כללי - שריקה באשה ערוה? | הלכה ומנהג | פורום אוצר התורה כללי - שריקה באשה ערוה? | הלכה ומנהג | פורום אוצר התורה
לכאו' אין העניין בקול אשה משום שקול אשה הוא דבר יפה אלא משום שכל שירה היא דבר יפה וממילא זה מושך את האדם לחשוב על המשורר ובאשה זה אסור
כיון שכן יש סברא לומר שאף שריקה דרך שיר תאסר
ואל יאמר האומר א"כ תאסר נגינת אשה בכלי נגינה,
שהנגינה בכלי נתפסת כדבר חיצוני לאדם משא"כ השריקה.
 
דבר שגורם להרהור אסור מדאוריתא מדין הרהור, לא צריך להתפלפל אם זה ערוה או לא.

תקנו חז''ל על רשימה ספציפית של מקומות ערווה שיהיו אסורים מדרבנן כי יש גילוי דעת שזה בהכרח גורם להרהור.

מה שלא כלול ברשימה הזו
ראוי לכל אחד לשמור א''ע אם גורם לו להרהור אבל אם לא זה לא אסור.

השאלה שדנים בה היא האם שריקה נחשבת כקול וממילא שייכת לרשימה או שהיא אינה נחשבת כקול וממילא שייכת לחלק השני.

אז ראשית כל חיפשתי בשיר השירים שם כתוב השמיעיני את קולך כי קולך ערב, ושריקות ערבות אצל כולן באותה מידה. מלבד זאת, שריקה בכל מקום במקרא היא בבירור לא אקט של שירה אלא אמצעי לסמן או להתריע, כמו: ''אשרקה להם ואקבצם''.

אבל זה לא כל כך הסתדר לי כי שריקה כחלק משירה לכאורה כבר היתה קיימת בזמנם, ואחר העיון וההתייעצות הממושכת עם כבוד הAI של גוגל נראה לומר שמה שאנו קוראים שריקה הוא מה שנקרא במקרא צפצוף, ובישעיהו ח, יט ''וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידענים המצפצפים והמהגים...'' כ' המצודות: ''המצפצפים" - כן נקרא השמעת קול העוף כמו ופוצה פה ומצפצף''. ואם אכן כך, בודאי ששריקה נחשבת קול, שנאמר: ''וקול התור נשמע בארצנו''.

כנראה שהגרח''ק לא מסכים עם הדרשה הנחמדה שלי, מעניין למה, אבל לדבריו פתרנו את כל הדיון על שירים וואקליים...
לכאו' אין העניין בקול אשה משום שקול אשה הוא דבר יפה אלא משום שכל שירה היא דבר יפה וממילא זה מושך את האדם לחשוב על המשורר ובאשה זה אסור
כיון שכן יש סברא לומר שאף שריקה דרך שיר תאסר
סברא יפה אבל אם זה לא היתה דעת חז''ל באיסור קול אי אפשר לאסור מסברא.
 
ועיי"ע בספר אום אני חומה ח"ב עמוד ס' ובספר אבא באהל עמוד כ' ובספר אהל יעקב עמוד רנח ובשו"ת צל ההרים סימן י"ג הרחיב בכל זה.

ומש"כ באום אני חומה הנ"ל (בצילום),יש לדקדק ממש"כ בהגהות כנסת הגדולה טוא"ח סימן שלח וז"ל: כל השמעת קול אסור לר"ח ז"ל וכו'. נ"ב: אותם כשרוצים לקרות חבריהם מצפצפין בפיהם כצפורים שקורין צופיל בלע"ז [=שריקה], ואעפ"י שבאותו הצפצוף ג"כ מנעימים בשיר, הכא כיון שמכוין לקרות חבירו לא ינעים בקריאה ולא יהיה קול ושפיר דמי, וגם לא עבד מעשה. ריא"ז, הובאו דבריו בשלטי הגבורים בסוף מסכת עירובין [ל"ה ע"ב אות ב'] ע"כ.
אמנם הוא מדבר לגבי שבת. אבל מדבריו משמע ששריקה כדי להנעים נחשבת כמו שיר וקול.
 
דבר שגורם להרהור אסור מדאוריתא מדין הרהור, לא צריך להתפלפל אם זה ערוה או לא.

תקנו חז''ל על רשימה ספציפית של מקומות ערווה שיהיו אסורים מדרבנן כי יש גילוי דעת שזה בהכרח גורם להרהור.

מה שלא כלול ברשימה הזו
ראוי לכל אחד לשמור א''ע אם גורם לו להרהור אבל אם לא זה לא אסור.
טפח מגולה באשה לכו"ע ערווה. טפח מגולה בהסרטה?
חז"ל קבעו כללים ולא התייחסו לכל פרט גם כי זה לא שייך וגם כי יש שהם דומים לכלל. וחכמי הדור יכריעו. אבל א"א לתלות כל פרט בדעת אדם פלוני.

השאלה שדנים בה היא האם שריקה נחשבת כקול וממילא שייכת לרשימה או שהיא אינה נחשבת כקול וממילא שייכת לחלק השני.

אז ראשית כל חיפשתי בשיר השירים שם כתוב השמיעיני את קולך כי קולך ערב, ושריקות ערבות אצל כולן באותה מידה. מלבד זאת, שריקה בכל מקום במקרא היא בבירור לא אקט של שירה אלא אמצעי לסמן או להתריע, כמו: ''אשרקה להם ואקבצם''.

