תשרי ג' תשרי - יומא דהילולא של המשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

היה משגיח במשך שישים שנה בישיבת קול תורה.

נפטר בג' תשרי תשע"ב.

הערך עליו במכלול:

רבי גדליה אייזמן – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

קשה לתמצת שנות דור ולגשר על פני זמן כה ארוך של כארבעים שנות כהונתו של רבי גדליה כמשגיח במשיכת קולמוס אחת. ברם, קו אחד בולט נמתח לאורך כל התקופה כולה, הוא היותו איש חינוך בכל הווייתו. באמנות מיוחדת, בחכמה ובפקחות גדולה הצליח למשוך את לב חניכיו, להעמידם תחת השפעתו, ולהעבירם בכורו המצרף. כך חרט והטביע עמוקות באישיותם את רישומו וחותמו המובהק והמיוחד.

בעבודתו החינוכית ובשיחותיו המרוממות הוא הצליח לצקת בתלמידיו דפוסי עבודה והנהגה ייחודיים שהיו אבני יסוד במשנתו, ואותם הוא תבע ועליהם התריע ללא הרף במשך כל שנותיו בישיבה. הוא זה שיצק את כל עולמם ובניינם הרוחני. טביעות אצבעותיו המובהקות של המחנך הגדול ניכרות היו עליהם בכל שיעור קומתם; באישיותם, במידותיהם ובהליכותיהם. כך הוא הדבר אצל כל אלו שעברו תחת שבט חינוכו והראו נכונות ורצון כנה לספוג, לקבל ולהיבנות ממנו.

דוגמא להנהגה כזו שמענו מתלמיד נוסף, רבי פנחס שלמה קוגל, ר"מ בישיבת 'קרית מלאכי':

"היתה תקופה שרבי גדליה ראה שאני 'מתחזק' באופן כללי ברוחניות, והוא חשש שיהיו כאלה מחברי שמתוך קנאה או קטנות דעת 'יקררו' אותי וירפו את ידי, וביקש להכין אותי נפשית לכך. הוא קרא לי לשיחה ואמר לי כך: 'אני נוכח שאתה מתחזק ומתעלה בתקופה האחרונה, אבל אני יודע מה יהיה עוד מעט, יגיעו כל החברים שלך, שלוחי היצר, ויאמרו לך בלעג: 'הא! הגם שאול בנביאים?! הנה גם קוגל נהיה לנו צדיק!'… ובכן מה תעשה אז? אתה הרי בטבע יודע להתעקש ולעמוד על שלך, ואם כך עליך להתקומם מולם במלוא העוז והגבורה ולומר להם בפה מלא: 'נכון! אכן נהייתי צדיק. וכי אסור לי להיות צדיק?'…

וכפי שרבי גדליה שיער כך היה. לא עבר זמן עד שבאו ללעוג לי על הרצינות והצדקות ש'תפסתי', וכפי שהורה לי להשיב כן השבתי. תשובה זו בנוסף לכך שגרמה לחברי לחדול מלעגם, היא גם העניקה לי הרגשה נהדרת של בטחון בצדקת דרכי, ותחושות של התעלות וסיפוק, שהועילו לי רבות בהמשך דרכי הרוחנית".

"ככל שהתבגרתי והעמקתי בהדרכה ובעצה שיעץ לי ", סיים הרב קוגל, "הבנתי יותר ויותר את החכמה הגדולה שהיתה טמונה בדבריו. הוא בעצם לקח את יצר ההתרסה הטבעי שלי וניתב אותי להשתמש בו בכיוון חיובי, בכיוון של עליה, ודבר זה קידם אותי המון". (מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

אחד מותיקי התלמידים, הרה"ג רבי עזרא צ'ולק זצ"ל, תלמיד הישיבה בשנים תש"ה – תש"ו ומחנך ותיק בתלמוד תורה 'זכרון מאיר' בבני-ברק סיפר על תוכחה מעודנת וחכמה שהשמיע כלפיו בלשון מתונה ונעימה ואף מבודחת קמעא. הוא נעדר פעם מאחד מסדרי הישיבה. למחרת התקרב רבי גדליה לעברו בבית-המדרש, ואז נעצר לפסק זמן של מחשבה והרהור, כמנהגו לעיתים קרובות. לבסוף הוא ניגש אליו ושאלו בחיוך על פניו: "עזרא! איך אתה מרגיש?". "ברוך השם טוב! מדוע המשגיח שואל?" – שאל רבי עזרא. "הלא אתמול לא באת לסדר?!" – אמר לו רבי גדליה כמתפלא, והמשיך: "אולם אני מניח שאם לא באת כנראה היה זה מחמת שלא הרגשת טוב"… והמשיך הלאה בדרכו. כך הוכיחו בחכמה, ונתן לו להבין כי הוא אינו מרוצה מכך שנעדר אמש מהסדר.

תלמיד נוסף נזכר בתוכחה עקיפה אך נוקבת שהוכיחו רבי גדליה במטרה לרתום אותו ולדרבנו ליתר שקדנות והתמדה. הגם שהיא היתה מאד נוקבת אבל היא נאמרה בעקיפין ובטון ענייני ונינוח, וכקודמתה אף היא לוותה בקורטוב של הומור. עילת התוכחה היתה רפיון מסוים בשקידת התורה שרבי גדליה הבחין בו אצל אותו תלמיד, ולכן הוא ניגש אליו ואמר לו בפנים כאובות: "היום הלכתי ברחוב וראיתי את אביך בא מולי. אך לצערי עברתי במיוחד לצד השני של הכביש כדי שלא אצטרך להיפגש עמו וממילא גם לדבר איתו עליך. הלוא אתה יודע את יחסי הידידות שיש לי איתו, אז פשוט לא רציתי לצער אותו… תפוס את עצמך בידיים ותתחיל ללמוד ברצינות כדי שבפעם הבאה שאראה את אביך לא אצטרך לחצות את הכביש"… (מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

שמעתי מהרב הגאון רבי אפרים גנוט שליט"א, שזכה פעם להיות נוכח יחד עם שניים מגדולי הדור – ראש ישיבת 'קול תורה' מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ומשגיח ישיבת 'קול תורה' הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ"ל, עת נועדו המלכים בפנדק אחד. שני עמודי התורה והמוסר שוחחו זה עם זה באהבה ואחוה מפלאות. השיחה נסבה אודות יכולת האדם לנצל רגעים נדירים המזדמנים לפתחו.

רבי גדליה פנה לרבי שלמה זלמן ואמר לו כך: "דוד המלך אומר בתהלים: 'אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו' (מט, כא). מה מתכוון דוד המלך בדברים הנחרצים הללו?"

"נתאר לעצמנו", אמר רבי גדליה להמחשה, "שמגיעים לאדם ואומרים לו שהיום הוא יום ההלדת של המלך. לרגל יום שמחתו, הודיע המלך כי הוא נותן מתנה לתושבי המדינה לבוא ולטל מאוצרותיו היקרים והמפארים, כל מה שחפצים לטל. למותר לצין שזוהי הזדמנות פז להתעשר מאוצרותיו של המלך בן רגע! הזדמנות של יום אחד שלא תחזר על עצמה שוב!

