סדרת מאמרים בגדר חמץ שאינו ידוע חלק ב'

בגדר חמץ שאינו ידוע חלק ב'​

מאמר קודם בסדרה
בגדר חמץ שאינו ידוע חלק א'


והנה כל ד' המהרש"ל להעמיד בד' תוס' דמיירי דהוי ספק אם כלל איכא חמץ אין זה כפשטות ד' תוס' דמד' שם נראה מבואר דאיסור ב"י וב"י אמור בחמץ ידוע אולם בחמץ שאינו ידוע היכן הוא אינו עובר עליו משום ב"י שאינו ידוע ולפ"ז כל שנופל ספק במציאות החמץ אם בכלל קיים או לאו אינו עובר אב"י וב"י משום דאינו מצוי.

וכך נקטו כמה מהאחרונים בדעת תוס' עיין בפרי חדש סי' תלא שנוקט בדעת תוס' שאין ב"י וב"י בחמץ שאינו ידוע "דאע"ג דאיכא חמץ ידוע כיון שאינו ידוע היכן הוא אינו עובר משום דכתיב לא ימצא והרי זה אינו מצוי" וכ"כ הפמ"ג במשב"ז סי' תלה סק"א בדעת תוס' שאין ב"י וב"י בחמץ לא ידוע "דאי אפי' חדר שתשמישו כל השנה כיון שא"י היכן הוא מ"ה אין עובר כל שלא הטמין בידים". וכן נוקט שם בדעת רש"י עיי"ש. וכן נקט המקור חיים בפתיחה לסי' תל"א שתוס' ס"ל שאין ב"י וב"י בחמץ שלא ידוע גם בלי בדיקה, ועיין במגן האלף בפתיחה לסי' תלד מה שהקשה עליו.

וכן נראה מבואר דנקט תוס' רא"ש שם, בשי' תוס' דהוי דין בחמץ, דכל שא"י אינו עובר, ולאו משום ספק אי כלל משיירא ומצנעת וזת"ד אבל חיה דאי משיירא מצנע ליה קמ״ל דאפי׳ הכי מאכיל. ואע״ג דמצנעא, דבהטמנה זו אינו עובר, דכיון דאינו יודע היכן הוא טמון אינו עובר משום בל ימצא. כדמשמע לעיל ו: וכו' ואין זה מצוי כיון שאינו יודע היכן הוא. ולא נהירא לי, דכיון שהוא בביתו מצוי הוא אצלו אלא שאינו יודע היכן הוא, ושגגת בל ימצא מיהא איכא.

מד' הרא"ש הנז' חזינן דנקט בד' תוס' דמיירי שהטמינה חמץ בודאי בביתו ומ"מ אין עובר אב"י, וע"ז מעיר הרא"ש דהוי איסורא ב"י עכ"פ בשוגג ולכך מפרש בכונת הגמ' דאין החיה מצנעת בודאי אלא הצד הספק ולכך לא חוששים דאף על צד הספק שתצניע ליכא אלא שגגת ב"י וכן כתב שם בדיבור הסמוך וז"ל ולמאי דפרישית ניחא, דליכא אלא ספיקא דילמא משיירא ומצנעא, וגם אם מצנעא ליכא אלא שגגת לאו, וגם אין דרך ליתן לפניה סמוך לזמן ביעור אלא בשיעור שיכולה לאכול כולו עיי"ש.

אמנם מצאתי בתוס' שאנץ מד' נראה מבואר כד' המהרש"ל וז"ל ובהטמנה אינו עובר שאינו יודע שהטמינתו בביתו [וכיון שאינו יודע] היכן הוא אינו עובר משום בל ימצא כדמשמע לעיל ו: גבי הבודק צריך שיבטל עכ"ל. הרי שנקט "שאינו יודע" אם הטמינתו בביתו או לאו, אולם כל שודאי הטמינתו בבית ודאי דעובר ב"י וב"י והר"ז כד' המהרש"ל.

