כח ההתמדה

ישנו מדרש פליאה שמביא העין יעקב בהקדמה, ז"ל:

בן זומא אומר מצינו פסוק כולל והוא 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', בן ננס אומר מצינו פס' כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך', ר' שמעון בן פזי אומר מצינו פס' כולל יותר והוא 'את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים',
הפס' שכולל את כל התורה כולה הוא הפס' הנ"ל הנאמר בפרשת התמיד, למה דווקא הפס' הזה, למה לא "ולא ירבה לו סוסים" למשל?

אלא שבקרבן התמיד יש יסוד חשוב לכל התורה, כי את הקרבן הזה מקריבים כל יום באופן קבוע,
יום אחד של פספוס אינו פוגע באותו יום בלבד אלא בכל הרצף של התמידין שאינם כסדרם,
אם הוא לא מוקרב זה מפסיק את כל השרשרת הארוכה של הקביעות עוד מזמן ההקרבה בהר סיני כמ"ש "עולת תמיד העשויה בהר סיני",

ועל דא קא בכינא בי"ז בתמוז בו 'בוטל התמיד', לא מציינים את היום של הפסקת המוספין הדלקת המנורה והקטרת הקטורת ועוד, כי כל עניינו של מצוות התמיד הוא להקריב קרבן שיהיה קבוע, ובשונה משאר המצוות שכל פעם זה מצוה חדשה שלא באה כהמשך לקודמה,

ומזה למדנו לכל התורה, שכדי להיות עבד לה' באופן מוחלט, הכלל הראשון הוא להיות קבוע, לא להשתדל כשיש כח ולהרים ידים כשאין, אלא להיות קבוע בעבודה,

-גם את התורה צריך ללמוד "תמיד"-

הגמ' במגילה מספרת על המלאך שאמר ליהושע, אמש בטלתם תמיד של בין הערביים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה,
א"ל יהושע על איזה מהם באת?, א"ל עתה באתי!, מיד וילן יהושע וכו' - שלן בעומקה של הלכה,
ומה היה הס"ד של יהושע ששאל על כך, הלא ת"ת כנגד כולם?,

אלא שבתמיד יש מעלה שכן תדיר - יש דין שיהיה רצוף, ולכן היה הו"א שלבטל אותו זה יותר חמור מלבטל תורה,
וכאן בא אליו המלאך ואמר לו – גם על ת"ת נאמר הדין שצריך את הרציפות והקביעות,
ולכן כלשונו – "עתה באתי" - על מה שאתם מבטלים ממש הרגע,
כי התורה צריכה להיות המשך אחד כל החיים ולא לפתוח ספר רק כשזה בא בטוב,

וכמו שאומר שם תוס', איך רואים שבתכוון לתורה, כי אמר "עתה באתי", ועל התורה נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת",
ושאל הרב מפונובי'ז היה אומר, המלאך ממתי קוראים לתורה כזה שם "עתה"?, אולי נקרא נתחיל לקרוא לישיבות 'קול עתה', 'אוצר עתה',
אלא שמהפס' הזה אנו לומדים שהתורה זה שירה, שירה לא מפסיקים, את המנגינה הזאת א"א להפסיק...

ואחרת מעתה כדי להמשיך צריך להתחיל מהתחלה,
וכמו דמרגלא בפומיא דהגאון ר' בונים שרייבר שליט"א, שנשאל אם התורה מתוקה למה יש בחורים שלא תמיד מרגישים שהם מלקקים דבש?
התשובה היא, כי כל ההתחלות קשות, ומי שמפסיק כל כמה דקות מהלימוד לעולם לא יצליח לשבור את תקרת ההתחלה ומשכך לעולם לא יגיע להנאה מעריבות טוב התורה,
אבל יש מי שכל חייו הם מנגינה ארוכה של שירה עריבה,

ההפסקות צריכות להיות בבחינת 'עומד לכתף' ולא 'עומד לפוש', וכמו שהולכי דרכים פטורים מהסוכה גם אם יושבים מידי פעם לנוח,
משל לאוטובוס שנוסע לצפון ועוצר באמצע באלונית, אין לומר שהוא הולך שני דרכים, האחד עד אלונית, והשניה משם עד טבריה, אלא גם ההפסקה היא חלק בלתי מובטל מהדרך כולו,

ולמה הערבות מגיע רק כשלומדים ברצף,?
משום שהתורה יכולה להתחבר רק לדבר רוחני, וכל עוד האדם חושב על החיים שמחוץ לגמרא התורה לא תוכל להיות חלק ממנו, ולכן לוקח זמן עד שמרגישים את העירבות שבה,
גם את זה נמחיש במשל, לחללית שטסה לחלל, והנה אחד הטייסים יש לו צורך להפסקה לקפה או דבר אחר, הוא לא יכול לזנוח את החללית באמצע החלל, הוא צריך לחזור לארץ לעשות נחיתה ושוב לחזור לחלל,
כ"ה בתורה יציאה לדקה היא בעצם יציאה מכל המערכת, אדם באמצע עבודה יכול לעשות קפה, זה אפי' יחשב לו לשעות עבודה וזה ודאי לא יהיה 'קיום התוהו' שהרי כן עבד בין ההפסקות, וזאת משום שהעבודה והקפה שניהם תחת אותה המערכת של הזמן והם לא בהכרח סתירה אחד לשני, התורה לעומת זאת נצחית, צריך לדעת שאנחנו באטמוספרה אחרת ולא אמור לעניין אותנו שום דבר אחר שקורה מרחק שנות אור מהוויות אביי ורבא, כי כדי ללמוד אותה צריך לעלות מעל הזמן, וזה לוקח זמן, עד שהגעת לחלל ושוב לנחות ולנסות להתרומם שוב - קשה עד בלתי אפשרי, אפשר לצאת ולחזור במהירות כדי שבכך יישארו עם הטעם הערב של התורה בפה.

