סדרת מאמרים ט"ו מילים שהכתיב מילה אחת והקרי שתי מילים

געגועים · 17 מרץ 2025

מסורה גדולה בדברי הימים
ט"ו מלין דכתיבין חדא מלה, וקריין תרין מלין
מונה ט"ו מילים שהכתיב שלהם מילה אחת והקרי שתי מילים
בתוספת הערות "בן למסורה"
מנאי הצעיר באלפי ישראל
@געגועים

נָחַר מַפֻּחַ (מֵאֵשׁתַּם) מֵאֵשׁ תַּם עֹפָרֶת (ירמיה ו, כט)

במנחת שי: , מֵאֵשׁתַּם, מֵאֵשׁ תַּם קרי, והוא חד מן ט"ו מלין דכתיבין חדא מלה, וקריין תרין מלין, וסדורם בדברי הימים א' כ"ז במסורה גדולה [1]. ואלו הן [2]:

א] וַתֹּאמֶר לֵאָה (בָּגָד) בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד (בראשית ל, יא)

ב] וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְיָֹ (מַזֶּה) מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה (שמות ד, ב)

ג] וַיֹּאמַר יְיָֹ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ (אֵשדָּת [3]) אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב)

ד] (מַלָּכֶם) מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ נְאֻם אֲדֹ-נָי י"י צְבָאוֹת (ישעיה ג, טו)

ה] נָחַר מַפֻּחַ (מֵאֵשׁתַּם [4]) מֵאֵשׁ, תַּם [5] עֹפָרֶת, לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ (ירמיה ו, כט)

ו] וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר (וְהִנֵּהוּ) וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם (ירמיה יח, ג)

ז] וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲרֹאֶה אַתָּה (מָהֵם) מָה הֵם עֹשִׂים תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת (יחזקאל ח, ו)

ח] יִדְכֶּה יָשֹׁחַ וְנָפַל בַּעֲצוּמָיו (חֵילכָּאִים) חֵיל כָּאִים (תהלים י, י)

ט] (יַשִּׁימָוֶת) יַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם בְּקִרְבָּם (תהלים נה, טז)

י] רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז (לִגְאֵיוֹנִים) לִגְאֵי יוֹנִים (תהלים קכג, ד)

יא] וַיַּעַן יְיָֹ אֶת אִיּוֹב (מִנהַסְּעָרָה) מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר (איוב לח, א)

יב] וַיַּעַן יְיָֹ אֶת אִיּוֹב (מִנסְּעָרָה) מִן סְּעָרָה וַיֹּאמַר (איוב מ, ו)

יג] וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא לַיְלָה וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר (הֵמפְּרוּצִים) הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ (נחמיה ב, יג)

יד] עוּתַי בֶּן עַמִּיהוּד בֶּן עָמְרִי בֶּן אִמְרִי בֶן (בָּנִימִן) בָּנִי מִן בְּנֵי פֶרֶץ בֶּן יְהוּדָה (דהי"א ט, ד)

טו] הַתְּשִׁיעִי לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי אֲבִיעֶזֶר הָעַנְּתֹתִי (לַבֵּניְמִינִי) לַבֵּן יְמִינִי וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף [6] (דהי"א כז, יב)

בן למסורה

[1] וכן הוא במסכת סופרים (פ"ז ה"ג) לנוסחת הגר"א.

[2] סידרתים לפי סדר פסוקי התנ"ך, אבל במסורה בדה"י הוא מפוזר ומפורד עיי"ש, ואיני יודע מה הסוד המונח בערבובי הפסוקים.

[3] וברבינו בחיי: וע"ד הקבלה יאמר מִימִינוֹ השמיע הדת למו לישראל מתוך האש, כי זאת היתה השגתם של ישראל, אבל משה היה שומע מימינו ממש. ואולי כדי לרמוז על זה באו שתי תיבות אלו אש דת תיבה אחת בספר תורה, כי משפט ספר תורה כן להיותם תיבה אחת, כדי להדביק דת לאש, ולקבוע בלב כי הדת שהשמיע למו, מתוך האש שמעוה, וכן כתוב ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש, וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר, וכיוצא בו מצינו בנביאים נחר מפוח מאשתם עופרת, מלה אחת כן כתוב במסורת. עכ"ל.