אולם יש לחלק בין דבריהם דמד' תוס' שאנץ נראה עולה דספק אם נמצא חמץ או לאו בזה לא סגי לפטור מב"י דוקא בספק חמץ כשהוא טמון אמנם אם נתברר שנשתייר חמץ גלוי בזה לתוס' שאנץ אפשר דעובר אב"י מאידך מד' המהרש"ל נראה דכל ספק חמץ אינו עובר אף שאינו טמון.

ועכ"פ אם נעמיד בד' תוס' דאינו עובר על חמץ שא"י כלל. העירו האחרונים מהגמ' דנקטה בכמה דוכתי ד: י. בדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה, ומשמע דכל דלא ביטל בדיקת חמץ מדאו' ולשי' תוס' דאינו עובר על חמץ שא"י צ"ב דאף אם לא ביטל החמץ אין חייב בדיקה מדאורייתא כך כתבו להקשות הפר"ח והמקור חיים בפתיחה לסי' תלא עיי"ש.

והנה לפ"ד המהרש"ל דתוס' מיירי בחמץ שא"י אם כלל נמצא בבית או לאו אבל כל שנמצא בודאות בביתו אף אם אין יודע היכן הוא עובר משום ב"י א"כ מיושב בפשיטות דבכה"ג חייב לבדוק ולבער ברם לשי' האחרונים פר"ח פמ"ג דביארו בשי' תוס' דחמץ שא"י אף אם ודאי מצוי בבית אלא שאינו יודע היכן הוא צ"ע. וראיתי בפנ"י שם ובפמ"ג סי' תל"ז א"א סק"ח שעמדו על קושיא זו וכתבו ליישב ד' התוס' באופן דמיירי בחמץ ידוע ולכך צריך בדיקה וכמש"כ.

ברם לד' הפמ"ג צ"ע דבין אם אין יודע כלל שיש חמץ בביתו ובין אם אין יודע רק היכן הוא, הרי אינו עובר לשי' תוס' לפי מה שפירש הפמ"ג גופיה בסי' תל"ה סק"א משב"ז וז"ל ואמנם השיטה הה' כמ"ש התוס' ריש כל שעה ד"ה דאי אפי' חדר שתשמישו כל השנה כיון שא"י היכן הוא מהתורה אין עובר כל שלא הטמין בידים ע"כ, וצ"ע. אמנם הפנ"י א"ש לשי' דכל ד' תוס' הנ"ל דחמץ שא"י אינו עובר היינו שאינו יודע כלל אם יש חמץ.

והנה המקו"ח שם כתב ליישב וזת"ד ונראה דהם מפרשים כך דבשלמא אם היה תשביתו דקרא שריפה, דוקא היה הבדיקה חיוב כדי לקיים המצות עשה שמחוייב לחזר אחר קיומה וכדאמרינן חולין קלט: אבל כיון דתשביתו אינו אלא ביטול הרי מוכח דביעור הוא רק תיקון דבל ימצא וכיון דבאינו ידוע היכן החמץ בלא"ה אינו עובר על ב"י וב"י ממילא ליכא חיוב עליו מדאו' ולא הוי בבדיקה רק מדרבנן אפילו בלא ביטול עכת"ד.

[והנה במקור חיים הנז' שנטה מלהעמיד בחמץ ידוע ותי' בדרך אחרת, משום דמוכרח היה לפי דרכו בהבנת תוס' הנז' דחמץ שא"י אינו עובר אף אם מצוי בביתו כל שא"י היכן הוא, לפרש אחרת ושפיר].

