹתֵר מֵהֶרֶג וְאָבְדָן[13].

אַךְ יִשְׂרָאֵל קִבְּלוּ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת, וְקָשְׁרוּ עַצְמָם לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְווֹת, וּמָסְרוּ נַפְשׁוֹתֵיהֶם וְהִפְקִירוּ אוֹתָן לַהֲרִיגָה מֵאַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּמֵהַדְּאָגָה לְקִיּוּם הַמִּצְווֹת. וּמֵהֶם מִי שֶׁנִּצְלְבוּ - נתלו על העץ, וּמֵהֶם מִי שֶׁנִּשְׂרַף, עַל יִחוּד הַשֵּׁם וְעַל קְדֻשָּׁתוֹ. וְעַל אַף כָּל הַגְּזֵרוֹת שֶׁהָיוּ גּוֹזְרִים אוֹתָם עֲלֵיהֶם, לֹא יָצְאוּ מִגֶּדֶר הַתּוֹרָה, וְלֹא דָּחוּ מִצְווֹתֶיהָ, וְדָבְקוּ בַּה' יִתְבָּרַךְ וּבְחֻקּוֹתָיו.


זכותם של מוסרי הנפש עומדת לבניהם אחריהם לעולם​

בזכות מסירות נפשם של בני ישראל על המצוות בימי גזירות היוונים, זכו לנחול מצוות אלו להם ולבניהם אחריהם בשמחה ובששון, כמובא בספרי (פרשת ראה סי' עו, דברים יב כג): רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל נַפְשָׁם עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד נוֹהֲגִים אוֹתָהּ בְּפַרְהֶסְיָא[14].

וכך דרש רבינו יעקב בן חננאל סקילי (תורת המנחה, פר' מקץ) בשבת חנוכה:

'בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר' (משלי יד כג). 'וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר' אֵלּוּ הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל וּלְחַסֵּר מֵהֶם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. וְהַגְּזֵרָה הִיא בִּדְבַר שְׂפָתַיִם, דִּכְתִיב 'וּשְׁפַר פִּתְגָמָא'.

וּפֵרוּשׁ הַפָּסוּק כַּךְ: 'בְּכָל עֶצֶב דְּבַר שְׂפָתַיִם' שֶׁהָיָה 'אַךְ לְמַחְסוֹר', 'יִהְיֶה מוֹתָר'. כְּלוֹמַר, בְּכָל צַעַר שֶׁנִּצְטַעֲרוּ יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹת מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה, יִהְיֶה לָהֶם מוֹתָר. שֶׁעַל יְדֵי הַמִּצְוֹת שֶׁנִּגְזְרוּ עֲלֵיהֶם לְבַטְּלָם, עַל יָדָם נִתְקַיְּמוּ וְהָיָה לָהֶם יִתְרוֹן, וּזְכוּתָם עוֹמֶדֶת לָעַד לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם.

וְקִיְּמוּ וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּרִית מִילָה וְשַׁבָּת וְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, וְנִתְקַיְּמוּ בְּיָדָם שְׁלָשְׁתָּם בְּשִׂמְחָה וּבְמִשְׁתֶּה. וּבְכָל צַעַר שֶׁנִּצְטַעֲרוּ עֲלֵיהֶם, הִרְוִיחוּ וְהוֹעִילוּ, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר 'בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר'.

וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר 'וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה' (דברים ל ט), הִזְכִּיר פְּרִי הַבֶּטֶן כְּנֶגֶד בְּרִית מִילָה, וּפְרִי הָאֲדָמָה וּפְרִי הַבְּהֵמָה וּמַעֲשֵׂה יָדַיִם כְּנֶגֶד שַׁבָּת וְחֹדֶשׁ, שֶׁבְּכֹחַ אֵלּוּ וְכוּ' מִתְבָּרְכִין וּמִתְרַבִּין כָּל הַנִּמְצָאִים. וְלֹא עוֹד שֶׁמִּתְבָּרְכִין מִן הַכֹּל אֶלָּא שֶׁיָּשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֵינוּ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבוֹתֵינוּ, דִּכְתִיב 'כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ' (שם).

בפרקים הבאים נאריך בענין שעת השמד ואריכות זמנה, והקשיים המרובים שהערימו היוונים על ישראל, וירידת מצב פני הדור מחמת כך, ומאידך נביא את סיפורי הגבורה של השרידים אשר ה' קורא, ומסירות נפשם לכבוד ה' ומצוותיו, עד שבזכותם חזר ה' לשמחם ולהיטיב עמם.