[4] יש להעיר שזו התיבה היחידה שחיברו בה שתי מילים לא קשורים זה לזה, כי תיבת מֵאֵשׁ קאי על מַפֻּחַ, ותיבת תַּם קאי על עֹפָרֶת, וכמו שפי' במצודות שהמפוח נתייבש מן האש, וגם העופרת כבר תם ונשלם, כי נשרף הכל.

[5] במסכת סופרים יש גירסא אֶשְׁתּוֹנָן, והוא בתהלים (עג, כא) כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן, ובפי' נחלת אריאל כתב: ואי אפשר לקרות ב' תיבות אלא לפירוש התרגום, ונראה דגרס מֵאֵשׁ תַּם, וכן הוא במסורה גדולה ומסורה קטנה. עכ"ל.

דהיינו שאין שם קרי וכתיב, וכל המפרשים פירשוהו במילה אחת, ורק התרגום מתרגם וכוליתי בערן כאשא, שמפריד המילה לב' תיבות אֵשׁ תּוֹנָן דהיינו אש בוער. [ואולי תּוֹנָן הוא תרגום של קיטור, בפסוק (בראשית יט, כח) וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן ומתרגם וְהָא סְלִיק תְּנָנָא דְּאַרְעָא כִּתְנָנָא דְּאַתּוּנָא].

[6] ובביאור שמן למאור על תהלים (להרה"ג ר' משה נתן כהנא שפירא זצ"ל חותנו בזוו"ש של השם משמואל מסאכאטשוב זצוק"ל) מבאר במתיקות את המסורה הנ"ל (בתהלים י, י) בדרך רמז, וזה לשונו:

רמזי המסורה, דהנה בב"ב (טז.) אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי וְהִרְבָּה פְצָעַי חִנָּם, אמר רבה איוב בסערה חרף ובסערה השיבוהו, בסערה חרף דכתיב אשר בסערה ישופני, אמר לפניו רבש"ע שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב, בסערה השיבוהו דכתיב (איוב לח) וַיַּעַן יְיָֹ אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה וַיֹּאמַר אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי, א"ל הרבה נימין בראתי באדם וכו' בין גומא לגומא לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי וכו', בין טיפה לטיפה לא נתחלף וכו' בין רגע לרגע לא נתחלף, בין איוב לאויב נתחלף לי. יעוין פירש"י ז"ל מן הסערה לשון שיער כדקתני הרבה נימין בראתי באדם עכ"ל. ואפשר שכל המימרות נאמרו מלשון הסערה, שלשון שערה נרדף ללשון שיעור, ומדה, ודפוס, ושביל, וד"ל.