אם יעמד אדם עני ואביון ויגיב בקרירות להזדמנות הזו, או אולי אף יטרח להגיע לארמון אך יתעצל לאסף לתרמילו מכל הבא ליד – נחשש לרמת שפיותו שמא כלל הוא אינו 'בר הכי'. שכן כל בר דעת לא היה משתהה ולו רגע אחד בכדי ללקט עוד ועוד!"

"זהו מה שאומר דוד המלך", אמר רבי גדליה. "ישנם ימים יקרים ומיוחדים שעוברים על האדם כאשר הוא נמצא במצב של 'אדם ביקר', נקרות לידיו הזדמנויות שהוא יכול לרכש בהן יהלומים בטיפת מאמץ! אולם 'ולא יבין', הוא פשוט חסר הבנה והתבוננות כיצד לנצל את אותם ימים מופלאים. אין זה אלא ש'נמשל כבהמות נדמו', הוא פשוט טיפש! רמת השפיות שלו דומה לשל בהמה, אחרת לא יתכן שהוא בזבז כך את הזמנים הללו להבל ולריק!"

אותו תלמיד חכם שנכח בעת שיחתם של גדולי הדור, תיאר לימים כי אינו יכול לשכוח את גדל קורת הרוח שניכרה על פניו של רבי שלמה זלמן לנוכח דבריו החדים והנוקבים של המשגיח, ואת הנאתו מהתיאור המוחשי של רבי גדליה.

בכל יום אנו אומרים 'שירת הים' בתפילת שחרית. ההרגל ו'המלמדה' גורמים לבני אדם שלא ירגישו ולא יבחינו איזה כח עצום הם יכולים להפעיל דבר יום ביומו, על ידי אמירת 'שירת הים' מתוך נעימה ושמחה.

הרי אמרו חז"ל: "כל האומר שירת הים בשמחה גדולה ובנעימה מוחלין לו על כל עוונותיו"! (הובא במדרש תהלים יח). כיצד מגיעה ה'שמחה גדולה'? כיצד תבוא ה'נעימה'?

התשובה היא, על ידי התבוננות והכנה נכונה על שירת הים! כשמרגישים ומבינים את עמק הדברים, על ידי שמחיים בקרבנו את עצם הנס שארע בקריעת ים סוף, את גדל ההצלה והקרבה שחוו ישראל מהקדוש ברוך הוא כשעמדו על הים – אז בנקל מתמלא הלב אהבה ותחושת הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא, וכך יוכל האדם לומר את השירה 'בשמחה גדולה ובנעימה'. אך כאמור, זה דורש הכנה והתבוננות.

רב בני האדם אינם מכירים בערך השירה. הרי זו 'בטלנות' שאין למעלה הימנה! מדבר בהזדמנות על בסיס יומיומי להשיג נצח, להטהר, להתקדש ולהתחטא מכל העוונות, ועל ידי כך להתקרב לבורא עולם, וזוהי הרי תכלית עבודת השם – להתקרב לקדוש ברוך הוא.

אולם, "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". אדם מתעצל מלהפעיל את ה'דעת', ואינו פוקח את העינים להשכיל ולהתבונן סביבו; לראות כיצד לנצל את ההזדמניות הנדירות שנקרות לפתחו, שעל ידן נתן להתעלות ולהתרומם ולהרויח נצח נצחים.

(מתוך הספר אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

בשכונת "בית וגן" בעיה"ק ירושלים נמצאת הישיבה הגדולה "קול תורה", המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל התגורר בקרבת מקום, ברח' וייסבורד, והדרך מביתו לעבר הישיבה עברה דרך קבע ברחובה הראשי של השכונה רח' הפסגה . בכל בוקר היה צועד רבי גדליה מביתו לעבר הישיבה לתפילת שחרית, ובחזרה מהישיבה לביתו, מעולם לא ניאות שמישהו יסייע לו וייקח אותו ברכב, אך דבר אחד מופלא בכל זאת היה שונה בהליכתו זו, פעם אחת בשבוע, פעם יחידה, היה משנה רבי גדליה את הליכתו, ובמקום לצעוד מביתו דרך רח' הפסגה לעבר הישיבה , הוא הלך בשביל צדדי המחבר את רח' ברגמן עם רח' תורה ועבודה המוביל לישיבה. הייתה זו דרך בשביל של עפר שאינו סלול, ובימי גשמים וקור אף היה השביל מלא בבוץ ולכלוך שהקשה על המתהלכים בו. היה זה דווקא בשבת בבוקר קודם התפילה, מדי שבת בשבתו הקפיד רבי גדליה לילך דרך אותו שביל בדווקא, למרות שבחזרה מן הישיבה היה חוזר בדרכו הרגילה דרך רחוב הפסגה

בנו שהיה צועד עמו בקביעות, שם לב לשינוי זה שנוהג בו אביו. באחת השבתות פנה אפוא לאביו ושאל אותו מפני מה הוא משנה את הליכתו דווקא בשבת בבוקר קודם התפילה, אף הוסיף : והרי בשבת נצטווינו על כיבודה, וכי עונג שבת הוא לילך דווקא בשביל רעוע זה, ולא בדרך המלך בה מתהלך הוא כרגיל ? השיב לו רבי גדליה: בכל יום מקפיד אני להקדים לכל אדם "גוט מארגען", שכן ראוי להקדים שלום לכל אדם, במקרה שאני פוגש באדם מבני עדות המזרח וחוששני שלא יבין את ברכתי בשפת האידיש, אני אומר לו "בוקר טוב", אך בשבת יש לי בעיה עם הדבר, כי אם אפגוש באחד מבני עדות המזרח, שאולי לא יבין את הביטוי "גוט שבת", אצטרך לומר לו "שבת שלום", והרי דין הוא שאסור להזכיר "שלום" קודם התפילה, ואם לא אענה לו בפי כדרכי רק בהנהון ראש, שמא יפגע הלה מחמתי, לכן דוקא בשבת קודם התפילה אני מקפיד לילך דרך שביל העפר שבו אין האנשים מצויים, וכך לא אצטרך להיכשל באמירת שלום קודם התפילה ואף אחד לא יבוא להיפגע על ידי.

הדבר מפליא ביותר, איך יכול יהודי לשנות את סדר יומו במשך עשרות שנים ולעשות דבר המטריחו יתר על המידה, רק כדי למנוע את עצמו מאפשרות של פגיעה כלשהי בכבוד הזולת.

 

[אחד יחיד]

מעשה מדהים על עבודת המדות של גדולי ישראל וחכמי המוסר, שמעתי מפי חתני, רבי ישראל גולשמיד שליט"א, ששמע מפי בעל המעשה, רבי נחום בוקלר שליט"א:

הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצ"ל, משגיח ישיבת 'קול תורה', היה נוהג להתישב בדקות הראשונות של 'סדר מוסר' בהיכל הישיבה, סמוך לפתח בית המדרש. פרק זמן זה הקדש לבחורים שבקשו לשוחח עמו בקצרה בדרכי העבודה והמוסר, או לשאל בעצתו בעניניהם האישיים. בתם התור של השואלים, היה המשגיח צועד אל מקומו הקבוע הממקם בימין ארון הקדש, להמשך הסדר. כך נהג במשך עשרות שנים.