ולענ"ד דבריו צ"ע דכל ד' המקו"ח אינם נפתרים אלא לשיטות דעיקר מצות תשביתו כולל אף דין ביטול אולם שי' תוס' לקמן ד: ד"ה מדאורייתא בשם ר"י דהשבתה הבערה ולא ביטול, ולכך אף דחו מש"כ שם רש"י דעיקר השבתה בלב מכמה קו' עיי"ש וד' המקו"ח צ"ע. אלא דהנה לפמש"כ דר"י ודאי פליג ע"ד תוס' כא. וס"ל דחמץ שא"י עובר ודלא כהתוס' הנ"ל, וכדהוכחנו מכמה מקומות דכך נקט ר"י, א"כ מתורצים ד' המקו"ח דלעולם עיקר תשביתו אינו אלא בשריפה וממילא דין בדיקה ה"ה בכדי לקיים מ"ע דתשביתו ומיושב.

והנה בד' תוס' י"ל מהלך מחודש בכ"ד וקודם נביא כמה קו' שיש לדון בהם חדא קו' האחרונים הנ"ל לשי' תוס' דחמץ שא"י אינו עובר, וע"כ דבדיקה לאו מה"ת מד' הגמ' ד: משמע דבדיקה מה"ת כנ"ל. וכן קו' הפר"ח הנ"ל בעיקר דמיון תוס' בין סוגיא דידן דמיירי דלא עביד בדיקה לגמ' לעיל ו: דמיירי דעביד בדיקה.

וכן צ"ע לפמש"כ תוס' בכמה מקומות דכל היכן דנופל ספק חייב בבדיקה, דשורשה מה"ת ולכן בכל ספק חמץ אזלינן לחומרא בבדיקה, חדא מצינו בסוגיא לקמן ט: איתא תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקל אי חמץ שקל ובתחילה תולה הגמ' ספק זה בספק הידוע של תשע חנויות כשרות ואחת טרף עיי"ש ורש"י העמיד ספק הגמ' לענין בדיקה אחר ששקל עכבר אחד מהציבורין אם מחויב בבדיקה.

ובתוס' שם ד"ה היינו העיר ר"י ע"ד רש"י וז"ל מה שפירש הקונטרס לענין בדיקה לא נהירא לר"י דהיכי מייתי ראיה מתשע חנויות דהוי ספיקא דאוריית' ואזלינן לחומרא והכא ספיקא דרבנן הוא כדאמרינן בסמוך מיהו י"ל דאיירי כגון שלא ביטל ועוד קשה דגבי תשע חנויות ליכא חזקת היתר אבל הכא אוקמא אחזקת בדוק דהא בבדוק מיירי דאי לאו הכי פשיטא דבעי בדיקה עיי"ש. הרי מבואר מד' ר"י דכל שלא ביטל חיוב בדיקה ה"ה מה"ת ואף ששם אין ידוע היכן נמצא החמץ. וכן מד' תוס' י. ד"ה על ובדק מבואר דכל שלא ביטל הוי בספק איסור דאו' ב"י אף שמיירי בחמץ שאינו ידוע ועיין שם מהרש"א ודוק' כי קצרתי.

ואח"ז מצאתי בפר"ח סי' תל"א בסו"ד אחר שמעיר כמה וכמה קו' ע"ד תוס' כא. דחמץ שאינו ידוע אינו עובר, מעיר מד' תוס' ט: שהעירנו ועוד מד' תוס' ט. ד"ה כדי שתהא ושם מבואר בשם ר"י דבדיקה מה"ת ולכך אף חמץ שאינו ידוע חל עליו חובת השבתה ובדיקה עיי"ש. [ולא ציין לד' תוס' י. ויל"ד] ולפי כ"ז צ"ע דמד' תוס' דידן מבואר דחמץ שא"י אין עובר אב"י וב"י על כרחך דאין חובת בדיקה מה"ת ולכך אין עובר עליו אולם לתוס' הנ"ל מבואר דחיוב בדיקה מה"ת כנת' שם וצ"ע.