​


[1] לא נתבאר מדוע כונה רשע זה בתואר 'מטעה עמו', ונראה לפרש שהיה ישראל משומד, וכיוון שבא להטעות את העם שלו אחרי אלילי יון כונה בכינוי זה.
[2] כאן פנה המלך גם אל שאר שריו ופיתה אותם לצאת למלחמה, שלא יאמרו שאין כל נזק בכך שיניחו לישראל למשול בארצם ולא יצאו להילחם עמם.
[3] ע"פ 'יוצרות' לשבת שני דחנוכה (נוסח אשכנז).
[4] הותר לה להרוג את עצמה ואת בנה כיון שבלאו הכי היו נהרגים תחת בגירס וחייליו, וכן עשה שאול המלך, כשראה שלא יוכל להינצל מיד הפלשתים והיה ירא שיענו אותו הפיל עצמו על חרבו (שמואל א' לא ד), וראה עוד בבראשית רבה (לד יג) ובבית יוסף (יורה דעה סימן קנז).
[5] בהמשך דברי המדרש מובא סימן נוסף שתיקנו לחתונות שנערכו בסתר, שיטחנו בריחיים על הגגות, והובא לקמן [בפרק י"א], ובגמרא (סנהדרין לב:) הובאו סימנים אלו בצורה הפוכה, שטחינת הריחיים היתה סימן לברית מילה, ואילו לחתונה הדליקו נרות. יש להעיר כי בתלמוד ירושלמי (כתובות פ"א ה"ה) משמע שסימן זה נהג בימי גזירות השמד של הרומאים, וכן מבואר שם שנהגו בו רק בעיר 'ברור חיל'. אמנם, כבר כתבו התוספות (סנהדרין לב: ד"ה קול) שיש לומר שהיו נוהגים בנר וריחיים מימים קדמונים לשם שמחה, ובימי השמד עשו אותם לסימן. ואפשר שבימי הרומאים נהגו בסימן זה רק בברור חיל.
[6] נקטו בלשונם את הפסוק 'ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות' (שמות כג יב) בהטיה ללשון רבים.
[7] אף על פי שלא בקשו מהם לעבור על אחת מג' עבירות חמורות, שהם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, היו מצווים למסור את נפשם, משום שהיתה אז שעת השמד, ובשעת השמד יש למסור את הנפש על כל דבר, כמבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה (פ"ה ה"ג), ובלאו הכי היה כאן חשש חילול השם אם היו מחללים את השבת, כמבואר שם (ה"ב) שלפני עשרה מישראל יש למסור את הנפש אפילו על שאר עבירות.
[8] מלבד הטף שהיו איתם לרוב ולא נודע מספרם. ספר יוסיפון (פ"כ).
[9] אף על פי שיהודה היה הגבור מבין חמשת האחים, וכפי שיובא לקמן [בפרק ט"ו] מתוך מגילת בית חשמונאי, מכל מקום הוזכר שמו של יוחנן כהן גדול בראשם, מחמת חשיבותו. ויתכן עוד, שהוא החליט לצאת למלחמה זו, ואחיו נמשכו אחר עצתו.
[10] מלבד בגירס שר צבאם שחזר אל אנטיוכס ועמו מעט אנשים, כמבואר בהמשך המגילה.
[11] לפי מנין השנים עולה שפילוסופי יון הקדומים חיו בתקופות אלו, ומעובדה זו מסיק הנגיד שגזירות היונים לביטול התורה היו מכוונות, משום שעל ידי חכמת הפילוסופיה הם הגיעו לידי הכרה בידיעת ה', והבינו שגבורתם של ישראל תלויה בקשר של השי"ת עם עמנו.
[12] ראה בספר שם משמואל (בראשית חנוכה ליל ג) שאריסטו ראש הפילוסופים השיג את חכמתו מתוך ספרי שלמה המלך שהיו בידיו.
[13] כעין דבריו אלו נמצא גם בספר הקדום 'תורת המנחה' (פרשת מקץ) וז"ל: ומה ראו חכמי יון לגזור על ישראל לבטל מהם המצות, והלא חכמים גדולים היו שבימי ארסטו ואלכסנדר היו אלו הגזרות, ובאותן הדורות היו חכמים גדולים ביון, וישראל היו תחת ידם, וכיון שהיו שונאים את ישראל למה לא היו מכלים אותם מן העולם כי לזה היו מתכוונים, ומה תועלת היה בא להם בביטול המצות מהם והלא לא בביטולם ולא בקיומם אין תועלת לא למלך ולא לעם ויותר טוב היה להם להטיל עליהם מסים וארנונות - אם כן מה ראו לבטל אלו המצות מהם. דע כי מרוב חכמתם נתכוונו לבטל מהם המצות. כי ידעו בחקירתם כי בעוד שישראל מתעסקים בתורה ובמצות ההשגחה האלקית דבקה בהם, ואין אומה ולשון יכולים לכלותם, ודבקות ההשגחה תלויה בקיום המצות. אם כן מיד כשישראל מתבטלין מן המצות מסתלקת ההשגחה מהם, ואז יהיו דראון לכל בשר. וזה מפורש בתורה דכתיב ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו, הרי ביטול התורה והמצות, מה כתיב אחריו, וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל, הרי פירש כי מסירת האדם לרעות ויהיה למאכל, הוא סילוק ההשגחה, וסילוק ההשגחה מפני ביטול התורה והמצות. ועל כן נתכוונו לבטל ממנו המצות כדי לסלק ההשגחה האלקית מעלינו ויוכלו לכלות שונאינו, ע"כ. ובספר 'נר מצוה' למהר"ל מפראג האריך לבאר ענין זה, וכתב (ד"ה ובמדרש פרה) שמלכות יון מתנגדת לישראל במה שיש להם תורה ומצוות אלקיים, כי אל מלכות זו שייך לה החכמה שהיא שכל האדם בלבד לא השכל האלקי הנבדל, אשר היא התורה האלקית שהיא השכל הנבדל האלקי לגמרי, וכן אל בית המקדש שיש לו מעלה אלקית קדושה הם מתנגדים ביותר לה המלכות הזאת, כי התורה ובית המקדש הם שתי מדריגות זו על זו כמו שאמרו בכל מקום שנים אלו יחד, ולכך הם מתנגדים אל מצות התורה ובית המקדש בפרט.
[14] וכעין זה איתא בגמרא (שבת קל.): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מִצְוָה שֶׁמָּסְרוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עֲלֵיהֶם לְמִיתָה בִּשְׁעַת גְּזֵרַת הַמַּלְכוּת, כְּגוֹן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמִילָה, עֲדַיִן הִיא מֻחְזֶקֶת בְּיָדָם.
  • שכוייח
  • יישר כח
תגובות: שירת העשבים, אחד יחיד ו-התורה