מצוות ידיעת התורה (1 צופה)

[נראה לפשוט]

מרגלא בפומה דאינשי אותה מצוות "לידע כל התורה כולה".
וכאן הבן שואל, מי אמר שיש כזאת מצוה?
"ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם", מי אומר כה"ת, אולי שצורת הלימוד תהיה כה"ג שתדע טוב ויהיה מסודר בראש [שזהו ענין לאוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וכידוע],
היכן ברמב"ם, טור, שולחן ערוך, שאר פוסקים נזכרה הך מצווה ומה מקורה?.

 

[עוזי ומגני]

מרגלא בפומה דאינשי אותה מצוות "לידע כל התורה כולה".
וכאן הבן שואל, מי אמר שיש כזאת מצוה?
"ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם", מי אומר כה"ת, אולי שצורת הלימוד תהיה כה"ג שתדע טוב ויהיה מסודר בראש [שזהו ענין לאוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וכידוע],
היכן ברמב"ם, טור, שולחן ערוך, שאר פוסקים נזכרה הך מצווה ומה מקורה?.

לחץ כדי לכווץ...

שו"ע הגר"ז הל' ת"ת

וכל השוכח דבר אחד ממשנתו מחמת שלא חזר על לימודו כראוי מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו וגם עובר בלאו של תורה שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך וגו' וכל מקום שנאמר השמר פן הוא לא תעשה. וקבלו חכמים שאין הכתוב מדבר בעשרת הדברות לבדן אלא הוא הדין לכל התורה כולה. ולכן למדו חכמים ג"כ מפסוק זה שכשם שחייב האדם ללמד את בנו כך ממש חייב ללמד את בן בנו כל התורה שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ומה שנכתב זה גבי עשרת הדברות כמ"ש יום אשר עמדת לפני ה' וגו' הוא ללמדך שכל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני. וגם עכשיו שנכתבה תורה שבע"פ ויוכל לעיין בספרים מה ששכח אין זה מועיל כלום כי מיד ששכח עובר בלאו קודם שיעיין כמו בימיהם שעובר בלאו בשעה ששוכח אף שאח"כ יחזור וישאל מרבו וילמדנו מה ששכח ועוד שמצות התורה לא תשתנה בשינוי הדורות ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים. וגם אמרו הלומד ושוכח דומה לאשה שיולדת וקוברת וכל המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני:
ואל יאמר השוכח דבר אחד אילו לא למדתי דבר זה לא נתחייבתי בנפשי, ולמה אתחייב כשלמדתי ושכחתי? כי באמת אלו לא למד דבר זה לא "מעלה עליו הכתוב" בלבד "כאלו מתחייב בנפשו", אלא היה מתחייב בנפשו ממש! שכל מי שאפשר לו להרבות ולהוסיף בלימודו בענין שלא ישכח בזה מה שלמד כבר מפני שכבר חזר על לימודו כראוי, ואינו מוסיף - אף על פי שאינו מתבטל מתלמוד תורה, אלא חוזר תמיד על הראשונות שלא מפני חשש שכחה אלא מפני שנוח וקל לו יותר לחזור על הראשונות מלטרוח בלימוד חדש - הרי זה מתחייב בנפשו ממש. כמו שאמרו חכמים (אבות פ"א) "ודלא מוסיף יסיף", דהיינו שיאסף בלא זמנו שנאמר בתורה: כי הוא חייכם וגו', ואומר: למען ירבו ימיכם וגו', ודברי תורה נדרשים מכלל הן לאו (ספרי סוף פרשת עקב). ולא אמרוה "לא עליך המלאכה לגמור" אלא לענין שלא ימנע האדם מלעסוק בתלמוד תורה מחמת שהוא אינו יכול לגמור ולידע את כולה מקוצר דעתו וכח זכרונו לזכור הרבה כל כך כמו שיתבאר או מאפס הפנאי שלו מטירדת פרנסתו, וגם כל אדם לא יוכל להגיע לתכלית התורה - שמצד עצמה אין לה קץ ותכלית כמו שנתבאר למעלה, וגם לענין שיחזור הרבה על לימודו כראוי ולא ימעט בזה מחמת שצריך ללמוד עוד כדי לגמור התורה, כי לא עליך המלאכה לגמור. אבל אי אתה בן חורין ליבטל ממנה שלא להרבות ולהוסיף בלימודך אחר שכבר חזרת כראוי על לימודך שלמדת כבר ולא ישכח ממך. ואם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה, כי שכר תלמוד תורה שקול כנגד שכר כל המצות. ומן השכר הרב אתה למד העונש הרב למי שאינו מרבה ומוסיף עד שיגמור כל התורה שבע"פ כולה אם אפשר לו - כמו שקיבלו חכמים (עיין סמ"ג בהקדמה למצוות עשה) בפירוש הכתוב "כל המצוה" כמו שנתבאר למעלה.
במה דברים אמורים שהשוכח מתחייב בנפשו ועובר בלאו כששכח מחמת עצלות שנתעצל לחזור על לימודו כראוי אבל מחמת אונסו כגון שטרוד הרבה בפרנסתו והעתים שקובע לו אין מספיקים לו לחזור על כל לימודו שלמד קודם שהיה טרוד אינו מתחייב בנפשו וגם אינו עובר בלאו שנאמר רק השמר לך וגו' רק למעט מחמת אונסו

