פנחס התראה בבועל ארמית (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ושם איש ישראל אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (כה יד)

בספר אמרי שפר מהגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, ביאר על פי שיטת הראב"ד בהלכות איסורי ביאה פי"ב ה"ד שהריגה מטעם "קנאים פוגעין בו" צריכה התראה, ואם כן קשה איך הרג פינחס את זמרי, אלא דאיכא למאן דאמר שחבר אינו צריך התראה, ולפי"ז ניחא כיון שזמרי היה חבר ולכן לא היה צריך התראה, וזהו שאמר הכתוב, ושם איש ישראל אשר הוכה וגו' "נשיא בית אב לשמעוני", כלומר שהוא חבר. ויש לעיין שמכל מקום איך הרגו את כזבי, הרי היא אינה חבירה וצריכה התראה.

והנה בעיקר הריגת כזבי דנו בזה המפרשים, מדוע חייבת מיתה, הרי לכאורה דין הבועל ארמית קנאים פוגעים בו נאמר רק על הבועל הישראל. וברמב"ם איסורי ביאה פי"ב ה"י כתב שגויה הנבעלת לישראל הורגים אותה כיון שבאה תקלה לישראל על ידה, ולא רק בשעת מעשה, ולמדים זאת מבנות מדין, ואפילו קטנה בת שלש שנים ויום אחד נהרגת. ולפי זה א"ש דהריגת כזבי אינה מדין "קנאים פוגעים בו" אלא מצד "תקלה", ולא גרע ממה שיכולים להורגה אף לאחר מעשה, ובהא ודאי אין צריך התראה.

אמנם בשיעורי הגרמ"ד הלוי על התורה הביא בשם הגרי"ז שדקדק מדברי הרמב"ם שם ה"ה "ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה", מלשון "בהן" משמע ששניהם בדין הריגה של שעת מעשה מדין קנאים פוגעין. וביאר שם דבאמת האשה הגויה נהרגת מתרי טעמי, חדא מדין קנאים פוגעים בו בשעת מעשה כמו האיש הישראלי. ועוד משום תקלה. והנפקא מינה בב' הדינים, שמצד קנאים פוגעין בו אין זה אלא בשעת מעשה, אבל מדין תקלה אף לאחר שעת המעשה, וכן נפקא מינה להיפך, שמדין תקלה בעינן בית דין שידונו בכ"ג כדיני נפשות [וכמו שכתב במנחת חינוך מצוה ר"ט], אך בשעת מעשה שההריגה מדין קנאים לא בעינן בית דין.

ולפי זה יש לדון שלדעת הראב"ד שבועל ארמית צריך התראה, יהיו צריכים התראה גם על האשה הנהרגת בשעת מעשה בלא בית דין, דכיון שההריגה מדין קנאים, הרי להראב"ד צריכים התראה על זה.

והנה מהרש"א בהוריות י: כתב שאיסור בועל ארמית הוא רק על הישראל אבל לאשה הגויה אין איסור בדבר, שהרי אין זה משבע מצוות בני נח. ולפי"ז קשה איך יתכן לומר שהגויה נהרגת מדין קנאים פוגעין בו, הרי אינה מוזהרת על זה.​