קרח מה הגדולה במה שעשתה אשתו של און בן פלת (1 צופה)

[אחד יחיד]

דמותו של "און בן פלת" מוזכרת בתחילת הפרשה כאחד המשתתפים במחלוקת קורח נגד משה, אולם, בהמשך הוא "נעלם" מהפסוקים ואינו מוזכר עוד, ורק שאר המשתתפים (דתן ואבירם) מוזכרים.

הגמרא במסכת סנהדרין (דף קט) מבארת שהדבר אינו מקרי, ואון אכן עבר שינוי: בתחילת הדרך הוא היה צד למחלוקת, אך בהשפעת אשתו הוא חדל מכך. וכך טענה בפניו אשתו – מה לך ולמחלוקת? הרי בין אם קורח יהיה המנהיג, ובין אם משה יהיה המנהיג, אתה בכל מקרה לא תנהיג, ואם כן, איזו סיבה יש לך להכניס ראשך בעניין זה?

והגמרא מוסיפה ומשבחת את אשתו של און, ומציינת שעל אשה כזו נאמר בספר משלי (י"ד) "חכמות נשים בנתה ביתה".

לכאורה, שבח זה לאשתו של און בן פלת נראה מעט מוגזם; שהרי הטיעון שהציגה בפני בעלה לא היה טיעון מבריק שמצריך חכמה מיוחדת, ואפילו לא טיעון ערכי; הייתה זו טענה של "שכל ישר", שכל כולה אינטרס פשוט: מאחר שבלאו הכי לא תהיה המנהיג, כדאי שלא תיכנס לכל מחלוקת זו. היכן מונחת בטיעון זה "חכמה" מיוחדת?

ידועה בשם הגר"ח שמואלביץ התשובה הבאה: בשעה של סערה ציבורית, שבה כל אדם מתלהם, "זורק ססמאות" ונוהה בלהט אחרי קבוצות או המונים אחרים, בשעה כזו השמירה על שכל ישר ופשוט נחשבת אף היא למעלה שאינה מובנת מאליה. וכך ראיתי גם בספר "דעת שרגא" (הרה"ג שרגא גרוסברד), וזו לשונו:

"וצריך להבין, מהי החכמה הגדולה כאן להבין כזה חשבון פשוט והגיוני?

גדלותה של אשת און בן פלת היתה בכך שהחכמה שלה התגלה בשעת בלבול הדעת. הרי באותה שעה שקרח חלק על משה רבינו, היה מצב של בלבול חזק מאד, קרח עשה ממשה רבינו חוכא ואיטלולא בסיבות ונימוקים שונים הנראים כנבונים, ואכן כמעט כל עם ישראל ובראשם מאתים וחמישים ראשי סנהדראות הלכו אחריו וסברו שהצדק עם קורח. במצב כזה, כשכולם היו בבלבול, היא, אשתו של און בן פלת, תפסה את הנקודה האמיתית והצליחה לשכנע את בעלה לדרך האמת. זוהי הגדלות. אדם יכול לעשות את החשבונות הגדולים ביותר כאשר הוא שרוי במנוחת הנפש ובשעה שהוא שליו ושקט, אבל כשהוא במצב של חוסר מנוחה ובלבול הדעת, הרי הוא מאבד את צלילות הדעת ואינו מסוגל לעשות ולו את החשבון הפשוט ביותר.

תפקיד האדם הוא, שגם במצב של בלבול וחוסר מנוחת הנפש, צריך לעמוד רגוע ולהוציא את עצמו מתוך הבלבול ולנתח את העניין בצלילות הדעת ולהגיע אל האמת".

 

[אחד יחיד]

ועוד נראה להשיב על השאלה הנ"ל (מה ראו חכמים לשבח כל כך את אשתו של און) גם בהסבר נוסף:

גדולתה וחכמתה של אשת און לא היו בהכרח בעצם הטיעון, אלא בכך שידעה להקשיב לנפש בעלה ולקרוא אותה, להבין את המסתתר בין השורות; שהרי און, כך יש להניח, לא נימק את רצונו להשתתף במחלוקת, בהסברים של רצון מודע לכוח ושליטה; הוא עטף את דבריו ושכנע את עצמו בטיעונים ערכיים ונעלים ("כל העדה כולם קדושים וכו'"); ואולם, עם כל זאת, לאשתו הייתה התבונה להקשיב למה שמסתתר מאחורי המילים ו"בין השורות". היא ידעה לזהות שמתחת לכל הטענות הערכיות מסתתרת שאיפה פשוטה לכוח, תקווה של און שאולי בעקבות האנדרלמוסיה יחול שינוי במעמדו ותעלה קרנו. היא הבינה זאת היטב, ולשם ידעה לכוון, כשהיא מציגה לו את האמת הפשוטה כפי שהיא. זוהי "חכמת הנשים" שאותה משבחים כאן חז"ל, היכולת להבין את הזולת ולקלוט מה באמת מניע אותו ומה באמת בוער בו.

וביתר הסבר: הרב דסלר (בספר "מכתב מאליהו" חלק ד' עמ' 305-306) מעלה תמיהה פשוטה – הרי טיעוני קורח ועדתו, ובפרט הטענה כלפי משה מדוע הוציאם מארץ מצרים, "ארץ זבת חלב ודבש", הם טיעוני שטות ברורים, ואם כן עולה השאלה, כיצד האמינו בדברי הבל כאלה? ותשובתו היא, שטבע האדם הוא שכאשר תאווה מסוימת בוערת בו, הוא משכנע את עצמו בכל נימוק אפשרי, גם כשבעיניים אובייקטיביות ברור שאין בו ממש (וכך גם כתב בעל הקהילות יעקב באחד ממכתביו המסביר את עניין קורח, כי "במקום שהמידות רעות פועלות, הדעת הולך ומשתבש לפי רצון המידות"?.

אשתו של און זיהתה היטב שזהו העניין, ולא התפתתה להיכנס מול בעלה לוויכוח על ערכים ואמת. היא קראה היטב את מפת רצונותיו ומניעיו, וידעה שהצעד הראשון שיש לעשותו הוא לדבר עמו במישור הרגשי. לאחר כשהוסרה ממנו תאווה זו, על ידי דברים פשוטים אלה, חזרה אליו צלילות דעתו והבין שטיעוניו לאו טיעונים הם. וזו אם כן הייתה גדולתה של אשת און: לדעת להקשיב ולהבין את הזולת, את מה שנאמר וגם את מה שלא נאמר.

 

[גרינפלד]

אגב בעלים לתרופה הובא בשם הרמ"ע מפאנו שבסוף נשמתה הגיעה למיכל בת שאול,
וכתבו שם שהיא [מיכל] הניחה תפילין שעשתה מצוה במקום שיער, כמו שעשתה מצוה כעת ע"י שגידלה שערותיה.

ואפשר להוסיף שבפלת יש את אותיות השורש של תפילין.

 

[אחד יחיד]

ואפשר להמתיק את טענת אשתו של און, שהיא טענה לו, הרי מה המחלוקת כאן, שמשה טען שכל המינויים נעשו עפ"י רצון ה' וקורח טען שהיו כאן נגיעות, וממילא גם הוא דורש גדולה לעצמו.

באתה אשתו של און ואמרה לו, ממה נפשך, באם משה צודק, הרי זה ציווי הקב"ה. ואם קורח צודק, אזי קח את אומנות רבך בידך, דהיינו שקורח הרי טוען שתמיד החשבון צריך להיות "מה יש לי מזה", ולדאוג לטובת עצמו. אז גם אתה תחשוב מה יש לך מזה והרי אתה לא תרוויח כלום, שהרי לא ישתנה מעמדך בין אם משה הוא המנהיג ובין אם קורח.

ועל זה שיבחה הכתוב:

(משלי יג) חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און ואולת בידיה תהרסנה זו אשתו של קרח. (ציוני תורה)