ביום מן הימים, בערב ימיו של רבי גדליה, כאשר נכנס לבית מדרש לסדר מוסר, במקום להתישב בפתח כמנהגו, התקדם אל מקומו הקבוע ב'מזרח'. תלמיד הישיבה באותם ימים, הרב נחום בוקלר, העיר לו על כך. נעצר רבי גדליה מלכתו והגיב לאחר רגע: "מה זה משנה כאן או כאן?" והמשיך לצעד אל מקומו ב'מזרח'…

בהגיעו למקומו עוד לפני שפתח את ספר המוסר בכבד ראש וברצינות טהורה כדרכו, סב על עקבותיו והחל לסגת חזרה לכוון מקומו בפתח בית המדרש…

בדרכו חזרה אותת לרב בוקלר כי ברצונו לומר לו דבר מה:

"תראה כמה קשה לאדם להודות על האמת", התודה רבי גדליה בפני בחור צעיר ממנו בכשבעים שנה. "האמת היא שטעיתי. כשנכנסתי לבית המדרש שכחתי שעלי להתישב שם בפתח… והנה כשבאת להאיר את עיני על כך, באפן טבעי לא הייתי מסגל להודות בטעותי, והגבתי כפי שהגבתי…".

איש רם המעלה כרבי גדליה, שחי מתוך התבוננות מעמיקה על כל צעד ושעל שעשה, גלה לנו באפיזודה קטנה זו הצצה מזערית למעטה הגדול שהסתיר את עבודת המדות שלו. נקל לשער כי קרב פנימי איתן התחולל בקרבו באותם רגעים, אך בגבורה עלאית של עקירת התכונה הטבעית הטמונה בלבו, גבר עליה וכבש אותה, ובא להתודות על טעותו.

'איזהו גבור הכובש את יצרו'! (אבות ד, א).

עלינו להסיק מכך משגים בעבודת המדות, כיצד יש להקפיד גם על ענין דק שבדק, עד תכלית השלמות. 'אם ראשונים כמלאכים'!.

(הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א, מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

מאז ומתמיד הציקה למשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל התחושה שהוא מוכיח בשער את שומעי לקחו על מעשים ודרגות בעבודת ד', כשהוא עצמו איננו עומד בהם ואיננו מקיימם. כמעט בכל שיחה הוא היה משרבב דרך קבע משפטים כמו: "אני אומר לכם"!… כאומר מי אני ובאיזה זכות אני דורש מכם דרישות כה גבוהות. הוא היה מתבטא גם באידיש ואומר: "איך רעדט צום זיך ברייט!"… ["אני מדבר לעצמי ברחבות"], כשמובנם של שני הביטויים שווה. תכופות הוא היה מוסיף: "אנחנו מדברים ביחד"… כשכוונתו שאין כאן תובע ונתבעים, אלא כולם משנסים מותניים יחד להתעלות ולהתחזק. לעתים הוא היה כאילו מתנצל בחצי פה ואומר: "אני עומד פה?!"… היינו שאלו הן דרישות התפקיד והמשרה ואין זו כביכול אשמתו… תכיפות התבטאויותיו אלו מלמדת עד כמה הוא חי את התחושות הללו ועד כמה הוא היה מחובר אליהן. כל זאת מכח דברי חז"ל (בבא מציעא ק, ב) שאמרו: "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים".

בהקשר זה סיפר התלמיד הותיק הרה"ג רבי יוסף מנדלבוים זצ"ל סיפור מאלף: "בתקופת לימודי בישיבה, בתחילת שנות הי', היו בחורים חריפי-שכל וחדי-עין שידעו לנחש עוד קודם השיחה של רבי גדליה במה היא עומדת לעסוק, וזאת בשל החובה שהוא חש 'לקשוט' עצמו תחילה. לדוגמא; פעם הם הבחינו בימים שקדמו לשיחה שהוא משתדל באופן מיוחד לנהוג בהנהגות של הטבה לזולת, של עשיית חסד בשלימות וכדומה. ואכן, על נושא זה נסבה השיחה שנאמרה אחר כך. פעם אחרת, ביום שקדם לשיחה, ביקר רבי גדליה את עצמו באוזני תלמיד על מידה מסוימת שסבור היה שהוא לוקה בה בחסר. למחרת בשיחה, הוא דיבר אודות מידה זו, אולם הדגיש כי מה שהוא אומר כעת זהו רק השלב הראשון של העבודה: 'איך להתחיל לעבוד על מידה זו' – כלשונו. כך התלמידים חשו שדבריו כולם אינם מנותקים מעבודתו הרוחנית האישית, וכתוצאה מכך הם הושפעו מהם לאין ערוך". (מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

מספר תלמידו הותיק המשגיח הגה"צ רבי דן סגל שליט"א:

"היתה תקופה שרבי גדליה אמר בפני התלמידים סדרת 'ועדים' בענייני מותרות והתרחקות מחיי העולם-הזה, שכלשון הספר 'מסילת ישרים' הם אלו 'הדברים הרבים המרחיקים את האדם ממנו יתברך ומן הטוב האמיתי'. והנה שמנו לב, כי בדבריו הוא מדגיש חזור והדגש שהמושג 'לוקסוס' ו'מותרות' אינו דבר קבוע אלא משתנה לפי התקופה, הזמן, סגנון האנשים והנסיבות המיוחדות של כל מקרה. כך שישנם מקרים שבעבר נחשבו למותרות, והיום הם שווים לכל נפש ואין מניעה להשתמש בהם. כך שיש לבחון כל דבר לפי עניינו. היה זה לפלא בעינינו מדוע הוא מדגיש זאת שוב ושוב, ורק לאחר תקופה נודע לנו פשר הדבר".

דבריו אלה של רבי גדליה נבעו מתוכנית לקנית מקרר חשמלי בביתו שהעסיקה באותה העת את בני ביתו. לבחורים נודע הדבר מאמו של אחד מהם, שידידה קרובה היתה לרבנית ע"ה, וממנה שמעה את הסיפור בקצרה. אך בנו של רבי גדליה, רבי יוסף, מגולל את סיפור המעשה מתחילתו בהרחבה:

התקופה שבה התרחש הסיפור היה בראשית ימות המדינה, בשנת תשי"א-תשי"ב לערך. אז כמעט לא היו מקררים חשמליים בארץ. כדי לשמר את המאכלים הרגישים היו מאכסנים אותם בארגז עץ שבתאו העליון היו מניחים בלוקים של קרח, וצינור ניקוז היה מנקז את המים שהפשירו לתוך קערה בתחתיתו. את הקרח היו קונים מ'בעלי עגלה' עם חמורים שסובבו ברחובות ועל כך היתה פרנסתם. כך השתמר האוכל בבתים כיום-יומיים.