והנה מה שנכתב מִנ-הַסְּעָרָה חד וקרינן תרי מילי, היינו כי איוב חשב שנתערבו ונתחלפו הענינים, אבל הקב"ה מראה לדעת שהוא מכיר בין טיפה לטיפה בין גומא לגומא וכו', גם בדבר שנראה לאדם כאחד, הוא כביכול מבדיל ומפריש. והנה ידוע כי ענין הגאולה תלויה שיהיו ישראל מובדלים במעשיהם, שעי"ז עוזר ה' ושמתי פדות בין עמי, שאז יגאלו מן הגלות שהוא העירבוב, מדה כנ"מ, ואז תהיה יניקת ישראל בפ"ע ממקור הקדושה, ואז ה' נותן הכרה שיוכר לכל העולם הפרש בין אוהב לאויב, בין עמי ובין עמיך היונקים מסטרא דקליפה, ודייקא ע"י שבחוקותיהם לא תלכו ולא תכרות להם ברית ולא תתחתן בם, שזה נאמר אפילו בהיותם בארץ אויביהם, וכמו שאמרו חכז"ל בשביל ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, שלא שינו שמם ולשונם ומלבושיהם, ושהיו גדורים בעריות. וכמו שעושים למטה כן לעומתו ה' עושה למעלה הבדל בין טהור לטמא, ומכיר בין ישראל לעמים, בין קדושים לטמאים ומסאבים, בין אוהב לאויב, ובהיפוך, ע"י התבוללות ותערובות וקריאת אחדות מן כת הליבראליים, נעשה גם ענין הגלות שליטת האויבים על בנ"י. וז"ש יִדְכֶּה יָשׁוֹחַ, מה שהאויבים יתפשו ברשתם, במה שידכה וישוח ונעשה כאוהב, ועי"ז יתקרבו בנ"י ללכת שלובי יד לבקש האחדות, עי"ז ונפל בעצומיו חֵיל-כָּאִים, נעשה מן שתי מלות הנפרדות אחדות ושליטת האויבים ר"ל, וזה ונפל בעצומיו, שגרם זאת העירבוב, וזה יסוד הגלות שאין לישראל מקום חיות בפ"ע מן הקדושה כראוי להם. ובאמת גרם זאת הוא שנאת חנם, מה שיש שנאה בין איש לחבירו היהודי, ומזה נסתעף לשה"ר והחלפת האוהב לשונא, ושונא העכו"ם לאוהב, שע"י הגלות שר"ל נעשה נכנע לעכו"ם, צריך להכירו בתור אוהב, מה שבאמת עשו שונא ליעקב, וכאשר יבוא אליהו והשיב לב אבות על בנים, והוא מלאך השלום והברית, יתאחדו לב אבות על בנים, ואמרו חכז"ל (ב"ר פ' ע"א וצ"ט ותנדא"ר פרק י"ח וזוטא פרק ט"ו) שבא אליהו משבטו של גד. וע"כ נרמז תיבת בָּ-גָד המלות נפרדות ונתערבבו ביחד, יעוין ב"ר (שם) בגד, אתא גדא דביתא, אתא גדא דעלמא, בא מי שעתיד לגדר משתיתן של אומות העולם, להורות שהוא בא לתקן אותו העירוב הרע בטוב, ויפריד את הטוב כי זאת ענין הגאולה להגביה מזלן של ישראל שהוא מהמשכת האין סוף. והנה כאשר בא משה רבינו ע"ה ואמר והן לא יאמינו לי, שהיה הדבר ענין קשה לפני הקב"ה כעין לשה"ר על בנ"י, רמז לו הקב"ה מַזֶּה בידך, עירבוב שתי המלות, שע"י הגלות הכל נתערבב, וצריך בהכרח בגאולה לתקן זאת לפדותן, ולהכיר את בנ"י לאוהבי השם, ולהפרידן מן שונאיו בתור מאמינים בני מאמינים, בכח התורה שיקבלו במאמר נעשה ונשמע, שע"י יתברר הכל באופן נעלה ע"י ברורי הלכה טהור וטמא היתר ואיסור קודש וחול, יבוא הבירור. וזש"נ לו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, וזה שאמרה המסורה מימינו אֵשׁ-דָּת למו, תברר הבירורים שתי מלות הנבללות, ויוכר בין אוהב לאויב, בין בני ישראל לבני שעיר, וזה הופיע מהר פארן וזרח משעיר למו מימינו אֵשׁ-דָּת למו. ותאמר המסורה כי ביאת מלך המשיח ב"ב תגמור הבירור בכח התורה שבו, ונרמז עליו בָּנִי-מִן בְּנֵי פֶרֶץ, שהוא מלך המשיח מבני יהודא בן דוד הבא מבני פרץ, ונרמז