-שישי שבת-
אחד הנפילות הכואבות בעניין הם השישי - שבת, לא דבר ריק הוא, השעות של שישי שבת הם שליש מהחיים, ועם בין הזמנים זה יוצא קרוב לחצי,

בדרשו ישנו מסגרת של דף היומי שנקרא דף הכולל שמיועד לאברכים במסגרת הכולל בו לא לומדים בשישי שבת ובין הזמנים, וכמה זמן לוקח לגמור ש"ס, במקום שבע שנים בדף היומי, שם לא להאמין לוקח ארבע עשרה שנים,
החזו"א אמר על הגאון רע"א שנעשה רע"א בגלל לימודו בימי ששי ושבת, הרב ש"ך אמר שכיום אין גדולים כמו פעם, משום שמבזבזים את ימי הששי ושבת,

אדם שלומד עשר שנים כל יום חמש שעות, הוא לא יגיע לקרסוליים של מי שלמד חמש שנים עשר שעות
אפי' שבחשבון עשר כפול חמש זה כמו חמש כפול עשר, בתורה לוח הכפל - לא עובד, וכמו שידוע על שתים עשרה ועוד שתים עשרה.

מה בין התמיד לזמני
במדרש שיה"ש רבה כתוב, " אם חומה היא - זה אברהם, אמר הקב"ה אם מעמיד הוא דברים כחומה, נבנה עליה טירת כסף - נצילנו ונבנה אותו בעולם, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז - אם דל הוא ממצות ומטלטל מעשיו כדלת נצור עליה לוח ארז, מה צורה זו אינה מתקיימת אלא לשעה אחת, כך איני מתקיים עליו אלא לשעה אחת",

ההבדל בין תמיד לפרקים כה שונה עד שעל החומה נאמר ש"נבנה אותו בעולם", ועל הדלת נאמר ש"איני מתקיים עליו אלא שעה אחת", כי כשיש חומה זה אומר שהקשר לקב"ה קבוע, אבל אם יש רק דלת שלפעמים נפתחת ולפעמים נסגרת, זה מראה שהיצר הרע תמיד יכול להיות אורח רצוי.

וכמו שהגמ' בסנהדרין דורשת עה"פ "ונואף אשה חסר לב - אר"ל זה הלומד תורה לפרקים",

במהר"ל שם פירש שההבדל בין מי שלומד לפרקים למי שלומד רצוף, הוא לא שהלומד רצוף לומד יותר, אלא שיש לו קשר וחיבור לתורה, ומי שלומד לפרקים הוא באמת כלל לא קשור לתורה, ז"ל:
"אבל ההפרש כי מי שיש לו אשה מיוחדת אומרין עליו שיש לו אשה ומי שיש לו זונה אין אומרין שיש לו אשה רק זונה, כך הוא מי שלומד תורה לפרקים ובמקרה, אין נחשב שיש לו תורה והוא נחשב פחיתות כמו שנחשב פחיתות כאשר יש לו זונה כי הדבר שהוא במקרה הוא פחיתות, כל אשר הוא נמשך אל דבר שהוא במקרה כמו הנואף שאין לו אשה מיוחדת רק דרך ארעי ודרך מקרי, אינו נחשב מציאת בעצם רק מציאת מקרי, וכך התורה שהיא השלמת האדם ולכך נקראת אשה שהאשה היא השלמת האדם, אם למד תורה לפרקים דבר זה הוא במקרה והיא השלמה במקרה והוא חסר לב ר"ל שהוא אינו נחשב מציאות",

וכל זה כי הקביעות משנה את ההגדרה של האדם, עבד שעובד רק חלק מהיום הוא שכיר הוא לא עבד, וזה הבדל עצום כי בכל השאר הוא נשאר אותו דבר בשביל עצמו,

