ט"ו בשבט הקשר בין ט"ו בשבט לנס קריעת ים סוף. השירה מול הברכה על פירות העץ. ומה השמחה בט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון?!.

[יישר כח גדול]

בשבועות שעברו חל ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות. ובנוסף קראו בשבת בתורה על נס קריעת ים סוף ושירת הים (שבת זו אף נקראת גם ״שבת שירה״ על שם שירת הים שבפרשתנו). השל"ה הקדוש כותב: שחייב להיות קשר בין הפרשה לבין המתרחש באותו שבוע, אם כן חייב להיות קשר בין הפרשה לט"ו בשבט. בט"ו בשבט נוהגים להרבות בשמחה אף תיקנו לנו שאין אומרים צדקתך בשבת זו. מרבים בברכות על אין ספור מפירות ארץ ישראל - "לאכול מפרייה ולשבוע מטובה"... ונשאלת השאלה מה לשמחה של העץ אצלנו?! ולשם מה נדרש להרבות בברכות הללו על כל כך הרבה מינים?!
ספר הכוזרי מביא: שיש טבע לאדם, שאיננו מתפעל מהדברים היום-יומיים שקיימים בעולמו – הם נעשים לו טבעיים וברורים מאליהם. לדוגמא: אדם איננו מתלהב ממשכורת שהוא מקבל מדי חודש בחודשו תהיה היא גבוהה ככל שתהיה. אך אם בעל הבית נותן סלסלת פירות ט"ו בשבט... או מתנה בשווי שאינו פרומיל ממשכורתו הוא נהנה ומתרגש מאד. מה קרה?! הרי אמש קיבלת פי מאה ואפילו תודה לא אמרת?! נכון! לזה הוא התרגל כבר...
משל למה הדבר דומה: לאומן שבנה במשך שנים פסל של סוס, יצירת אומנות - עד שעין רגילה לא יכלה להבחין האם זה פסל או סוס אמתי. מה רבה הייתה אכזבתו של האיש שבשעה שהעמידו ברחבת השוק אף אחד אפילו לא סובב את ראשו להביט ביצירתו המופלאה... חכם אחד אמר לו: כולם כאן רגילים לסוסים חתוך את הסוס לשניים ותראה איך כל המבטים יופנו אליו... סוס חי וחצוי לשניים זה פלא גדול... עשה כן וכך היה...
הנמשל : במהלך כל השנה מזדמנים לידנו פירות לרוב אך "התרגלנו שהם כאן" ואין אנו מתפעלים מהם כלל. דווקא בט"ו בשבט אנו טועמים מפירות הארץ ומגיעים לידי שמחה על השפע האדיר שנתגלה לנו בעוצמתו ומברכים את ה' בשמחה... זהו גם הקשר לפרשת השבוע: לשם מה היה צורך בחציית הים לשניים?! לא הספיקו הניסים שנעשו במצרים?! אלא הים הוא דבר "טבעי" וקיומו ברור לאדם. אבל ברגע שהקב"ה חצה אותו לשניים עורר הדבר התפעלות של בני ישראל כולם הבינו שעצם קיומו של הים זה פלא אחד גדול ומיד: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" פצחו בשירה מתוך שמחה על כל מה שה' נותן לנו בעולמו... כשם שראינו את ההשגחה בים סוף שהביאה לידי שירה. כשנתבונן בפירות הט"ו בשבט נראה את ההשגחה עלינו ונגיע לידי שמחה עצומה ונברך את הקב"ה עליהם...

 

[יישר כח גדול]

ביום זה, שהוא ראש השנה לאילנות, נוהגים לאכול פרות. לעומת זאת בחג השבועות, שבו נדונים על הפרות, מקשטים את בית הכנסת בענפי אילנות.
שואל האדמו"ר מסאטמר, שלכאורה המנהג היה צריך להיות הפוך: בשבועות שנדונים על הפרות יאכלו מפרות האילן, ובחמשה עשר בשבט שהוא ראש השנה לאילנות יקשטו את הבית בענפי אילנות!
ובאר את העניין בדרך רמז, שהאילנות הם כנגד ההורים והפרות – כנגד הילדים.
בחמשה עשר בשבט דנים על ה"אילנות", הינו ההורים, ואז – הגם שלהורים עצמם אין זכויות משלהם, אבל בזכות שהם מחנכים ומשקיעים ב"פרות" – בילדיהם, זוכים הם לרוב טובה וברכה. אבל בשבועות דנים על ה"פרות" – את הילדים עצמם, והם, כסיוע מביאים את ה"אילנות", זוהי זכות אבותם שבידם.