ג"כ (בדה"א כז, יב) אֲבִיעֶזֶר לַבֵּנ-יְמִינִי, הוא אבי שיעזור שיתברר הימין מהשמאל, שזה סוד כל הבירורים, וע"י התורה משפט אמת. ולהיפוך ח"ו בעת תגבור משפט שקר וקבלת שוחד לערב ולומר טוב על רע והיפוכו, להצדיק רשע והיפוכו, מזה בא הגלות ועונשו. וזה שרמזה המסורה על העירוב הזה, ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם מַלָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי, גרמתם גלות לבנ"י ע"י שגזילת העני בבתיכם, וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ, וגם ע"י עבירת שנאת חנם ולשה"ר כנ"ל, מביאים העירבוב והגלות, כדאיתא ביומא (ט.) שבבית שני שהיה בהם תורה ומצות ואעפי"כ נחרב הבית ונגלו לבין האומות משום עון שנאת חנם ולשה"ר. וז"ש המסורה כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה נָחַר מַפֻּחַ מֵאֵשׁ-תַּם עֹפָרֶת, לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ, כלומר ע"י שהיה בהם הולכי רכיל משחיתים איש ברעהו, לא הועילה להם התורה שהיא אֵשׁ-תַּם ואֵשׁ-דָּת, המבררת ומצרפת כנ"ל, שנחר מפוח מאשתם, שחזר לעירבוב, ולשוא צרף צורף ורעים לא נתקו. וזה הענין הראה הקב"ה לירמיה הנביא שמכח העירבוב הגדול בא הגלות, כש"נ (שם יח, יז) כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם לִפְנֵי אוֹיֵב, וש"נ לו שירד לבית היוצר, וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּ-הוּ עֹשֶׂה מְלָאכָה, נערבבו שתי המלות על סוד זה, ואמר שם כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם לִפְנֵי אוֹיֵב עֹרֶף וְלֹא פָנִים, והקב"ה הראה ליחזקאל האנשים הגורמים את עונש הגלות שהיו עושים תועבות גדולות דווקא בבית קודש הקדשים שהם העשרים וחמשה איש עומדים בין האולם ובין המזבח ומשם משתחוים לשמש, והיו מערבים רע בקודש וטמא בטהור, וז"ש מָהֵם עושים, ידוע ענין המָה דקדושה, מה ה' אלקיך שואל מעמך, מערבים בעצם ע"ז עצבי-הם וגו' מעשה ידי אדם, מהפכין המָה להֵם, ביטול הגמור לפירוד הגמור, וז"ש מָ-הֵם עושים תועבות גדולות וגו' לרחקה מעל מקדש. וע"כ כשמדבר דוד המלך מעון לשה"ר, כמו מדואג ואחיתופל בימיו, שעושין עירבוב וגורמים חורבן, וע"כ אמר יַשִּׁי-מָוֶת עלימו, מציין העירבוב שממשיכים כח המות בטוב בחי' יש ש"י, וע"כ כמדתם שגרמו, קללם שירדו חיים שאולה, כי "רעות" בקרבם שהמשיכו, כלומר מערבין הרע בתוכן, זה גרם כל התגברות הרע אשר קרה לכנס"י, שע"י היינו לבוז ולבושת. וז"ש רבת שבעה לה נפשינו הלעג השאננים הבוז לִגְאֵי-יוֹנִים שנתערבב כח ירושלים הקדושה ר"ל, ונקראת בלעג לשון גֵי-יונים, ונפרצו חומות ירושלים, כמו שנזכר דבר זה בנחמיה ואהי שובר בחומות ירושלים אשר הֵמ-פְּרוּצִים ושעריה אכלו באש. אבל הקב"ה עתיד לקיים בבנ"י ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, וה' בדד ינחנו, ותהיה הגאולה מב' כתות האויבים, ואז יכיר את בנ"י בתור אוהב נאמן, ולא יתחלף עוד לעתיד אחר גאולה זו בין אויב לאוהב. וכל ענין איוב היה לדוגמא בבני ישראל, וע"כ נאמר עוד הפעם מִנ-סְּעָרָה לרמז על תכלית בנ"י, ויקוים וה' ברך אחרית איוב מראשיתו, א"ס. עכ"ל.