וישב בענין מנאץ בברכת השחיטה (2 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
מצינו בברכת המצוות דהיכא דהמצוה על ידי עבירה אין מברכין עליה, משום דאין זה מברך אלא מנאץ, כדאיתא בב"ק צד. "הרי שגזל סאה של חטין, טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר בוצע ברך נאץ ה'". ומבואר בסוגיא שם דאע"פ שקנה את העיסה בשינוי, מ"מ לענין ברכה אינו יכול לברך, כיון דעיקרו ע"י עבירה הוי ליה מנאץ. וכן פסק השו"ע סי' תרמ"ט ס"א לגבי ד' מינים שקנאן בשינוי שיוצא בהם ידי חובה ומ"מ אין יכול לברך, כיון דמעיקרא בתורת גזילה באו לידו.

והעירני הר"ר אפרים גרש שליט"א להסתפק, איך הדין בגנב ששוחט בהמה, האם מברך על השחיטה. ולכאורה יש מקום לחלק, לפי מה שכתב הט"ז ביו"ד סי' א' ס"ק י"ז, דברכת השחיטה אינה מטעם ברכת המצוות על השחיטה עצמה, דהא אין חיוב לשחיטה אם אינו רוצה לאכול, אלא עיקר הכוונה לתת שבח למקום ב"ה על שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה, משא"כ בהפרשת תרומה הוה עיקר הברכה על מצות הפרשה ולא על איסור אכילת טבל, שהרי מצות ההפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין, א"כ הוה מצוה זאת כשאר מצות, עכ"ד. א"כ י"ל דדוקא בהפרשת חלה דהוי ברכה על המצוה של ההפרשה ומצוה זו באה ע"י איסור הוי מנאץ, אבל בשחיטה דהברכה על איסור אכילה בלא שחיטה ולא על גוף המצוה הנעשית ע"י איסור, אפשר דאין בזה דין מנאץ.

אמנם בחידושי הגרעק"א שם כתב, דמצות הפרשת תרומה ג"כ אינה חיוב אלא אם רוצה לאכול, והביא שכ"כ המג"א ריש סי' ח' לענין חלה, א"כ אין לחלק בזה וכיון דמצינו בגמ' דלענין הפרשת חלה שייך מנאץ, הוא הדין לענין שחיטה.

ובפליתי סי' י"ט סק"א כתב, דהשוחט בשבת וביום הכיפורים אינו מברך דאין זה אלא מנאץ, ולכאורה מבואר דגם בברכת השחיטה שייך מנאץ. אמנם יש לחלק, דודאי אם בשחיטה עצמה איכא איסור, כמו בשוחט בשבת וכן בשוחט אותו ואת בנו, לא שייך לברך על זה והוי מנאץ, אבל היכא דבמעשה עצמו ליכא איסור כגון גנב שכבר קנה בשינוי, בזה רק בברכת המצות כשהמצוה באה ע"י העבירה הוי ליה מנאץ, וכלשון הגמ' בב"ק שם משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה.

וכן כתבו אחרונים (נהר שלום או"ח סי' קצ"ו) לחלק בין ברכת המצוות לברכת הנהנין לענין גזל פת וקנאה בשינוי, דאפילו לשיטת הרמב"ם דאין מברכין על הגזול קודם יאוש דהו"ל מנאץ, מ"מ לאחר יאוש מברך, דבזה רק לענין ברכת המצוות חשיב מנאץ כיון דהוי כעין מצוה הבאה בעבירה, אבל בברכת הנהנין לא חשיב מנאץ אלא היכי דבאכילתו גופא עבר איסור. א"כ י"ל דברכת השחיטה אי הוי כעין ברכת השבח על איסור אכילת נבילה, דינה בברכת הנהנין לענין זה ולא כברכת המצוות.​

 

[גרינפלד]

וכן כתבו אחרונים (נהר שלום או"ח סי' קצ"ו) לחלק בין ברכת המצוות לברכת הנהנין לענין גזל פת וקנאה בשינוי, דאפילו לשיטת הרמב"ם דאין מברכין על הגזול קודם יאוש דהו"ל מנאץ, מ"מ לאחר יאוש מברך, דבזה רק לענין ברכת המצוות חשיב מנאץ כיון דהוי כעין מצוה הבאה בעבירה, אבל בברכת הנהנין לא חשיב מנאץ אלא היכי דבאכילתו גופא עבר איסור. א"כ י"ל דברכת השחיטה אי הוי כעין ברכת השבח על איסור אכילת נבילה, דינה בברכת הנהנין לענין זה ולא כברכת המצוות.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ולדעת הראב"ד בהלכות ברכות פ"א הי"ט דלא אמרו מנאץ אלא בברכת המצוות ולא בברכת הנהנין כלל, אפילו היכא דבאכילה עצמה עובר איסור, א"כ יש לדון דגם על שחיטה יברך דאי"ז ברכת המצוות, אך י"ל דעיקר סברת הראב"ד היא משום דברכת הנהנין אסור להנות בלא ברכה, ואי"ז שייך הכא.​