השגת הקרח כרוכה היתה באי נעימות ובטרחה מרובה; עמידה בתור לקנייתו בחברת כל מיני טיפוסים מהרחוב, הטענתו על עגלת ילדים, לא ניתן היה לשאתו בצורה אחרת, סחיבתו עד לבית וריקון הקערה שבארגז באופן תדיר. הכביד מאד גם הצורך לקנות כל העת מזון טרי כי הוא היה משתמר בארגז רק לזמן קצר.

הרבנית, כגננת מצליחה, היתה המפרנסת הראשית בבית. עקב עבודתה היא נאלצה לעזוב את הבית מוקדם בבוקר, וטרחה זו של הטיפול בקרח בנוסף לעול הילדים וסידור הבית מידי בוקר, הקשו עליה מאד. בצר לה היא בקשה לקנות מקרר חשמלי, פרימיטיבי אמנם, אך כזה שהיה פוטר אותה מעיסוק בקרח. כאמור, באותן שנים מקרר חשמלי היה דבר נדיר, והוא היה מצוי בבתי עשירים ושועי-ארץ בלבד. אי לכך, התנגד רבי גדליה נמרצות לקניה, וטען את הטענה שכבר הובאה בשמו – שלא יתכן שמחד גיסא הוא מחנך תלמידים לתורה ולהתרחקות מתפנוקי העולם, ובה בשעה הוא מכניס לביתו מכשיר מותרות שכזה. "האוכל לעשות שקר בנפשי תוך כדי דיבור?"… – שאל רטורית. אך כדי להקל על הקושי האמיתי שהיה לרבנית מידי בוקר הוא הציע ליטול על עצמו בכל יום את הטיפול בקרח. כדרכם של בעלי המוסר שאינם מטילים את עול ה'חומרות' שלהם על אחרים.

נכונותו זו של רבי גדליה לא רק שלא הקלה על הרבנית אלא אף הכבידה עליה. היא התחלחלה למחשבה שבעלה המשגיח יעמוד בתור ברחובה של עיר עם כל השאר, יקנה את הקרח, יסחוב אותו ברחוב לעיני כל ולאחר מכן יצטרך לטפל בו בבית. משכך, היא ביקשה מידידו הטוב של רבי גדליה, הרב הגאון רבי שלמה הופמן זצ"ל שיסביר לו את כל צדדי הקושי בהשגת הקרח, בין אם העול יוטל עליה ובין אם הוא יוטל עליו. רבי גדליה השיב לו נמרצות שאכן הוא בהחלט מסכים להתחשב בכל הקשיים המרובים שמסביב והוא מסכים לקנות מקרר. אלא שברגע שהמקרר יכנס הביתה הוא 'ישים את המפתחות' של משרתו כמשגיח 'על השולחן' – כלשונו ויתפטר מהישיבה באופן מיידי. כך, נכון לאותה העת, ירדה קניית המקרר מן הפרק.

אך כעבור שנים ספורות, בסביבת השנים תשט"ו – תשט"ז, נאות רבי גדליה לבקשת הרבנית לקנות את המקרר. היא שכנעה אותו שבשנים שחלפו מבקשתה הקודמת חל שנוי במצב ועתה מצוי המקרר בבתים רבים יותר, ושוב איננו 'לוקסוס' ונחלת יחידי סגולה בלבד. גם רבי שלמה הופמן הצטרף לטענותיה של הרבנית והדגיש אותם באוזני רבי גדליה. מכח הטיעון הזה, ובהתחשב בקושי הגדול שבבית, התפשר רבי גדליה והתרצה להכניס את המקרר לביתו, על אף הזמן הקצר יחסית שחלף מסירובו הנמרץ הקודם.

בכך פעל רבי גדליה למעשה על פי ההדגשה שהוא חזר עליה שוב ושוב באוזני התלמידים. הוא המחיש כאן את העיקרון שהשיפוט בשאלות רוחניות לא יהיה מקובע ונוקשה, אלא יבחן כל דבר תמיד לגופו של עניין בהתאם לשינוי הנסיבות. אלה היו התובנות שעסק בהן רבי גדליה באותה עת, ואשר באו לידי ביטוי שוב ושוב ב'ועדים' שנאמרו אז.

(מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

אחד התלמידים המפורסמים, רבי ישראל מאיר לאו, מלפנים הרב הראשי לישראל, מספר:

"מאה בחורים היינו בשנת תש"י בבנין של ישיבת 'קול תורה' ברחוב אוסישקין", פותח הרב לאו את שיחתו בהתרגשות, "רבי גדליה היה המשגיח של כולנו. מה אומר ומה אדבר: אמנם כל חייו הוא היה רק בעולם התורה, אבל אם היום קיימים ורווחים בעולם החינוך מקצועות כפסיכולוגיה, פדגוגיה ודידקטיקה, הרי שהוא היה ראש וראשון בכל התחומים הללו. הוא היה הפדגוג הגדול ביותר שהכרתי מימי. בכישרון ובסייעתא דשמיא שהוענקו לו משמים הוא הכיר כל בחור הרבה יותר טוב ממה שהבחור הכיר את עצמו.

"זה התבטא בכך שלכל אחד הוא דיבר בשפה אחרת, כדי להוציא אל הפועל את הכוחות שגלומים בו. לדוגמא, אם ידע על מישהו שכאשר יגידו לו מילים טובות הוא יסתפק בזה ולא יתאמץ להתעלות בתורה ויראת שמים, היה מדבר אליו בשפה קשה ותובעת. כך גם להיפך, אם ידע על מישהו שישבר ויפגע אם ישמע דברים קשים כגידים, או אם יעמידוהו מול תביעות נוקשות, הוא היה מדבר אליו בְּרַכּוּת ומקרבו בימינו. הוא היה מחנך משכמו ומעלה שידע לעצב את אישיותם של בני התורה בשנים לא פשוטות כלל ועיקר; את מי ללטף ועל מי לגעור, את מי לקרב ולמי להראות סבר פנים תקיפות, ותלמידיו הרבים הפזורים בכל קצוי ארץ מוכיחים כמאה עדים על הצלחתו בתחום החינוך.

"אחת הדוגמאות המאלפות שרגיל אני לספר בבחינת 'בדידי הוי עובדא', הוא היחס השונה שקיבלנו אני ועמיתי ל'חברותא' על אותה עבירה ממש. ה'חברותא' שלי היה בחור יקר שהגיע מבני-ברק, מבוגר ממני בשנה, בן להורים שעלו מבלגיה. רוב זמן שהותינו יחד הקפדנו ללמוד, אך כדרכם של נערים קרה שלאחר כמה שעות לימוד, החלפנו איזו מילה וצחקקנו קמעה. רבי גדליה היה צופה את הליכות מאה הבחורים שלמדו בישיבה, ממקום עמדו ליד ארון הספרים, והשגיח על מעשינו.

"באחד מאותם רגעים של קלות ראש, הוא קרא לפתע ל'חברותא' שלי בסימון אצבע, וכאמון על מניעת ביטול תורה הוא הטיף לו מוסר בעקבות הצחקוק או הפטפוט. אבל כאמור הרי לא רק הוא פסק מדברי תורה, גם אני עסקתי בדברי שיחה, ולי המשגיח לא קרא לנזיפה. הרהרתי והפכתי בשאלה: מדוע המשגיח לא נזף בי? האם אני זוכה ליחס מועדף בשל היותי יתום? האם משום שלעמיתי החברותא יש הורים הוא רק ננזף?

"למחרת, כשעברתי ליד ארון הספרים, בסמוך לרבי גדליה, הוא פנה אלי ואמר לי: 'ישראל מאיר, כדאי לך להקפיד יותר על הימנעות מדברים בטלים, במיוחד אם חלילה וחס מעורב בהם אבק של לשון הרע או רכילות'. הוא דיבר איתי בקול מלטף, כידיד שמעניק עצה טובה לאיש אהובו. כה שונה היה קולו מטון הדיבור שלו 'זכה' ה'חברותא' שלי אמש בשעת מעשה.

"שנים ארוכות אחר כך, סיפר לי רבי גדליה על דרכו החינוכית שהביאה אותו לנהוג בנו איפה ואיפה, לכאורה. הוא סיפר על ביקורו לימים של החברותא שלי, בישיבה, ובו פתח הוא עצמו, רבי גדליה, בשיחה על ימים עברו ואמר לו: 'אתה ודאי נוטר לי בלבך על שאותך הוכחתי בתוכחות מוסר אודות ביטול תורה ובחברך לא גערתי. אלא שאני במידת ההבנה הצנועה שלי נהגתי. אילו הייתי אומר לך אז: 'אתה בסדר, אבל אתה צריך להיות עוד יותר בסדר', היית אומר לעצמך: שלום עליך נפשי, די לי שאני בסדר, אפילו המשגיח אמר לי זאת ודי לי בזה… והיית ממשיך בדרכך. לך היה צריך להגיד דברים קשים כגידים כדי לנער אותך מאדישותך'.

"אך ה'חברותא' שלך – הוא ההיפך הגמור ממך. הוא עלול היה ליפול לדכדוך אילו גערתי בו, ולהיפלט החוצה בשל גערתי. הרי לא היו לו אב ואם שיאמרו לו כי הישיבה היא המקום המתאים לו מכל, ולשם חייב הוא ללכת. הוא לא היה חייב לאף אחד בעולם דבר וחצי דבר. אילו הייתי גוער בו קשות, הוא היה עלול לתת גט כריתות לכל הענין. רוב בני גילו במצבו, לא נשארו בעולמה של תורה. חובתי היתה לשומרו בחממה ולטפחו. אם הוא התקדם בחיים, זה משום שאני, לפחות בזמן שהיה תחת חסותי, השתדלתי לעודדו ולא לדכאו'.

"זאת היתה תורתו החינוכית של רבי גדליה", מסיים הרב לאו את שיחו, "המשגיח האחראי על מאה בחורי הישיבה בתקופתי. כאמור, הוא לא למד מעולם פסיכולוגיה וחינוך, אבל היו לו נסיון וידע והבנה עמוקה בתחום, ובעיקר אהבה ורגישות עצומה לבני אדם, והם שהנחו את דרכו בשדה החינוך".

(קטעים מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

קשה לתמצת שנות דור, ולגשר על פני זמן כה ארוך של כארבעים שנות כהונתו של רבי גדליה כמשגיח, במשיכת קולמוס אחת. ברם, קו אחד בולט נמתח לאורך כל התקופה כולה, הוא היותו איש חינוך בכל הווייתו. באמנות מיוחדת, בחכמה ובפקחות גדולה הצליח למשוך את לב חניכיו, להעמידם תחת השפעתו, ולהעבירם בכורו המצרף. כך חרט והטביע עמוקות באישיותם את רישומו וחותמו המובהק והמיוחד.

בעבודתו החינוכית ובשיחותיו המרוממות, הוא הצליח לצקת בתלמידיו דפוסי עבודה והנהגה ייחודיים שהיו אבני יסוד במשנתו, ואותם הוא תבע ועליהם התריע ללא הרף במשך כל שנותיו בישיבה. הוא זה שיצק את כל עולמם ובניינם הרוחני. טביעות אצבעותיו המובהקות של המחנך הגדול ניכרות היו עליהם בכל שיעור קומתם; באישיותם, במידותיהם ובהליכותיהם. כך הוא הדבר אצל כל אלו שעברו תחת שבט חינוכו והראו נכונות ורצון כנה לספוג, לקבל ולהיבנות ממנו.

אחד התלמידים תיאר אותו כשילוב ייחודי של 'אדריכל ובנאי'. את פשר הגדרתו זו הוא הטעים כך: "בשונה ממחנכים רבים רבי גדליה לא הסכין לעסוק ב'שיפוץ' שרק מייפה ומשפר את נפש האדם. הוא אף גרס שכלל לא ניתן ל'שפץ' את תבנית הנפש כשיסודותיה רעועים. את ייעודו ותפקידו כמשגיח הוא ראה כמי שאמון לבנות את בנין שיעור קומתו של התלמיד בשלימות, מהמסד ועד הטפחות. כך הוא מצא את עצמו כאותו צוות הבונים, הנושאים באחריותה של עבודת הבנין כולה מהחל ועד כלה; הוא שרטט ביד אמן את מתווה הדרך והתוכנית, ליטש את כלי העבודה, כינס את אבני הבנין, הניח אבן על אבן, נדבך על גבי נדבך וקומה על קומה, עד שנבנתה והתכוננה היצירה המושלמת לה כיון – היצירה הנושאת בגאון ותפארת את צלם האלוקים".

אף רבו המובהק מרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, היה מתפעל עמוקות מהצלחתו הגדולה בעיצוב אישיותם ובנין קומתם של התלמידים, והיה אומר בענוותנותו המופלגת: "אני לא מצליח לפעול כלום, אבל רבי גדליה עושה ופועל. הוא מצליח לבנות אנשים"… (קטעים מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

מרטיט לב היה לשמוע את אחד מותיקי תלמידיו, המשגיח רבי דן סגל שליט"א "איני יודע איך הייתי נראה היום מבלעדי רבינו המשגיח זצ"ל. הלא במקום להתעסק בדרגותיו הגבוהות, ברום עולמו הרוחני, הוא כופף את שיעור קומתו אלינו, ועסק בקטנות הדעת שלנו. הוא טיפל בנו ללא ליאות במסירות נפש… כל תלמידי הישיבה יודעים איך הוא בנה אותנו. איך הוא הנהיג אותנו. עם איזו חכמה עצומה החדיר לתוך הלב שלנו את כל היסודות שלו. הוא זכה לגדל דור שלם שנזקף לזכותו, בזכות ההקרבה והמסירות הגדולה שלו עבורנו".