לחץ כדי לכווץ...

 

[בחקתיך אשתעשע]

ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם", מי אומר כה"ת,

לחץ כדי לכווץ...

שמעתי מאאמו"ר זצ"ל ששמע מרבו המובהק הג"ר אהרן קוטלר זצ"ל שהיה אומר:
"שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם" -(תירגום מאידיש) לא כתוב איזה דברי תורה- אפילו תוספתא בסוף עוקצין!

 

[נראה לפשוט]

שו"ע הגר"ז הל' ת"ת

לחץ כדי לכווץ...

ובשו"ע דילן איפה זה נשמט? וברמב"ם?, לכאו' זה חידוש של הגר"ז. וגם שאותה מ"ע מחודשת של הגר"ז "ולמדתם אותם ושמרתם לעשות" לא נמנתה במוני המצוות כלל.
[לבר מהחידוש דאיכא בזה"ז איסור שכחה, אשר כנודה דפליג בזה הגר"ח מולאוזין [כתר ראש] והחזו"א [מפי השמועה] דכיון דהתו' נלמדת מתוך הכתב ליכא האי איסור. ואי לאו האי, איך מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש.

שמעתי מאאמו"ר זצ"ל ששמע מרבו המובהק הג"ר אהרן קוטלר זצ"ל שהיה אומר:
"שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם" -(תירגום מאידיש) לא כתוב איזה דברי תורה- אפילו תוספתא בסוף עוקצין!

לחץ כדי לכווץ...

ידעתי שכך מקובל, השאלה היא איפה רואים כך בהך מימרא?

 

[עוזי ומגני]

שו"ע הגר"ז הל' ת"ת

לחץ כדי לכווץ...

אא"כ התכוונת לשאול מנין שיש מצוה ללמוד את כל התורה שאז המקור הוא הלכה קודם
גר''ז הל' ת''ת

"ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" זו מ"ע של ת"ת על כל אדם ללמוד כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה כמשנ"ת למעלה שנאמר כל המצוה וגו'.

לחץ כדי לכווץ...

 

[עוזי ומגני]

ובשו"ע דילן איפה זה נשמט? וברמב"ם?, לכאו' זה חידוש של הגר"ז. וגם שאותה מ"ע מחודשת של הגר"ז "ולמדתם אותם ושמרתם לעשות" לא נמנתה במוני המצוות כלל.
[לבר מהחידוש דאיכא בזה"ז איסור שכחה, אשר כנודה דפליג בזה הגר"ח מולאוזין [כתר ראש] והחזו"א [מפי השמועה] דכיון דהתו' נלמדת מתוך הכתב ליכא האי איסור. ואי לאו האי, איך מצינו ידינו ורגלינו בבית המדרש.

ידעתי שכך מקובל, השאלה היא איפה רואים כך בהך מימרא?