ועוד צ"ע מסוגיא ו: שם מה ס"ד בגמ' דחייב על פירורין כיון שא"י ומ"ט צריך להגיע משום דלא חשיבי ואי נימא משום דקים לן דאיכא בפירורים וכד' הב"ח בד' הרא"ש סי' ט' עדין קשה דסו"ס לפי תוס' אף בחמץ שא"י מקומו אין עובר עליו.

ושמא י"ל בדעת תוס' דלעולם כל היכא דנופל ספק במציאות החמץ אם ישנו, חייב לבדוק ולבער מה"ת וכל שלא ביער ונמצא שם חמץ עבר אב"י, וכל ד' תוס' אמורים, באופן שהחמץ טמון, שאין עובר אב"י משום פטור "אינו מצוי" דהתורה לא חייבה על חמץ טמון [וכל מה דמצינו לעיל ה. דעובר אב"י על חמץ טמון משום דהטמין בידים ויודע היכן החמץ אולם באופן שלא האדם הטמין בשביל לסלק איסור חמץ וכגון בסוגיין דהחיה הטמינה בזה אין איסור ב"י משום שאינו מצוי] וסברת הדבר שהרי זה קצת בגדר אבידה כלפי הבעלים כיון שהחתיכה מוצנעת במקום המוסתר, ואי"ז נחשב למצוי בידו, אבל כל שיש לו חמץ בבית במקום גלוי אלא שכעת אינו יודע בודאי שיש לו חמץ בכה"ג הרי על הצד שיש לו חמץ הרי זה מצוי בידו ועובר אב"י.

ולפ"ז מה שהק' הפר"ח מגמ' לעיל דשאני התם דעביד בדיקה קודם לכן, מיושב שפיר דבגמ' ו: כיון שבדק הרי החמץ שנשתייר בחינת "אינו מצוי" ואין הפטור בחמץ שנשתייר משום עצם דין הבדיקה דמפקיעה, אלא דע"י הבדיקה מתברר דהחמץ שנשתייר ה"ה "אינו מצוי" ולכך אין עובר אב"י וב"י ובסוגיין דמיירי שהחמץ טמון א"כ אף בלא בדיקה אין עובר דאינו מצוי מצד עצם מקומו.

וכמו"כ מיושב שפיר מה דקשה ע"ד תוס' מדין פירורים דמבואר בגמ' ו: דלולי דלא חשיבי ובטלי היה עובר על פירורים שנשתיירו אע"ג דלא ידע ולא הכיר בהם, אולם לפ"ד א"ש דגבי פירורים הטעם שעובר משום דמיריי שאינם טמונים בעצם, ומה דלא מצא בבדיקתו משום קוטנם ולא משום חסרון באיכות הבדיקה ולכך לא חשיב "אינו מצוי" אף שבדק שם, ואולם במקום שבדק ולא מצא בזה אינו עובר אב"י משום דהבדיקה שעשה מבררת דחמץ זה אינו מצוי.

ולפ"ז מיושב מה דמצינו סתירה בד' התוס' וכדהקשה הפר"ח, דהא תוס' מודי דבדיקה מה"ת וכל שנופל ספק במציאות חמץ חייב בבדיקה ושונה הדין בחמץ טמון שאינו מצוי. ברם יל"ע בדף י. ושם מיירי דהחמץ לא ידוע וי"ל.

ואחר שנפתרו כל הקושיות עדין יל"ע לשי' תוס' דאין עובר על חמץ שא"י בצריכותת הראשונה של הגמ' דחלוק בהמה דאי משיירא חזי משא"כ חיה דמצנעת ולשי' תוס' דחמץ שא"י אינו עובר עליו משום ב"י א"כ מה דחיה מצנעת אינו גריעותא, ומ"ט בהו"א של הצריכותא דמשום דמצנעת אסור להאכיל חיה דאיכא חשש שתצניע. ועוד צ"ב בד' הגמ' דבצריכותא הראשונה מה דחיה מצנעת הוי גריעותא ובצריכותא השניה מה שמצנעת הוי מעלייתא וצ"ב.