זו איננה רק תחושתו של תלמיד יחיד, אלא תחושה המלווה תלמידים רבים שזכו להתחנך תחת ידו ולגדול על ברכיו, ושחלקם כיום הינם מעתיקי שמועתו. הם חשים שאת כל חייהם הרוחניים הם חבים לו, ומצהירים בנחרצות שליבם הרוחני פועם מכח ה'פולסים' והאותות החשמליים התמידיים שספגו ממנו; אותות חינוכיים, מוסריים והשקפתיים.

מאות תלמידים שהתחנכו אצלו במשך עשרות השנים ששימש כמשגיח, בתקופות ובזמנים שונים, ושונים היו זה מזה במעמד ודרגה, בגיל ובסגנון, חוזרים על אותם התיאורים ואותן ההגדרות – אך בווריאציות שונות: "אני חייב לרבי גדליה את כל חיי!". "הוא האיש שבנה אותי!", "בלעדיו איני יודע היכן הייתי היום מבחינה רוחנית", "איני מסוגל לדמיין מה היה קורה אילו לא הייתי שומע את שיחותיו", "אולי הוא לא ראה בי תלמיד, אבל אני מחזיק אותו למורי ורבי, כי הוא שינה את חיי", ועוד כהנה וכהנה ביטויים המלמדים על השינוי העמוק שהצליח רבי גדליה לחולל בנפשם. (קטעים מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

אחד מטכסיסי החינוך של רבי גדליה היה העצמתם והכוונתם של תלמידיו למעשים חיוביים ולעליה על בסיס תכונות שליליות שנתגלו בהם. משום כך לא תמיד הוא היה נוזף וגוער בחריפות על מעשים חמורים שלא יעשו. לעתים הוא היה מגיב באופן ענייני ונינוח כדי לדרבן את התלמיד דוקא מכוח מעשהו, והיה משתמש ומנצל את הפגם והחיסרון שלו לעליה ול'עשה טוב'. סיפורו של התלמיד הותיק, רבי יעקב וויל, לימים ראש ישיבת 'שערי תורה' בירושלים מהווה דוגמא מאלפת למהלך חינוכי מחוכם זה:

"התקופה בה למדתי בישיבה התאפיינה בקושי גדול מהבחינה הכלכלית. מאוחר יותר היא נקראה 'תקופת הצנע'. בין היתר סבלנו ממחסור חמור בביצים, ובלית ברירה נאלצה הישיבה לרכוש ביצים שייבאו אותן מתורכיה. הן היו ביצים ישנות ולא טריות, וגם הטעם שלהן לא היה משהו…

"והנה באחת השבתות בסעודה שלישית הוגשו ביצים תורכיות. לאחר קילופן ראינו שהן היו כל כך לא טריות עד שאיבדו את צבען המקורי ונעשו חומות. כמובן שגם הריח שנדף מהן לא היה כה נעים… אחד הבחורים אסף אותן מהשולחנות והניחן על אדן החלון מתוך כוונה להראותן למחרת לגאון רבי אלחנן משה קונשטט זצ"ל, מראשי הישיבה, ולבקש ממנו לדאוג לכך שמקרה כזה לא יחזור על עצמו פעם נוספת.

"אך בפועל הדבר פרח מזיכרונו של אותו בחור. רק למחרת, ביום ראשון בשעת הצהרים, הוא נזכר מהביצים של שבת, ורץ לחדר-אוכל כדי לקחתן ולהראותן לרבי אלחנן. אולם כשבא לחדר-אוכל הוא נוכח לראות כי הביצים לא מונחות שם. הוא פנה לאדון רוט, שהיה האחראי על המטבח, ושאלו: 'היכן הביצים?' והלה השיב בטבעיות: 'העובדים הכינו מהן סלט לארוחת ערב הקרובה'… הבחור הזדעזע מעצם הרעיון. הן היה זה בעיצומו של הקיץ החם והלוהט, והביצים היו מונחות בחלון במשך כל הלילה, ואף עוד קודם לכן ספק גדול אם הן היו טריות וכשירות למאכל… הוא הלך וכתב מודעה בפתח חדר-האוכל, על דעת עצמו, שהכל ידעו כי הסלט שמוגש הערב בארוחה, הוכן מהביצים ששהו אמש כל הלילה בחלון, ושומר נפשו ירחק מהן…

"המקרה עורר תסיסה רבה בקרב הבחורים. אחד מהם אף לקח את החוק לידיו, ועשה מעשה שלא יעשה. הוא אסף את סלט הביצים מהשולחנות לקערה אחת גדולה, ובעזות מצח שפך את תכולתה בפתח משרדו של אחד מרבני הישיבה… והישיבה כולה רעשה וגעשה.

"למזלו 'הטוב' של אותו בחור, חלף רבי גדליה במקום בדיוק באותה שעה, והבחין במעשהו. ליבו של הבחור החל לפעום בחוזקה כאשר הבין שנגלה קלונו, והיה בטוח כי עתה יקבל נזיפה חמורה מהמשגיח. אך רבי גדליה שהכיר את הבחור ידע כי הוא בחור איכותי וטוב בלימודו ובהתנהגותו, ובדרך כלל הוא נוהג כראוי.

עקב כך שיער כי היתה כאן מעידה חד-פעמית שלו שנבעה מחוסר שליטה על מידת הכעס שנתגברה בו באותו רגע, ולכן ניגש ואמר לו בחיוך: 'אני רואה עליך שאתה בחור מאד אכפתי מטבעך. אתה דואג לחברים שלך ואכפת לך שיהיה להם טוב. נו, אם כך, לך אל 'אוצר הספרים' של הישיבה ותראה איזו עזובה שולטת בו. לדוגמא, יש שם כוס עם שיירי תה העומדת באותו מקום בלי תזוזה כבר קרוב לחודשיים. אולי תתפוס יוזמה ותשתמש עם האכפתיות החיובית שלך לטפל ב'אוצר', לשכללו ולטפחו'…

"זו היתה תוכחתו המקורית והמחוכמת במקרה הזה. לא גערה חמורה וחריפה, לא הטפת מוסר נוקבת, אלא תוכחה ו'עקיצה' חכמה ומעודנת שחדרה לו לבחור היישר ללבו. כך הוא ניצל את מעשהו השלילי כדי לכוונו ולזרזו, לפעול ולהשתמש באותן תכונות באופן החיובי". (קטעים מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

דוגמא נוספת להנהגה כזו שמענו מתלמיד נוסף, רבי פנחס שלמה קוגל, ר"מ בישיבת 'קרית מלאכי':

"היתה תקופה שרבי גדליה ראה שאני 'מתחזק' באופן כללי ברוחניות, והוא חשש שיהיו כאלה מחברי שמתוך קנאה או קטנות דעת 'יקררו' אותי וירפו את ידי, וביקש להכין אותי נפשית לכך. הוא קרא לי לשיחה ואמר לי כך: 'אני נוכח שאתה מתחזק ומתעלה בתקופה האחרונה, אבל אני יודע מה יהיה עוד מעט, יגיעו כל החברים שלך, שלוחי היצר, ויאמרו לך בלעג: 'הא! הגם שאול בנביאים?! הנה גם קוגל נהיה לנו צדיק!'… ובכן מה תעשה אז? אתה הרי בטבע יודע להתעקש ולעמוד על שלך, ואם כך עליך להתקומם מולם במלוא העוז והגבורה ולומר להם בפה מלא: 'נכון! אכן נהייתי צדיק. וכי אסור לי להיות צדיק?'…

וכפי שרבי גדליה שיער כך היה. לא עבר זמן עד שבאו ללעוג לי על הרצינות והצדקות ש'תפסתי', וכפי שהורה לי להשיב כן השבתי. תשובה זו בנוסף לכך שגרמה לחברי לחדול מלעגם, היא גם העניקה לי הרגשה נהדרת של בטחון בצדקת דרכי, ותחושות של התעלות וסיפוק, שהועילו לי רבות בהמשך דרכי הרוחנית".