לחץ כדי לכווץ...

אכן יש חולקים

אבל שאלת

שאר פוסקים נזכרה הך מצווה ומה מקורה

לחץ כדי לכווץ...

 

[נראה לפשוט]

אבל שאלת

לחץ כדי לכווץ...

כוונתי, פוסקים אשר המה מורים לנו למעשה, הגר"ז אם אין עליו חולק י"ל דקיי"ל הכי, אך אם השו"ע ושא"פ דקיי"ל כוותיהו השמיטוהו, אי"ז הלכה למעשה.
כעת נזכרתי, כי ישנה אמרה בשם הגר"א, כי אילולי מצות ידיעת התו' היה לומד כל ימיו משנה ראשונה דברכות, מה המקור?, ושוב מדוע נשמט בפוסקים.

 

[נדיב לב]

מדרש משלי (בובר) י – ויקיטקסט

he.wikisource.org

אמר רבי ישמעאל: בוא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט. בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו, אומר לכל אחד מהם: כלום עסקת בתורה? אמר לו הן. אומר לו הקב"ה: הואיל והודית, אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה.

מכאן אמרו: כל מה שקרא אדם –יהא תפוש בידו; ומה ששנה – כמו כן. שלא תשיגהו בושה ליום הדין.מכאן היה רבי ישמעאל אומר: אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה! ועל זה ביקש דוד מלך ישראל בתפילה ובתחנונים לפני המקום, ואמר: (תהלים ה ד): "ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה".

• בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה; הקב"ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה.
• בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלושה, אז הקב"ה אומר לו: בני, כל ההלכות – למה לא שנית אותם? ואם אומר הקב"ה הניחוהו – מוטב. ואם לאו – עושין לו כמידת הראשון.
• בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב"ה אומר לו: בני, תורת כהנים למה לא שנית? שיש בה טומאה וטהרה, וטומאת שרצים וטהרת שרצים, טומאת נגעים וטהרת נגעים, טומאת נתקים ובתים וטהרת נתקים ובתים, טומאת זבים ולידה וטהרת זבים ולידה, טומאת מצורע וטהרתו, סדר ווידוי יום הכיפורים, וגזירות שוות, ודיני ערכים, וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו.
• בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב"ה: בני, חמישה חומשי תורה –למה לא שנית? שיש בהם קריאת שמע ותפילין ומזוזה.
• בא לפניו מי שיש בידו חמישה חומשי תורה, אומר לו: בני, למה לא למדת הגדה ולא שנית? שבשעה שחכם יושב ודורש, אני מוחל ומכפר עוונותיהם של ישראל, ולא עוד, אלא בשעה שעונין "אמן יהא שמיה רבה מברך" אפילו נחתם גזר דינם – אני מוחל ומכפר להם עוונותיהם.
• בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב"ה: בני, תלמוד למה לא שנית? ש(קהלת א ז): "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" – זה התלמוד, שיש בו חכמות הרבה.
• בא מי שיש בידו תלמוד, הקב"ה אומר לו: בני, הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה, שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה, מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה: כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה - במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת, שלישית במה היא משמשת, רביעית במה היא משמשת, חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הברק היאך הוא עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש, כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, גדולה מכולם - עיון כיסא הכבוד, היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר - באיזה גשר אני עובר, ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאיזה גשר הגלגלים עוברים. גדולה מכולם - מצפורני ועד קדקדי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפיסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגלי, גדולה מכולם - כיסא כבודי, היאך הוא עומד, לאיזה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בשישי בשבת לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי, זהו הדר יפיי, שבניי מכירין את כבודי במידה הזאת? ועליו אמר דוד (תהלים קד כד): "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנייניך".

מכאן היה רבי ישמעאל אומר: אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו. לכך נאמר: "אורח לחיים שומר מוסר". אבל, אם עזב תלמודו והניחו– משיגו בושה וכלימה ליום הדין, לכך נאמר: "ועוזב תוכחת מתעה", אמר רבי בנאה: שהקב"ה מרחיקו מלפניו.

