בלק מקור חיוב עמידה בדברים שבקדושה (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
קום בלק (כג יח)

בדרכי משה (או"ח סי' נ"ו בשם הגהות מיימוניות) הביא ירושלמי "קום כי דבר ה' אליך, מכאן א"ר אליעזר, כד עני אמן יהא שמיה רבא כו' וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי", והיינו דמייתי ראיה מאהוד בן גרא שעמד על רגליו כשאמרו לו דבר אלקים לי אליך. והקשה בבגדי ישע (או"ח שם), למה הירושלמי לא מביא ראיה לעמידה בדברים שבקדושה מן התורה, שאמר בלעם "קום בלק ושמע".

ובשו"ת יהודה יעלה או"ח סי' י"א כתב ליישב דלק"מ, דלשון רש"י והמדרש רבה כאן, "קום בלק" כיון שראהו מצחק בו מתכוין לצערו עמוד על רגליך אינך רשאי לישב ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום, הרי רק לצערו אמר ליה כן לפי שציחק בו. ואדרבה יש להוכיח כן, שהרי בכל הפעמים הראשונות לא אמר לו לעמוד, ורק עתה שבלק ציחק בבלעם "מה דבר ה'", החזיר לו בלעם לצערו קום בלק.

עוד יש לומר בזה, דכאשר שואל אדם בדבר ה' בנבואה, ודאי חייב לעמוד, וק"ו משואל באורים ותומים דכתיב ביה "ולפני אלעזר הכהן יעמוד" וכו'. כן בכל שואל הלכה מן הרב כן הוא כמ"ש תוס' בכורות לו. בשם הירושלמי. ממילא אין להוכיח מבלק, ששאל מה דבר ה'. ובזה ניחא ג"כ, דבפעמים הראשונות לא אמר לו בלעם עמוד, כיון שהוא לא שאל ממנו דבר ה', ורק כשאמר לו מה דבר ה', אמר לו א"כ צריך אתה לעמוד.

ויש לפרש דזה הוא כוונת חז"ל הנ"ל, כי אמנם כוונת בלעם היתה להכעיסו, דכל דאית למידרש ביה לגנאי דרשינן, אבל לא במקרה אמר לו דוקא הכעסה זו, אלא דאם אתה דורש באלקים א"כ תעמוד, ובאמת לא היה חייב לעמוד כי לא נתכוין באמת לדרוש אלקים, אך זה היתה ליצנותו של בלעם בתשובה לדברי בלק.​

 

[אהבת תורה]

ובשו"ת יהודה יעלה או"ח סי' י"א כתב ליישב דלק"מ, דלשון רש"י והמדרש רבה כאן, "קום בלק" כיון שראהו מצחק בו מתכוין לצערו עמוד על רגליך אינך רשאי לישב ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום, הרי רק לצערו אמר ליה כן לפי שציחק בו. ואדרבה יש להוכיח כן, שהרי בכל הפעמים הראשונות לא אמר לו לעמוד, ורק עתה שבלק ציחק בבלעם "מה דבר ה'", החזיר לו בלעם לצערו קום בלק.

לחץ כדי לכווץ...

יתכן לומר שמצד ההלכה אכן צריך לעמוד על רגליו בכל דבר שבקדושה, ומה שכתב רש"י "מתכוין לצערו" היינו משום שבלעם היה רשע, כך שאינו "חשוד" על דאגה לכבוד דברים שבקדושה, וזה הסיבה שבפעמים הראשונים לא אמר לו לעמוד, ומה שעכשיו פתאום החליט בלעם לדאוג להלכה של כבוד דברים שבקדושה הוא מהטעם ש"נתכוין לצערו".