"ככל שהתבגרתי והעמקתי בהדרכה ובעצה שיעץ לי ", סיים הרב קוגל, "הבנתי יותר ויותר את החכמה הגדולה שהיתה טמונה בדבריו. הוא בעצם לקח את יצר ההתרסה הטבעי שלי וניתב אותי להשתמש בו בכיוון חיובי, בכיוון של עליה, ודבר זה קידם אותי המון". (קטעים מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

אחד מותיקי התלמידים, הרה"ג רבי עזרא צ'ולק זצ"ל, תלמיד הישיבה בשנים תש"ה – תש"ו ומחנך ותיק בתלמוד תורה 'זכרון מאיר' בבני-ברק סיפר על תוכחה מעודנת וחכמה שהשמיע כלפיו בלשון מתונה ונעימה ואף מבודחת קמעא. הוא נעדר פעם מאחד מסדרי הישיבה. למחרת התקרב רבי גדליה לעברו בבית-המדרש, ואז נעצר לפסק זמן של מחשבה והרהור, כמנהגו לעיתים קרובות. לבסוף הוא ניגש אליו ושאלו בחיוך על פניו: "עזרא! איך אתה מרגיש?". "ברוך השם טוב! מדוע המשגיח שואל?" – שאל רבי עזרא. "הלא אתמול לא באת לסדר?!" – אמר לו רבי גדליה כמתפלא, והמשיך: "אולם אני מניח שאם לא באת כנראה היה זה מחמת שלא הרגשת טוב"… והמשיך הלאה בדרכו. כך הוכיחו בחכמה, ונתן לו להבין כי הוא אינו מרוצה מכך שנעדר אמש מהסדר. (קטעים מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

תלמיד נוסף נזכר בתוכחה עקיפה אך נוקבת שהוכיחו רבי גדליה במטרה לרתום אותו ולדרבנו ליתר שקדנות והתמדה. הגם שהיא היתה מאד נוקבת אבל היא נאמרה בעקיפין ובטון ענייני ונינוח, וכקודמתה אף היא לוותה בקורטוב של הומור. עילת התוכחה היתה רפיון מסוים בשקידת התורה שרבי גדליה הבחין בו אצל אותו תלמיד, ולכן הוא ניגש אליו ואמר לו בפנים כאובות: "היום הלכתי ברחוב וראיתי את אביך בא מולי. אך לצערי עברתי במיוחד לצד השני של הכביש כדי שלא אצטרך להיפגש עמו וממילא גם לדבר איתו עליך. הלוא אתה יודע את יחסי הידידות שיש לי איתו, אז פשוט לא רציתי לצער אותו… תפוס את עצמך בידיים ותתחיל ללמוד ברצינות כדי שבפעם הבאה שאראה את אביך לא אצטרך לחצות את הכביש"… (קטעים מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

אחד הבחורים רצה פעם לקרוא לחברו בבית המדרש באמצע הסדר. במקום להתקרב אליו ולקרוא לו בשמו הוא נשאר במקומו המרוחק ובקלות דעת כיווץ שפתיו וצייץ לו בלשונו ציוץ רם שנשמע היטב ברחבי בית המדרש… כמובן שגם רבי גדליה שמע אותו וניגש אליו בתמימות מעושה: "האם קראת לי?". התלמיד השיב כמובן בשלילה, ואז אמר לו רבי גדליה: "הא, לא יודע, פשוט השמעת מפיך איזה רעש ולא ידעתי למי כיוונת, חשבתי שאולי התכוונת אלי"… כך, במקום לנזוף ולגעור בו באמצע בית המדרש פנה לעברו בתוכחה מושחזת במעטה של בדיחות הדעת. הבחור מצדו קלט והפנים את המסר החריף שבדברים, אשר הביא אותו לשפר את התנהגותו ולא לחזור שנית על 'מעשים טובים' מעין אלו. (קטעים מתוך הספר 'רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, משגיח ישיבת 'קול תורה', כי בעת שלמד ב'קלם' נשא פעם ה'סבא' מרן הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל שיחה מוסרית אודות מעשי החסד של רבקה אמנו, הנלמדים מפסוקי התורה ומדברי חז"ל. השיחה התארכה למעלה משש שעות ברציפות(!) הנרות כבר נכבו מזמן, והתלמידים לא שמו לב לכך, הם נותרו רתוקים וקשובים לשיחה… (מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

את השיחה המרכזית של ראש השנה היה רבי גדליה אומר בלילה השני של ראש השנה בין מנחה למעריב. עם דמדומי החמה היה רבי גדליה מטפס ועולה אל הדוכן שלפני ארון הקודש, ומסביבו מתכנסים כל בני הישיבה, לצד אורחים רבים צמאי-דעת מהשכונה ומחוצה לה, והכל היטו אוזניים לשמוע את דבריו. היתה זו השיחה הארוכה ביותר שהיה רבי גדליה אומר במעגל השנה, ובדרך כלל נמשכה לכדי שעה וחצי ואף יותר.

במרבית הישיבות נערכת בשעה זו הפסקה ארוכה, בשל הצורך של עובדי המטבח לבשל ולערוך את סעודות יום טוב שני של ראש השנה עבור הבחורים. היערכות שמותרת על פי הלכה רק לאחר צאת יום טוב ראשון. רבי גדליה ניצל אפוא את ההפסקה הארוכה כדי לומר בה מידי שנה ושנה שיחה רבת משמעות.

למרות שבקלם לא היו אומרים שיחה בראש השנה. שם גרסו שבראש השנה תפקידו של כל אחד ואחד לדאוג לעצמו ולעורר את עצמו, ולא להטיף מוסר לאחרים. מטעם זה גם רבו מרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל – נסיך האסכולה הקלמאית, לא היה אומר שיחה בראש השנה, אלא רק במוצאי ראש השנה. אך רבי גדליה כן אמר שיחה בראש השנה, משום שסבר שבעיתוי הנוכחי הבחורים זקוקים לשיחה, וכדרכו התאים את עצמו למצב, ולא חיקה את האחרים (מפי חתנו רבי שלמה ברויאר).

ואכן, שיחות אלו שנאמרו בליל ראש השנה זכורות לתלמידים כשיחות מופלאות ומרוממות ביותר. הן הכניסו אותם אל מהותו ותוכנו של ראש השנה, ומכוחן נתגעשו ונתרגשו הלבבות שוב להתעצם ולהתחדש בעבודה לקראת היום השני של ראש השנה העומד בפתח.