אבל זה לא כל כך הסתדר לי כי שריקה כחלק משירה לכאורה כבר היתה קיימת בזמנם, ואחר העיון וההתייעצות הממושכת עם כבוד הAI של גוגל נראה לומר שמה שאנו קוראים שריקה הוא מה שנקרא במקרא צפצוף, ובישעיהו ח, יט ''וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידענים המצפצפים והמהגים...'' כ' המצודות: ''המצפצפים" - כן נקרא השמעת קול העוף כמו ופוצה פה ומצפצף''. ואם אכן כך, בודאי ששריקה נחשבת קול, שנאמר: ''וקול התור נשמע בארצנו''.
גם אפאצי נחשב קול. הנידון אם זה קול שגורם להרהור.
כנראה שהגרח''ק לא מסכים עם הדרשה הנחמדה שלי, מעניין למה, אבל לדבריו פתרנו את כל הדיון על שירים וואקליים...
ברור למה.
סברא יפה אבל אם זה לא היתה דעת חז''ל באיסור קול אי אפשר לאסור מסברא.
אם הפרט דומה לכללים שכתבו חז"ל אפשר לאסור וכאמור.
 
ומש"כ באום אני חומה הנ"ל (בצילום),יש לדקדק ממש"כ בהגהות כנסת הגדולה טוא"ח סימן שלח וז"ל: כל השמעת קול אסור לר"ח ז"ל וכו'. נ"ב: אותם כשרוצים לקרות חבריהם מצפצפין בפיהם כצפורים שקורין צופיל בלע"ז [=שריקה], ואעפ"י שבאותו הצפצוף ג"כ מנעימים בשיר, הכא כיון שמכוין לקרות חבירו לא ינעים בקריאה ולא יהיה קול ושפיר דמי, וגם לא עבד מעשה. ריא"ז, הובאו דבריו בשלטי הגבורים בסוף מסכת עירובין [ל"ה ע"ב אות ב'] ע"כ.
אמנם הוא מדבר לגבי שבת. אבל מדבריו משמע ששריקה כדי להנעים נחשבת כמו שיר וקול.
אין ראיה שיש בשריקה משום הרהור מלבד זה שבשבת אם כוונתו להנעים יש חשש שיבוא לתקן כלי נגינה.
 
לכאו' אין העניין בקול אשה משום שקול אשה הוא דבר יפה אלא משום שכל שירה היא דבר יפה וממילא זה מושך את האדם לחשוב על המשורר ובאשה זה אסור
כיון שכן יש סברא לומר שאף שריקה דרך שיר תאסר
לדבריך יהיה אסור לאשה גם לזמזם.
ואל יאמר האומר א"כ תאסר נגינת אשה בכלי נגינה,
שהנגינה בכלי נתפסת כדבר חיצוני לאדם משא"כ השריקה.
לא ברור מה הדמיון בין קול באשה ערווה לניגון אישה.
לגופו של עניין יש שאסרו לאשה לנגן בציבור. אם כי משום צניעות.
 
האם למישהו יש מקור או סברא בנושא?
בחז"ל כתוב קול באישה ערוה. גלי קול נוצרים באמצעות רטט של מיתרי הגרון שמפיק מגוון רחב של צלילים בעוד ששריקה מופקת על ידי מעבר אוויר מהיר דרך פתח צר בשפתיים שיוצר צליל פשוט וגבוה. ולכן לא מצאנו שחז"ל אסרו אלא קול ולא שריקה.
 
אין ראיה שיש בשריקה משום הרהור מלבד זה שבשבת אם כוונתו להנעים יש חשש שיבוא לתקן כלי נגינה.
מדברי הכנה"ג מבואר שיש שריקה שכוונתה להנעים ונחשב לקול ויש שריקה שמתכוין ליצור קשר עם חבירו שאינה נחשב לקול נעים.
 
בחז"ל כתוב קול באישה ערוה. גלי קול נוצרים באמצעות רטט של מיתרי הגרון שמפיק מגוון רחב של צלילים בעוד ששריקה מופקת על ידי מעבר אוויר מהיר דרך פתח צר בשפתיים שיוצר צליל פשוט וגבוה. ולכן לא מצאנו שחז"ל אסרו אלא קול ולא שריקה.
מה זה משנה אם פעולת השריקה מפיקה צליל פשוט שלא כמו בדיבור שמופק "מגוון רחב של צלילים". סוף סוף י"ל שאסרו צליל שיוצא מפיה!
 
מה זה משנה אם פעולת השריקה מפיקה צליל פשוט שלא כמו בדיבור שמופק "מגוון רחב של צלילים". סוף סוף י"ל שאסרו צליל שיוצא מפיה!
צליל פשוט אינו קול שאסרו וגם אינו ערב כקול שמפיק מגוון רחב של צלילים.
 
מה זה משנה אם פעולת השריקה מפיקה צליל פשוט שלא כמו בדיבור שמופק "מגוון רחב של צלילים". סוף סוף י"ל שאסרו צליל שיוצא מפיה!
א"כ צריך לאסור כל דיבור עם אשה, שהרי הטונים עולים ויורדים כל הזמן, לא מדברים באותו טון כל הזמן.
 

הודעות מומלצות

מקובל לאפיין את תנועת החסידות בהשמת דגש על עצם...

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון