בלק מה זה 'מות ישרים' (1 צופה)

[אחד יחיד]

תמות נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמוהו (כג, י)

בלעם מבקש ומאחל לעצמו "תמות נפשי מות ישרים, ותהי אחריתי כמוהו". מה פשר בקשה זו, למות "מות ישרים"?

הנצי"ב מתייחס לכך בהרחבה בפירושו העמק דבר (גם בהקדמתו לספר בראשית וגם כאן בפרשת בלק). הוא מקדים ומסביר באופן כללי, מהו בכלל תוכן התואר "ישר", ומדוע מצאנו שחז"ל מכנים את האבות בשם "ישרים" (עד שעל שם כך נקרא ספר בראשית "ספר הישר"), ותשובתו היא כך:

התואר "ישר" מתייחס למי שיחסיו עם הבריות טובים ומתוקנים, ויחסו זה כולל את כל הבריות, גם את מי שאינו הולך בדרכו, ואפילו עובדי כוכבים. ובמעלה זו של "יושר" התייחדו האבות, כי לאורך כל ספר בראשית אנו מוצאים בהם תכונה זו: אצל אברהם מצאנו שהתפלל על אנשי סדום על אף רשעתם; יצחק הקפיד על יחסים טובים עם אבימלך ואנשיו גם לאחר הצרות שהסבו לו; וכך גם יעקב עם לבן. מסיבה זו, נקראו האבות "ישרים" (והבאנו את הדברים בהרחבה בדברי התורה לפרשת בראשית). וגם אנו מצווים ללכת בדרכם ולהיטיב עם כל אחד, גם כשדרכו שונה ואיננו מסכימים עמה.

וזהו שאומר בלעם, "תמות נפשי מות ישרים" – בלעם מבין לפתע כמה גדולה שפלותו שלו וכמה הוא רחוק מדרכם זו של אברהם, יצחק, ויעקב, שמהם יצאו ישראל; הם, כאמור, היו "ישרים", אפילו עם אומות העולם שכה שונים מהם, ואילו הוא הגיע לדרגת שפל כזו, שהוא עושה את ההיפך הגמור – הוא הולך כדי לקלל אומה שלמה כדי למחות אותה כליל. ועל כך אומר בלעם (באותם רגעי אמת שבהם הוא מברך את ישראל ורואה את מעלתם), הלוואי שאגיע לדרגה כזו.

[ובלשון הנצי"ב: "כיוון שהגיע [-בלעם-] למידה זו של חסד הנפלא ביעקב ובישראל, הצטער על עצמו, הלוואי שאגיע בסוף ימי למות מות ישרים. ומשמעות מעלת 'ישר', הוא הנהגה ישרה בהליכות עולם בין אדם לחברו… ולא מצא בלעם לב להתפלל שימות מות 'צדיקים' ו'חסידים', שזה עניין הנוגע בתורה ומצוות ה', השייך רק לישראל ולא לאומות העולם. אבל על זה התפלל, שיהיה כיעקב שנפלא במידת 'ישרים'; שהרי מרבין חסד גם לאומות העולם, ומפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל. וידוע כמה נצטערו נביאי ישראל בשעה שראו חורבן אומות העולם. ולא כן עשה בלעם, שביקש לעקור את ישראל, ואינה מידה ישרה אפילו למי ששונא אותם. על זה התפלל על עצמו, שיגיע במותו 'מות ישרים'". ועיין עוד בלשונו בהרחבה בעניין זה בהקדמתו לספר בראשית].

 

[נעלם]

וְכָל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהִתְחַזֵּק בָּזֶה לִהְיוֹת רְצוֹנוֹ חָזָק תָּמִיד אֶל הָאֱמֶת וְלֹא יַרְפֶּה אֶת הָרָצוֹן הַטּוֹב אֲפִלּוּ אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה, בְּוַדַּאי סוֹף כָּל סוֹף יִהְיֶה אַחֲרִיתוֹ טוֹב שֶׁעַל זֶה אָמַר תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים הַלָּלוּ, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ כִּי אָמַר עַל עַצְמוֹ שֶׁיָּדַע קִלְקוּלוֹ וְזֻהֲמָתוֹ הָעֲצוּמָה שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ כַּנַּ"ל, אַף-עַל-פִּי-כֵן אָמַר הַלְוַאי וְהָיִיתִי זוֹכֶה אֲפִלּוּ אָנֹכִי לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ זֶה לְהִתְחַזֵּק מֵעַתָּה בִּרְצוֹנוֹת טוֹבִים וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתִי בְּכָל יוֹם לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְלִשְׁפֹּט אֶת עַצְמִי בְּכָל עֵת בַּבְּחִינָה הַנַּ"ל אָז הָיִיתִי זוֹכֶה גַּם כֵּן לְאַחֲרִית טוֹב בִּבְחִינַת וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמוֹהוּ:

ליקו"ה​