מאמר תורני חובת בדיקה על השוכר או על המשכיר

חובת בדיקה על השוכר או על המשכיר​

א.​

בגמ' פסחים ד. איתא בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי תא שמע המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה התם הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי עיי"ש.

האחרונים מקור חיים (סי' תלז ס"ק א') ועיי"ע בפנ"י רש"ש כתבו לתלות צדדי ספק הגמ' בחובת הבדיקה על מי מוטלת, בטעם חיוב בדיקה, האם מטעם "שמא יאכל" וכשי' תוס' הרי שמוטלת הבדיקה על השוכר שחשש זה שייך אצלו דהמשכיר אינו שוהה בבית או שטעם הבדיקה ע"פ מש"כ הר"ב דלא סומכים על ביטול וצריך לבדוק מחשש שמא ימלך מביטולו, או שמא לא ביטל כ"כ יפה כמש"כ הר"ן, ולכן המשכיר שדין ביטול הוא חובתו ממילא מוטלת עליו הבדיקה עיי"ש. והיינו דהגמ' אחר שהסתפקה מהו הטעם האמיתי בחובת בדיקה ממילא יש להסתפק בשוכר ומשכיר.

אפס ביאור זה אינו עולה לכאורה יפה בדמיון המקרים בגמ' לפשוט ממזוזה דשורש הספק ה"ה בטעם הבדיקה ומה ראיה כלל ממזוזה וצ"ב. וכן יל"ע מד' רש"י שם (בד"ה ברשותיה קאי) שכתב לבאר הצד המוטל בדיקה על השוכר וז"ל שהרי עתה הבית שלו עיי"ש. ולפ"ד האחרונים הנ"ל אין הטעם לחייב השוכר בגלל "שהבית שלו" ולעולם אף שאין זה ביתו כיון ששוהה ומצוי אצלו החמץ לכן חייב הבדיקה מטעם שמא יאכל.

[אמנם בזה י"ל מש"כ רש"י "שהרי עתה הבית שלו" אין כונתו מצד הבעלות הממונית, אלא מצד ההשתמשות בבית, שאין למשכיר אחר שהשכיר זכות להשתמש רק לשוכר, ולכן לסלק את החשש שמא יאכל מוטל על השוכר. ובזה יתיישב מה שהעירו האחרונים דשכירות לא קניא ואין הבית של השוכר ולפ"ז מבואר שפיר].

ולכן נראה לבאר דאין צדדי הספק בגמ' נובעים מספק בטעם חובת הבדיקה מהו הטעם האמיתי, ולעולם ס"ל להגמ' דתרי טעמא הם סיבת החיוב לבדיקה חמץ חדא משום הביטול ב. שמא יאכל ומסתפקת הגמ' בכה"ג של משכיר ושוכר דבכל חד שייך טעמא אחרינא על מי מוטלת חובת הבדיקה. ואם כך כל ד' הגמ' לפשוט ממזוזה היינו דכל דמזוזה איכא חובה המוטלת על המשכיר מצד שהוא הבעלים ויש חובה על השוכר מצד שהוא דר בבית ומדחייב בשוכר ע"כ דעיקר החיוב מוטל על מי שדר ושוהה בבית ולא על המשכיר אף שהוא הבעלים, וא"כ חזינן דכל שיש טעמים המחייבים המשכיר במזוזה מחמת בעלותו, וטעם לחייב את השוכר משום שגר במקום, עדיף הטעם לחייב את השוכר משום שגר ומשתמש בדירה וה"ה בנידו"ד.

ב.​

שם רש"י ד"ה חובת הדר - לפי שהיא משמרתו, וכתיב ביתך ביאתך, נכנס ויוצא בה, אבל הכא בדיקת חמץ דרבנן, דאי משום בל יראה ובל ימצא הא אמר לקמן דסגי ליה בבטול בעלמא כו', ורבנן הוא דאצרוך בדיקה, והשתא, כי האי גוונא, מיבעיא לן טורח זה על מי מוטל:

מד' רש"י מתפרש דכל דבדיקת חמץ מה"ת הרי חובת בדיקה מוטלת על השוכר דומיא דחיוב מזוזה מה"ת המוטל על השוכר ולכך כל שלא יבטל וחובת בדיקה מה"ת הדין נותן דהשוכר חייב בדיקה וכ"כ המקור חיים סי' תל"ז ס"ק א'.

והמקור חיים שם העיר ע"ד רש"י משני פנים וז"ל אכן דברי רש״י גופי׳ מתמיהים כמו שתמה הפ״י דהא אפי׳ אי בדיקת חמץ דאורייתא לא שייך למילף ממזוזה דטעמא מפני שהוא משמרתו. וגם בדברי רש״י (ד"ה ברשותי׳ קאי) שפירש שהרי עתה הבית שלו. תמה הפנ״י דהא שכירות לא קניא כמבואר בדף ו׳ ע״ש שהאריך. ולכן כתב ליישב אף דחמץ בבית המשכיר הוא מ"מ כיון שמצוי הוא בידי השוכר הרי חשיב חמץ ברשותו והסיק דבריו עפ"ד הגמ' לקמן ו. דחזינן שם דכל שיחד בית לגוי אף דבקנין שכירות ליכא, מ"מ כיון שמצוי בידי הגוי לא חשיב החמץ ברשות הישראל עיי"ש. ובזה דימה לנידו"ד "אלמא דגבי חמץ מיקרי בית השכור בית של השוכר כיון שמצוי בידו" עיי"ש. והיינו כיון דהחמץ מצוי אצל השוכר לכך חובת בדיקה מוטלת עליו ולא על המשכיר.

ועפ"ז כתב ליישב ד' רש"י וז"ל והשתא א"ש דברי רש"י בכאן שכתב הטעם דבדיקת חמץ דרבנן דמדאו' בביטול וכו' דאי לא היה סגי בביטול בעלמא רק דאפי' אי היה מפקירו מ"מ היה חייב לבערו וע"כ צ"ל דהקפידה התורה שלא יהיה בביתו אפי' חמץ של הפקר -וכמ"ש הפ"י דמקרא 'לך' לא ממעטינן רק של אחרים ולא של הפקר- א"כ ודאי דחל חובת הבדיקה על השוכר דעיקר הקפדת התורה הוא רק על בעל הבית ולא על בעל החמץ דהא אפי' חמץ הפקר קפיד רחמנא של יהיה בהבית ולגבי חמץ מיקרי ביתך לגבי השוכר ולא להמשכיר דהוי מצוי להשוכר ולא להמשכיר כיון שהבית מצוי להשוכר מיקרי מצוי בידו כמבואר שם בדף ו. לזה כתב רש"י דמדאו' בביטול בעלמא סגי ולא הקפידה תורה על הבית כלל רק שלא יהיה שלו רק שחכמים הצריכו ביעור לחמץ אף שביטלו ע"כ.

ולענ"ד דבריו צע"ג דהנה המקו"ח בנה כל יסודו עפ"י הגמ' לקמן ו. דכל שיחד לגוי ביתו אין זקוק לבער חמץ הגוי, ובזה תלה בנידו"ד כיון דהשוכר מצוי בבית הוי החמץ מצוי בידו, ולכאורה זה אינו דהנה עיין שם רש"י מבואר שם בדבריו דאי"צ לבער בחמץ גוי דווקא אם יחד לו בית ולא קיבל הישראל אחריות, דאם קיבל עובר הישראל כך מבואר בד' רש"י שם להדיא בד"ה לעולם אסיפא וז"ל ולא ימצא משמע המצוי בידך לכל חפצך היינו דקביל עליה אחריות עיי"ש ומבואר דיחד לו בית מיירי שלא קיבל אחריות וקאי ע"ד רב אשי דממעט לה מקרא דלא ימצא.

וכן העירו מכח זה שם התוס' ד"ה יחד לו בית - פ"ה דלא קיבל עליו אחריות אלא אמר ליה הרי הבית לפניך וק' לר"י מאי איריא יחד אפילו לא יחד נמי והכי נמי מסיק בסמוך למימר דשכירות קניא עיי"ש. ומכח זה פירש ר"ת דאפי' קיבל אחריות אין עובר ומ"מ בשי' רש"י מבואר דס"ל להתוס' דאם קיבל אחריות עובר אע"ג דיחד לו בית. וא"כ במשכיר שהחמץ שלו אע"ג דמצוי החמץ אצל השוכר הדין נותן שיעבור המשכיר, והוא ק"ו אם באופן שאין החמץ של הישראל רק קיבל אחריות ואף שיחד לגוי מקום עובר הישראל כסוג' ו. ק"ו בסוגיין דהחמץ של המשכיר ממש דלא יועיל מה שמצוי בידי השוכר.

ואף לפמש"כ הראשונים שם (רמב"ן ר"ד ר"ן ועוד) להציל ד' רש"י מקו' תוס' הנז' ופירשו דרש"י מפרש דהברייתא אתא לאשמועינן דאם הפקידו אצלו בסתם זקוק לבער, דכיון שהכניסו לרשותו כמאן דקביל עליה אחריות דמי כדאמ' בב"ק מ"ז כנוס שורך ברשותי חייב, אבל כשיחד לו בית הו"ל כאילו אמר כנוס שורך ברשותך, ולא קיבל עליו אחריות כדאי' בב"מ מ"ט דכשאומר הא ביתא קמך אינו לא שומר חינם ולא שומר שכר עיי"ש. מ"מ אף לד' הראשונים מבואר בד' רש"י דאם קיבל אחריות לא יועיל אם ייחד מקום לגוי והדק"ל.

ואף אם ס"ל להמקו"ח בשי' רש"י דהיכא דיחד לו מקום אין עובר אף דקיבל אחריות וכמו שיש משמעות לכאו' מד' רש"י במסקנת הגמ' יצא זה שאין מצוי אצלך כתב רש"י "שהרי אותה הזוית מסורה לנכרי" ולא כתב משום דלא קיבל אחריות ולא מיקרי מצוי בידו. מ"מ עדין קשה חדא מד' תוס' בקו', והראשונים בתי' מבואר דלא ס"ל הכי בדעת רש"י ועוד מד' ד"ה לעולם אסיפא מבואר דבקיבל אחריות לא מועיל מה דיחד לו בית, הרי מבואר דהראשונים אחזו בפשטות בשי' רש"י דאם קיבל אחריות אף שיחד לו בית עובר עליו. ועוד יש להוסיף להקשות ע"ד המקו"ח דאין להכריח מהגמ' שם מיירי דאין החמץ של הישראל רק קיבל אחריות, לסוגיין דמיירי שהחמץ של המשכיר ממש.

ומכח זה מוכרחים לבאר בסוגיין בד' רש"י דאם לא ביטל המשכיר ובדיק"ח מדאו' אין החיוב לבדוק מוטל על השוכר כד' המקו"ח אלא על המשכיר דהחמץ שלו וכמו שכתב שם המהרש"ל להדיא אבל לא מטעמא כמו שנבאר. (ובעצם קו' הפנ"י והמקו"ח במק"א יישבנו).

והנה כתב המקו"ח שם בסו"ד לבאר לפ"ז צדדי הספק וז"ל ומסופק הש"ס טורח זה על מי הטילו אם על בעל החמץ ומטעם שכתב הר"ן ריש פסחים דאימר לא ביטלו בלב שלם ומ"ה חייבוהו בביעור ולא מהני כלל מה שאינו בביתו או שנא' דעיקר חובת הבדיקה על בעה"ב שלא יהיה חמץ בביתו אפי' שכבר ביטלו והפקירו וממילא החיוב על השוכר דמיקרי ביתו לגבי חמץ מאחר שמצוי בידו עיי"ש. וצ"ב מה הוצרך לבאר בטעם דהשוכר חייב בבדיקה "משום דמיקרי ביתו לגבי החמץ מאחר שמצוי בידו" דהא אף אם נחשב ביתו של המשכיר מ"מ כיון דאיכא חשש שמא יאכל זאת סיבה מספקת לחייב את השוכר בבדיקה וי"ל.

והנה המהרש"ל שם כתב ע"ד רש"י הנז' שכתב לחלק בין מזוזה דהוי דאו' וחמץ דהבדיקה מדרבנן וז"ל נ"ב פי' דאי הוה בדיקת חמץ דאורייתא א"כ הוה אמרינן דבודאי על המשכיר הוא מוטל שהרי ביתו הוא ודו"ק עכ"ל. ולפ"ד ד' המהרש"ל צ"ב במה דתלה דחובה על המשכיר "שהרי ביתו הוא" דלדברינו טעם החיוב משום שהחמץ של המשכיר, ואי"צ להגיע משום דהוי ביתו. ועל כרחך דס"ל להמהרש"ל דלא סגי מה דחמץ דידיה, כיון דסו"ס אינו ברשותו לא היה עובר אב"י וב"י, ולכך הוצרך לטעם "שהרי ביתו הוא", דאז שפיר עובר המשכיר. (ולכאורה לפ"ז עולה דס"ל למהרש"ל בדעת רש"י בד' הגמ' ו. דביחד לו מקום אף אם קיבל אחריות אין עובר משום דחשיב החמץ שלא ברשות הישראל ודלא כמש"כ בדעת רש"י דבקיבל אחריות לא מועיל אם ייחד לו מקום).

אמנם יל"ע בזה דהא בגמ' ו. הנז' מבואר דאף דשכירות לא קניא מ"מ עובר על חמץ מי שמצוי בידו, ולכן שם הישראל לא עובר על חמץ הגוי אחר שייחד לו מקום והחמץ מצוי בידי הגוי, וא"כ מה טעם דעובר המשכיר אחר שאינו מצוי בידו, ובשלמא אי ס"ל להמהרש"ל דעובר המשכיר משום חמץ דידיה א"ש דאע"ג דאינו מצוי בידו מ"מ אי"ז סיבה לפטור אותו מב"י, דכל ענין מצוי בידו מתפרש באופן שאין החמץ שלו כלל וכד' הגמ' ו. ואף שנמצא בביתו כיון שייחד לו מקום לכן אין עובר דסו"ס לא מצוי בידו, אולם באופן שהחמץ שלו לא יועיל מה דנמצא ברשות אחרת דהחיוב אינו מצד הרשות אלא מצד עצם החמץ שלו, וכמו שנתבאר לדידן בדעת רש"י שם ו. אולם לד' המהרש"ל דעובר המשכיר משום דהבית שלו ולא משום דהחמץ שלו ע"כ דס"ל דחמץ דאינו ברשותו לא עובר וע"כ פירש הגמ' ו. דאף אם קיבל הישראל אחריות אינו עובר משום דייחד מקום לגוי וממילא החמץ לא ברשות הישראל, ולפ"ז מתפרש "מצוי בידו" אף בגוונא שהחמץ שלו, רק לא מצוי בידו, וא"כ גבי משכיר כיון דהבית והחמץ מצוי בידי השוכר ולא בידיו, מה טעם עובר המשכיר וצ"ע.

ועוד צ"ע ע"ד המהרש"ל דהא רש"י שם (ד"ה ברשותיה) פירש הצד דהשוכר חייב בבדיקה "שהרי עתה הבית שלו" ואילו לגבי המשכיר כתב הטעם דחמץ שלו, ומשמע להדיא דאין חשיב הבית של המשכיר. וע"כ דהטעם משום דלגבי חמץ מיקרי ביתו כיון שהוא מצוי בידו, אמנם לפמש"כ לעיל להוכיח מד' רש"י דחמץ דידיה עובר אף ברשות אחרת צ"ל במש"כ רש"י "שהרי עתה הבית שלו" מצד גזירה שמא יאכל וכמו שפי' במק"א. ולכן ע"כ לפרש בד' רש"י דאם בדיק"ח מדאו' על המשכיר מוטל חובת בדיקה, והטעם משום דחמץ דידיה וכמש"כ לבאר בשי' רש"י לקמן ו. דלא מועיל אם יחד לו מקום כל דקיבל עליו אחריות וכ"ש אם החמץ דידיה וכסוגיין.