מסופר על נער מבוטל שראה בעיתון דרוש עבודה ללא נסיון בגן החיות לבעלי קול חזק, כשהגיע לשם הסביר לו המנהל תראה מתו לנו שתי האריות, כל שעליך הוא להתכסות בעור של האריה המת ופעם בחצי שעה תרים שאגה, הוא קיבל את התפקיד והחל בעבודתו נאמנה הוא וחברו, לפתע אחד המבקרים שמע אותם משוחחים ותכף פנה לחדרו של מנהל גן החיות שיביא לו פיצויים, הוא בא רק בשביל האריות, והנה - לכלב החי הוא טוב מן הארי המת, אומר לו המנהל אני יסביר לך, האמן לי שמהבוקר כ"א כלביא יקום וכארי יתנשא, ועד שהגעת הם שאגו כמו אריות טובים, מה כזה מפריע לך שרק פעם אחת הם דיברו, הם בדיוק 'אריות' - חוץ מפעם אחת, אמר לו המבקר [תרתי משמע], אם פעם אחת הם דברו זה סימן שהם בכלל לא אריות, ללמדנו "רק פעם אחת" זה תירוץ שמראה על כל צורת האדם שהוא לא אדם השלם, זה מגלה שהוא לא רק אריה, הוא גם משהו אחר, כל המהות משתנה כי אריה לא מדבר. והבן.

בדיחה מספרת על אחד פעם ניגש למישהו ואמר לו, ר' היד, הכפתור שלך פתוח,
השיב לו האיש, ששה מכפתוריי סגורים, נפלת עלי רק בגלל אחד שנשאר סגור..

-זמן קבוע-

חשוב להדגיש, אין כאן רק עניין שאומר ללמוד כמה שיותר, אלא העיקר שיהיה קביעות, וכשהוא הוא לומד – הוא לומד, שדקה תהיה שישים שניות, האדם נמדד לפי מה שהוא קבוע בו,

וכמו שמצינו כשמתבקש אדם לבית עולמו שואלים אותו, קבעת עיתים לתורה?, השאלה לא כמה שעות למדת בסכ"ה, אלא האם היה לך קביעות, השו"ע פוסק "אחר שיצא מבהכ"נ, ילך לבה"מ ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה",

הסטייפלער היה אומר שיתכן שאדם יבוא לשמים והוא אף פעם לא למד כי הוא לא השקיע ועשה בשביל זה כלום, הוא למד כשהיה לו זמן אבל לא שינה את עצמו ועשה מעבר בשביל התורה.

-מה בין עץ הזית לתאנה והגפן-

הגמ' בברכות אומרת "הרואה תאנה בחלום תורתו משתמרת בקרבו שנא' נוצר תאנה יאכל פריה – ושומר אדוניו יכובד",

מה מיוחד בתנאה שדווקא היא הסימן לשמירה?, אומר שם המלבי"ם שעל התאנה צריך לשמור בשבע עינים, כי פרי התאנה מתבכרים אחד אחד, וצריך ללקטם בבבוקר היום המיוחד ואל"כ הם יתליעו או יפלו, לכן כך גם שומר אדוניו עליו להמצא כל בוקר וללקט פרי חכמתו,

בתאנה כל אחת צריכה יחס אישי בזמנה המיוחד, וכך כדי לדעת את התורה צריך לשים לב איך לשמר כל דבר תורה שמגיע לפתחך, כי מעלת הרציפות בכוחה לשמר את התורה שבאדם,

ואם כבר לא משגיחים עליה כבר אמרו חז"ל 'אם תעזבני יום יומיים אעזבך', וכן אומרת הגמ' 'לעולם אל ימנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת', מי שלא עוזב את התורה היא נהיית חלק ממנו, הוא יודע שרגע אחד שלא ילמד וכבר הוא נפרד מהחמצן שלו.

אם המשל שהגמ' לעיל הביאה הוא על אשה, אפשר גם לומר על שלום בית שעיקר הקשר אינו בנוי על הזמנים מיוחדים כשיוצאים לטייל אלא דווקא במעשים הקטנים של היום יום, וגם עליה נאמר אם תעזביני יום וכו'..

אולי זה המכוון במזמור – "אשתך כגפן פוריה", גם הגפן כמו התאנה שלא מספיק לראות אותו פעמיים בשנה,
אלא הוא צריך טיפול והשקיה עם השגחה צמודה, הוא חייב חממה כדי לגדול ואף לתמוך אותו בעץ אחר,

לפי"ז יובן המשך המזמור, "בניך כשתילי זתים", - ממתי גפן מוציאה זיתים??
והקושיא מתעצמת, כיון שלא זו בלבד אלא שגם הזית הוא בדיוק ההיפך מהגפן, אם לגפן צריך בית גידול מיוחד הרי שהזית יכול לגדול בכל יער עבות ללא טיפול, מספיק שכמה ערבים מנענעים את העץ ובזה נגמר הסיפור,
אלא התשובה שאדרבא, רק בגלל שהאשה היא גפן לכן הבנים הם זיתים, כלומר:
יש ילדים טובים שמביאים רק נחת עליהם חולם כל הורה,
אבל יש שצריכים טיפול צמוד וחינוך מיוחד, מה הסוד?, התשובה שהכל תלוי בשורשים,
מי שאשתו כמו הגפן - מקבלת את התמיכה והחממה הטובה, הפירות ממילא יוצאים כבר מלאים בכל טוב ולא צריכים להשקיע בהם יותר מידי כל החיים,
אבל ילדים שלא באו מתוך החממה של הגפן הרי שחסר להם את החממה הזאת והם יצטרכו לקבל אותה במשך כל החיים.