השיחות עסקו בעניינים העומדים ברומו של עולם, כמו: עומק הדין; הכרח המשפט מצד קיום העולם ומצד כבוד שמים; הביטחון בנס לצאת זכאים במשפט בכח התשובה; גילוי מלכותו יתברך על ידי משפט; המלכת ד' יתברך על ידי מעשים; ערכם ומשמעותם של החיים הרוחניים; כח הבחירה; ועוד נושאים רחבים ועמוקים המסתעפים מהן, אשר אי אפשר למצותן על רגל אחת, והלוא הן כתובות בהרחבה בספרי 'גידולי מוסר' (חלק אלול וימי הדין). הצד השווה שבהן, שמכולן עלתה התביעה הנוקבת, שחזרה ונשנתה במשנתו שוב ושוב במהלך כל חודש האלול; להתעלות מחיי השגרה והמלומדה! להתרומם מהבלי הזמן! לחשוב חשבונו של עולם! ('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

שח אחד התלמידים, רבי יהודה נדב: "השיחה בליל ראש השנה בכל שנה ושנה היתה מיוחדת במינה, הוא דיבר גבוה מעל גבוה, דברים שהעניקו לנו את כל התוכן של ראש השנה. אך במיוחד חקוקה בזכרוני שיחה אחת שאמר בליל ראש השנה תשל"ח, ועודנה מהדהדת באוזני עד היום. באותה שנה ביום טוב ראשון של ראש השנה הסתלק לבית עולמו איש אציל ויקר רוח, רבי זליג אביעזרי כהן זצ"ל, שהתגורר סמוך לישיבה, וכשיצא לפנסיה עבד בהתנדבות במשרדי הישיבה. מסע הלוויתו נערכה ביום טוב ראשון של ראש השנה בשעות אחר הצהרים, וכאות הכרת הטוב תלמידי הישיבה על ראשיה ורבניה יצאו להשתתף בהלוויה, לחלוק לו את כבודו האחרון. ממסע הלוויה חזרנו היישר לשיחתו של רבי גדליה.

לא אשכח איך הוא פתח את השיחה במשפט שהרעיד את נימי הנפש: "הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מקשרים את כל המאורעות והצרות המתרחשות במהלך השנה עם ימי הדין, ולא נותנים לב לכך שהכל היא תוצאה של מה שנקבע בימים אלו. אבל הנה עכשיו למול עינינו אנחנו רואים משפט! רואים משפט! ספרי חיים וספרי מתים פתוחים!… מוכרחים לקבל שייכות לימים האלו ולחפש עצות איך לזכות בדין"…

"הזעקה של רבי גדליה – רואים משפט!", חתם התלמיד את סיפורו, "פילחה את חלל בית-המדרש באפלולית בין הערביים של ראש השנה, כשהכל אפופים עדיין באוירה של הלוויה, וגרמה לנו לחוש את אימת הדין באופן מוחשי, מורגש, ניתן למישוש".

"ומה אתם חושבים שאז לא יהיה משפט?!"

('רבי גדליה')

 

[אחד יחיד]

ועוד אנקדוטה מעניינת על שיחת ליל ראש השנה באחת השנים, מפי אחד התלמידים רבי ירוחם אסטרייכר, החקוקה זה שנים רבות בזיכרונו:

ב'קול תורה' במשך עשרות שנים שימש הרה"ג רבי יוסף קצבורג זצ"ל כ'בעל תפילה' בתפילת שחרית בימי ראש השנה. הוא היה שליח ציבור נאמן לשולחיו, ותפילתו העריבה עוררה מאד את המתפללים. והנה שנה אחת, ביום א' דראש השנה, החלה התפילה בהיכל הישיבה, המתפללים כבר אמרו ברכות השחר ופסוקי דזמרה ואחזו לפני 'נשמת', ולפתע שמו לב כי שליח הציבור הקבוע איננו. רק מאוחר יותר התברר, כי לפנות בוקר הוא חלה וחום גופו טיפס, ונבצר ממנו לרדת לפני התיבה.

כשראו הגבאים כי שליח הציבור לא מגיע, הם שלחו לעמוד בעל תפילה אחר שלא היה בקי כל כך בנוסח התפילה כמקובל בישיבה, והבחורים שהתאכזבו מהשינוי בתוכניות, לא שיתפו פעולה עם בעל התפילה, אשר ניסה לרומם את ד' מגרונו. התפילה התנהלה בעצלתיים, רק קולו של החזן נשמע, כשהבחורים אינם מצטרפים אליו בשירתו, והתפילה הישיבתית הנלהבת והמוכרת של כל שנה ושנה לא היתה הפעם.

בלילה השני של ראש השנה היה רבי גדליה רגיל למסור שיחה מוסרית בישיבה, ובאותה שנה, הוא הקדיש דקות ארוכות בסופה, להתייחס למקרה שאירע באירועי התפילה בבוקר ראש השנה:

"אתם חושבים שלעולם תתפללו בבית מדרש זה?!", הרעים רבי גדליה בקולו, "כשבצד ימין שלכם ישב פלוני, בצד שמאל שלכם ישב אלמוני, ובעל התפילה בשחרית יהיה זה, ולמוסף ייגש מישהו אחר?! האם אתם חושבים שלעולם ועד זה יישאר כך, כשבעל התפילה יסגל לעצמו טון כזה, אתם תענו לעומתו בטון כזה, וכשהוא יפצח במנגינה האחת, אתם תענו לו במנגינה אחרת… הוא יסלסל כך ואתם תסלסלו כך?!"…

דממה השתררה בהיכל, ורבי גדליה המשיך בנימה תובעת: "עליכם לדעת שאתם טועים! יתכן ויבואו ימים שאתם תתגלגלו למקומות אחרים, החיים ממשיכים והם לוקחים כל אחד מאיתנו אל מקום אחר. יהיו זמנים שאולי מנין לא יהיה לכם, יהיו זמנים שבעל התפילה לא ידע בדיוק את הנוסח, ואפילו 'עברי' לא ידע… וכי מה אתם חושבים שאז לא יהיה משפט?! אני אומר לכם היום – כי גם אז יהיה משפט! אותו משפט!

"עליכם לזכור כי המשפט לאלוקים הוא, והקדוש ברוך הוא יושב על כסאו ודן את העולם כולו בראש השנה, בכל מקום בלי קשר לבעל תפילה כזה או אחר, נוסח כזה או אחר, נעימה כזו או סלסול כזה… יש משפט וזה מה שצריכים לזכור! המשפט לא משתנה והוא אותו משפט!"

רבי גדליה, חתם התלמיד את סיפורו, הרים את קולו וצעק מנהמת ליבו, ואת קולו הרועם באוזני התלמידים – המבטיח להם כי יהיה משפט עדיין יכולים תלמידי הישיבה לשמוע גם במרחק של חמישים שנה ויותר: "המשפט הוא אותו משפט, גם אם בעל התפילה מתחלף"… ('רבי גדליה')