 

[נדיב לב]

מרגלא בפומה דאינשי

לחץ כדי לכווץ...

מרנא באור ישראל סימן כ"ז כותב: "הנה במצות ת"ת יש בזה שני עניינים א' לימוד התורה ב' ידיעת התורה", וראה עוד מש"כ הבית הלוי עה"ת פרשת משפטים. וזכור לי בשו"ת פרי יצחק בהקדמה נגע בזה.

 

[עוזי ומגני]

כוונתי, פוסקים אשר המה מורים לנו למעשה, הגר"ז אם אין עליו חולק י"ל דקיי"ל הכי, אך אם השו"ע ושא"פ דקיי"ל כוותיהו השמיטוהו, אי"ז הלכה למעשה.
כעת נזכרתי, כי ישנה אמרה בשם הגר"א, כי אילולי מצות ידיעת התו' היה לומד כל ימיו משנה ראשונה דברכות, מה המקור?, ושוב מדוע נשמט בפוסקים.

לחץ כדי לכווץ...

א' לימוד התורה ב' ידיעת התורה",

לחץ כדי לכווץ...

נראה לי שידיעת התורה וזכירת התורה הוא ב' נושאים שונים
"לימוד התורה" אפשר ללמוד רק משנה אחת כל החיים
"ידיעת התורה" צריך ללמוד את כל התורה כולה
"זכירת התורה" צריך לזכור את כל התורה ולא לשכוח וכאן יש מחלוקת האם גם בזמנינו שיתן להכתב יש מצווה זו

 

[נדיב לב]