ועוד צ"ע לפמש"כ תוס' בריש דבריהם דאין עובר על חמץ שא"י א"כ מה נתקשה הרשב"א מסוגיא ט: וז"ל הק' רשב"ג היכי שרי להאכיל לחיה שדרכה להטמין הא תנן בפ"ק (דף ט:) מה שמשייר יניחנו בצינעא כדי שלא תטול חולדה בפניו ויהא צריך בדיקה אחריו וכ"ש שאסור ליתן בפניהם עיי"ש. הו"ל להקשות טפי ע"ד הגמ' ט: דאמרי' "מה דמשייר יניחנו בצינעא", דכיון דאף אם תטול חולדה תצניענו אין עובר על ב"י ומ"ט צריך להצניעו.

וכן צ"ב דהא תוס' שם בתירוץ קו' הרשב"א העמידו סוגיין דחולדה אינה מצנעת כ"כ והיינו דאע"פ שאינו טמון אלא במקום שאין יודע כגון זויות הבית שאין החמץ טמון ולא כבחורים וסדקים דהוי טמון ממש, גם בהאי גוונא אינו עובר אב"י ומבואר דאף על חמץ שאינו טמון ממש אינו עובר.

ולכך נ"ל דעיקר קו' הרשב"ג בתוס' על הגמ' דידן, אף דס"ל דלעולם אינו עובר משום ב"י כל שהחיה מצנעת, אולם קושיתו דעכ"פ כיון דאיכא חשש שמא יאכל מדרבנן, דהא אף לאחר ביטול תקנו חז"ל חובת בדיקה אף שאינו עובר מה"ת משום דחששו שמא יאכל וכמש"כ תוס' ריש פרקין, וכן י"ל דהחשש משום שמא ימצא בפסח ויעבור עליו ב"י ואף דמבטל ובגמ' לעיל ו: מבואר דכל שביטל אינו עובר אם ימצא בפסח מ"מ בדידן דהחמץ שנותן לפני חיה ובהמה לא ביטל לכך יש לחשוש דמטעם זה בגמ' לעיל ו: מבואר דהבודק צריך שיבטל, וא"כ ה"ה בחמץ שא"י דעכ"פ איכא חשש שמא יאכל ולכך מקשים תוס' כשם שבגמ' לעיל ט: מבואר דחוששים עכ"פ מדרבנן ולכן מה דמשייר מניחנו בצינעא א"כ ה"ה דליכא היתר להאכיל חיה מחשש הנז'.

ואם כך מבואר הצריכותא הראשונה בגמ' דנקטה בהו"א דמשום דחיה מצנעת הו"א דליכא היתר להאכילה, דאע"ג דלעולם ב"י מה"ת לא עובר מ"מ כיון דחיה מצנעת ולא יראה החמץ ויבער בשונה מבהמה של מצניעה ואם תשייר יבערנה, לכך באכילת חיה יש לחשוש שאחר שתצניע יתגלה החמץ בפסח ואיכא חשש שמא יאכל. ולפ"ז בצריכותא השניה של הגמ' דחיה עדיף טפי מבהמה משום שמצנעת היינו לגבי החשש דאורייתא ומ"מ חיה חלוקה מחולדה שאינה מצניעה היטב ועדיפא מבהמה שאינה מצנעת כלל.

ולפי כ"ז מוכרחים לבאר מש"כ תוס' דחיה המגדלת בבתים "לא מצנעא כולי האי" אין כוונת דבריהם דעצם ההטמנה אינה על צד הגמור ואינו מוטמן היטב, אלא דבד"כ חיה המגדלת בבתים אין דרכה כלל להטמין ורק אוכלת מה שמניחים לפניה ולכך הוי ספק כלל אי נשתייר חמץ ולכך לא חוששים שנשתייר חמץ חדא שאינה משיירת ועוד דאף אם נשתייר מצניעה היטב.