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן ל"ז) כתב תשובה ארוכה בעניין עסק ישכר וזבולון הלכה למעשה, ובאות ג' תוכ"ד כותב בנוגע לידיעת התורה וזת"ד:
וכיון שבעצם מצד מצוות לימוד התורה הא צריך כל אחד ואחד ללימוד בעצמו כל התורה כולה ולידע אותה, שמצד זה כתב הרמב"ם בפ"א מת"ת ה"י עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בתורה הוא שוכח, וכן פסק המחבר שם סעיף ג'. ואף שהרבה אינשי וכמעט כולם לא היה בכוחם ללמוד כל התורה כראוי בכל ימי חייהם, אף אלו שהאריכו ימים, ומ"מ קיימו המצווה מאחר שעסקו כל חייהם לפי כוחם. אבל הא הרבה אינשי בכל זמן חייהם ג"כ א"א שילמדו, דהא צריכים לעבוד לפרנסתם בשדות ובכרמים לחיותם וכדומה, והרי הם אנוסים ואונס רחמנא פטריה. עכ"פ הא היה נמצא שמצוות לימוד התורה וידיעתה בכל פרטיה ודקדוקיה לא קיימו אותה ממש אלא יחידים שבדורות הראשונים וגם אלה לא תמיד היה בדרך הטבע אלא בדרך נס, כהא דחסידים הראשונים שעלייהו נאמר בברכות דף ל"ב ע"ב מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת. וגם משמע שהוא רק לעניין שלא ישכחו, כדפרש"י משתמרת בתוך לבם שאין תלמודם משתכח, אבל לא ללמוד מחדש מה שלא למדו עדיין. ואף שאיתא במנחות דף צ"ט ע"ב, דשאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית. ומשמע שהסכים ר' ישמעאל שהוא אמת, דהא השיב לו דמקרא דאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה (יהושע א', ח') הוא חיוב ממש אף ליהושע שהיה חכם היותר גדול אחרי משה, מ"מ היה זה (ידיעת התורה כולה דבן דמה) רק מן היחידים שבדורות. ואף שמשמע שלא היה סמוך, צריך לומר שהוא משום שהיה עדיין צעיר לימים, כבן עזאי ובן זומא (סנהדרין י"ז ע"ב רש"י ד"ה שמעון התימני - תלמיד היה ולא נסמך שלא בא לכלל זקנה, ושם רב נחמן בר יצחק מתני חמשה שמעון ושמעון ושמעון וכו', וברש"י ד"ה רב נחמן - וחמשתן לא באו לזקנה ויושבין בקרקע. ועי' רש"י ריש פ"ד דמסכת אבות) דהא א"א לומר שרק בכמות למד ולא בעמקות טעמי הדברים דהא א"כ היה חסר לו מלימוד התורה יותר ממה שלמד וידע.
עכ"פ הא לימוד התורה כולה בכמותה ובאיכותה ובעמקותה הוא כמעט אי אפשר אף לאנשים חכמים גדולים ביותר אף בזמן חכמי התלמוד, ואף לדורות הנביאים ויהושע וזקנים לא היה לרובא דרובא, וגם כמעט לכולם, שיוכל איש אחד ללמוד כל התורה כולה כשיצטרך גם לעבוד לפרנסתו בשדות וכרמים וכדומה. ואף שהם אנוסים מ"מ הא עכ"פ לא היה שייך ידיעת כל התורה באיש אחד, רק להצדיקים שבדור המדבר שלא הוצרכו לעבוד לפרנסתם לא בשדות וכרמים וכדומה ואף לא בבית, אבל לא משבאו לארץ. ולכן עשו בשביל זה ישכר וזבולון שותפות. שישכר שהיה נפשו חשקה בתורה ביותר יעסוק רק בתורה, וזבולון יעסוק בפרנסה, שהוא בכל עבודת שתי הנחלות של ישכר ושל זבולון, וגם בפרגמטיא משום שלא היו הרבה שדות וכרמים בנחלתו, ושיחלקו שווה בשווה בהשכר שיש לשניהם בין בשכר הגשמי שבא ממעשיו דזבולון ובין בשכר לימוד התורה כל הימים שבא מישכר. כדי שישכר שלומד תורה יהיה בכוחו ללמוד כל התורה כולה שבכתב ושבעל פה בכמותה ובאיכותה ובעמקותה, שע"י שניהם שייך שתתקיים המצווה דלימוד וידיעת כל התורה ע"י שנים, אחד משבט ישכר ואחד משבט זבולון. שהוא דבר גדול לכל ישראל, לבד עצם קיום המצווה, ששייך בדרך שותפות זה להרבה אינשי הרוצים לקיים מצוות לימוד וידיעת התורה. שא"כ נמצא שהוא מצווה אחת שנעשה בין תרוייהו אינשי דישכר ודזבולון, שלכן ליכא לתרוייהו אלא שכר דקיום מצוות לימוד וידיעת כל התורה שהוא מצווה אחת, אבל הגדולה ביותר, ושכרה מרובה ביותר וחולקים בין שניהם מחצה לישכר ומחצה לזבולון.
וניחא מה שהוא דווקא בהתנו, דבלא התנו אין לזבולון כלום, אף לא מצוות צדקה - דהא ישכר אינו עני ואינו יכול ליטול מצדקה וזבולון היה אסור ליתן מצדקה, וגם לא יוכל ליתן אף לעני יותר מחומש, וגם הא אין ליתן כל מעות הצדקה שלו לעני אחד כדאיתא בש"ע סימן רנ"ז סעיף ט', אלא דעניין זה לא שייך לצדקה כלל - אלא הוא רק לימוד התורה ממש, דמתקיימת מצוות לימוד התורה לזבולון בזה שנותן לישכר לפי תנאם החצי מהרווחים שלו כדי שיוכל ישכר לעסוק בתורה כל העת ויקוים ע"י שניהם מצוות לימוד התורה בכל ענייניה כדלעיל.

 

[חפץ בחיים]

מרגלא בפומה דאינשי אותה מצוות "לידע כל התורה כולה".
וכאן הבן שואל, מי אמר שיש כזאת מצוה?

לחץ כדי לכווץ...

יש מצות תלמוד תורה והפשט במושג "לימוד" הוא הוספת ידע
וכיון שמצות הלימוד מתייחסת לכל חלק בתורה הוכרחנו שהמצוה לדעת מתייחסת לכל חלק בתורה

 

[נראה לפשוט]

מדרש משלי (בובר) י – ויקיטקסט

he.wikisource.org

אמר רבי ישמעאל: בוא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט. בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו, אומר לכל אחד מהם: כלום עסקת בתורה? אמר לו הן. אומר לו הקב"ה: הואיל והודית, אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה.

מכאן אמרו: כל מה שקרא אדם –יהא תפוש בידו; ומה ששנה – כמו כן. שלא תשיגהו בושה ליום הדין.מכאן היה רבי ישמעאל אומר: אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה! ועל זה ביקש דוד מלך ישראל בתפילה ובתחנונים לפני המקום, ואמר: (תהלים ה ד): "ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה".

• בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה; הקב"ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה.
• בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלושה, אז הקב"ה אומר לו: בני, כל ההלכות – למה לא שנית אותם? ואם אומר הקב"ה הניחוהו – מוטב. ואם לאו – עושין לו כמידת הראשון.
• בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב"ה אומר לו: בני, תורת כהנים למה לא שנית? שיש בה טומאה וטהרה, וטומאת שרצים וטהרת שרצים, טומאת נגעים וטהרת נגעים, טומאת נתקים ובתים וטהרת נתקים ובתים, טומאת זבים ולידה וטהרת זבים ולידה, טומאת מצורע וטהרתו, סדר ווידוי יום הכיפורים, וגזירות שוות, ודיני ערכים, וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו.
• בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב"ה: בני, חמישה חומשי תורה –למה לא שנית? שיש בהם קריאת שמע ותפילין ומזוזה.
• בא לפניו מי שיש בידו חמישה חומשי תורה, אומר לו: בני, למה לא למדת הגדה ולא שנית? שבשעה שחכם יושב ודורש, אני מוחל ומכפר עוונותיהם של ישראל, ולא עוד, אלא בשעה שעונין "אמן יהא שמיה רבה מברך" אפילו נחתם גזר דינם – אני מוחל ומכפר להם עוונותיהם.
• בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב"ה: בני, תלמוד למה לא שנית? ש(קהלת א ז): "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" – זה התלמוד, שיש בו חכמות הרבה.
• בא מי שיש בידו תלמוד, הקב"ה אומר לו: בני, הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה, שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה, מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה: כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה - במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת, שלישית במה היא משמשת, רביעית במה היא משמשת, חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הברק היאך הוא עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש, כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, גדולה מכולם - עיון כיסא הכבוד, היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר - באיזה גשר אני עובר, ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאיזה גשר הגלגלים עוברים. גדולה מכולם - מצפורני ועד קדקדי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפיסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגלי, גדולה מכולם - כיסא כבודי, היאך הוא עומד, לאיזה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בשישי בשבת לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי, זהו הדר יפיי, שבניי מכירין את כבודי במידה הזאת? ועליו אמר דוד (תהלים קד כד): "מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנייניך".

מכאן היה רבי ישמעאל אומר: אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו. לכך נאמר: "אורח לחיים שומר מוסר". אבל, אם עזב תלמודו והניחו– משיגו בושה וכלימה ליום הדין, לכך נאמר: "ועוזב תוכחת מתעה", אמר רבי בנאה: שהקב"ה מרחיקו מלפניו.

לחץ כדי לכווץ...

זה שיש בזה ענין גדול ושלימות של מצוות ת"ת, פשיטא, השאלה היא האם זה חיוב בפ"ע וצריך להשקיע בזה זמן יותר ממה שצריך על מצוות ת"ת. וכן הא ז יותר חשוב מהבנה והעמקה כדבעיא בתורה.

יש מצות תלמוד תורה והפשט במושג "לימוד" הוא הוספת ידע
וכיון שמצות הלימוד מתייחסת לכל חלק בתורה הוכרחנו שהמצוה לדעת מתייחסת לכל חלק בתורה

לחץ כדי לכווץ...

השאלה היא, האם מלבד החלק שלה"למוד" שבזה, יש גם ענין בפ"ע של "ידיעה".

מרנא באור ישראל סימן כ"ז כותב: "הנה במצות ת"ת יש בזה שני עניינים א' לימוד התורה ב' ידיעת התורה", וראה עוד מש"כ הבית הלוי עה"ת פרשת משפטים. וזכור לי בשו"ת פרי יצחק בהקדמה נגע בזה.

לחץ כדי לכווץ...

השאלה היא בכל מקרה, למה השו"ע השמיט להא. וצע"ג מאוד.

 

[בחקתיך אשתעשע]

ידעתי שכך מקובל, השאלה היא איפה רואים כך בהך מימרא?

לחץ כדי לכווץ...

הגרא"ק בעצמו הסביר מאיפה רואים וכמו שכתבתי -

שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם" -(תירגום מאידיש) לא כתוב איזה דברי תורה

לחץ כדי לכווץ...

 

[אחד מאנש]

הר"ן בנדרים ח א לומד מושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שזהו חיוב גמור מדאורייתא

וז"ל:

הא קמ"ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה (בקראית שמע ערבית ושחרית מחייוב לימוד תורה) וכו' - מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל.) ת"ר ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו' וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית מש"ה חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות בס"ד:
עכ"ל
אתה הראת לדעת שלדעת הר"ן חייב לדעת כל התורה כולה מקרא דושננתם ודרשת חז"ל עליו ולכן חייב ללמוד תורה יומם ולילה כפי כוחו (שחיוב והגית יוצאים בקרי"ש כמבואר בגמ' שם) אלא שמכיון שאתי מדרשא חל שבועה עליו כיעו"ש

 

[ליחדא שמיה]

שו"ע יו"ד סי' רמו'.
אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בַּתּוֹרָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסֹק תָּמִיד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּינֵי הַתּוֹרָה.

 

[דרך המלך]

שו"ע יו"ד סי' רמו'.
אֲבָל כְּשֶׁיַּגְדִּיל בַּתּוֹרָה וְלֹא יְהֵא צָרִיךְ לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא לַעֲסֹק תָּמִיד בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, יִקְרָא בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח דָּבָר מִדִּינֵי הַתּוֹרָה.

לחץ כדי לכווץ...

ברמב"ם הלכות ת"ת ס' י'
"עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח"
דהיינו כל זמן שלא לומד הוא שוכח וממילא מחויב ללמוד עד יום מותו-כדי לא לעבור על לאו של פן יסורו.

והחיוב לקבוע זמן ללימוד מוזכר ברמב"ם בס' ח'
"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה"

ובנוסף יש חיוב של לדעת את דיני התורה שמוזכר ברמב"ם בסימן ג' שם
"מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד"
ולכאורה כולל רק דבר שמגיע לידי מעשה,
למרות שיש לומר, שכל התורה שניתנה לנו היא כדי לקיים אותה בין בהלכה בין במוסר מידות קרבת השם ידיעת השם וכו'
אז בעצם, זה כולל את התורה כולה.

 

[מתקרב]

מ"ע מחודשת של הגר"ז "ולמדתם אותם ושמרתם לעשות" לא נמנתה במוני המצוות כלל.

לחץ כדי לכווץ...

בגמרא קידושין כ"ט: ילפינן מהפסוק הזה החיוב לימוד תורה ראה שם ברש"י ד"ה דכתיב.
אבל עדיין אין הכרח ללימוד כה"ת.

 

[מתקרב]

מרנא באור ישראל סימן כ"ז כותב: "הנה במצות ת"ת יש בזה שני עניינים א' לימוד התורה ב' ידיעת התורה",

לחץ כדי לכווץ...

ר שמואל גריינמן [תלמיד הח"ח] אמר בשם הח"ח שכוונת הגרי"ס במצוות ידיעת התורה שלאדם צריך להיות שכל התורה לחשוב בצורה של תורה ולא לדעת בפועל, אם רוצים אעלה את השיחה

 

[רבי]

ר שמואל גריינמן [תלמיד הח"ח] אמר בשם הח"ח שכוונת הגרי"ס במצוות ידיעת התורה שלאדם צריך להיות שכל התורה לחשוב בצורה של תורה ולא לדעת בפועל, אם רוצים אעלה את השיחה

לחץ כדי לכווץ...

תעלה את השיחה.