סדרת מאמרים ילפותא דין בדיקה

ילפותא דין בדיקה​

מאמר קודם בסדרה
בגדר דין בדיקה

כתב הר"ן (א. בדפי הרי"ף) וז"ל בודקין את החמץ. פרש"י ז"ל כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא והקשו בתוספות דהא קיימא לן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כדאיתא בגמרא וסוף סוף לא סגי בלא ביטול כדאמרי' בגמרא (דף ו:) הבודק צריך שיבטל וכיון שכן הוא היכי אתיא בדיקה כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא הא לא פטר נפשיה בלא ביטול ובביטול לחודיה סגי וי"ל דמדאורייתא בחד מינייהו סגי כלומר או בבדיקה או בביטול דבדיקה לחודה נמי מהניא כדאמרינן עלה בגמרא (ז:) לאור הנר מנא לן ופשטינא ליה מקראי אלמא דבדיקה נמי מדאורייתא היא וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה שמה שהצריכו חכמים בטול אחר הבדיקה אינו אלא מדבריהם שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה כדאיתא בגמ' ו: עכ"ל.

ודברי הר"ן צ"ב דבגמ' לקמן ז: איתא להדיא דכל קראי דילפינן דין בדיקה הוי אסמכתא דאיתא שם תנא דבי רבי ישמעאל לילי ארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר וכו'. וכתב שם רש"י ד"ה זכר לדבר - וראיה ממש ליתא, אלא אסמכתא בעלמא, דדברי תורה מדברי קבלה נינהו עיי"ש. וכן כתב הר"ן שם ד. בדפי הרי"ף וז"ל אע"פ שאין ראיה לדבר. דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן זכר לדבר אסמכתא בעלמא עכ"ל. הרי מבואר להדיא דקרא "לאור הנר" דילפנין לדין בדיקה אינם אלא אסמכתא.

ונראה לפרש ד' הר"ן עפמש"כ שם תוכ"ד וז"ל שמא תאמר א"כ אין לנו מן התורה אלא בטול זה ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל אי אפשר לך לומר כן דהא בעי בגמ' (ד' ז ע"ב) בדיקה לאור הנר מנא לן ומוכחינן לה מקראי וכ"ת דאסמכתא בעלמא נינהו ליתא דהא חזינן תנאי דאיפלגו (דף כא.) חמץ זה במה מבערו ואיכא מ"ד דאין ביעור חמץ אלא שריפה ור' יהודה דסבירא ליה הכי (דף כז ע"ב) ודנו מנותר ואם אתה אומר שאין לנו מן התורה אלא בטול מהו ביעור זה שנחלקו עליו ומוכח בהדיא בגמרא דבשל תורה נחלקו כדאמר רבי עקיבא (דף ה.) מצינו להבערה שהיא אב מלאכה והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם עכ"ל.

מבואר בד' הר"ן דמקור לבדיקה מה"ת נלמד מדין ביעור והוא עיקר למקור בדיקה מה"ת ולעולם ילפותא וגז"ש שהובא בגמ' ליכא כ"כ ראיה דאפשר דהוי אסמכתא.

[וכ"כ הריטב"א להדיא וז"ל ולאו למימרא דבדיקה לא הוה מדאורייתא כלל דהא ודאי ליתא דכי כתב רחמנא תשביתו שאור אינו לשון בטול ממש כפשוטו או כתרגומו אלא לשון ביעור שיבערנו מרשותו ודאמר בגמ' ר' עקיבא אומר וכו' אלא ודאי לכ"ע בדיקה מדאורייתא עכ"ל. הרי מבואר דס"ל להריטב"א דמקור לבדיקה מה"ת למדים מדין ביעור דהוי מה"ת והיינו שדין בדיקה ה"ה כלול בדין ביעור. ועכ"פ מתבאר מכ"ז דלעולם דין בדיקה אינה מצוה נפרדת לעצמה אלא ה"ה מכלל דין ביעור, ואינו דין בפ"ע למטרת ביעור אלא כלול בדין ביעור ותרוייהו כחדא נינהו].

והיה אפש"ל ד' הר"ן בדרך אחרת דמש"כ הר"ן דקראי הלמדים לדין בדיקה הוי אסמכתא, היינו דכל דאין הכרח דמצות תשביתו מתקיימת ע"י דין ביעור אלא מתקיים אך ורק ע"י ביטול על כרחך דין בדיקה אינה אלא אסמכתא, דכל שלא מבערו אחר שבודק מה צורך באותה בדיקה, ולכך נצרך הר"ן להוכיח דדין תשביתו מה"ת ה"ה מתקיים אף ע"י ביעור ולאו דוקא ע"י ביטול וממילא ע"כ דקראי דילפינן בדין בדיקה אינן אסמכתא אלא דין בדיקה שורשו מה"ת דכל חפץ ותכלית הבדיקה בכדי שיבערנו ואם כן עולה דילפינן דין בדיקה מקרא אחד ודין ביעור מקרא נוסף וכך גם טען ידידי רד"ע.

אולם לענ"ד זה אינו חדא כמו שהוכחנו מד' הר"ן הנז' לקמן ד. ושם עולה כונתו לענין אחר דאסמכתא אינו משום הטעם הנז' אלא דד"ת לא ילפינן מדברי קבלה ולדברינו עולים הדברים בקנה אחד.

וכן אין לומר דמש"כ רש"י והר"ן דהוי אסמכתא קאי על בדיקה בנר דילפי בגז"ש מנביאים ולכך הוי אסמכתא דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן אבל עכ"פ עצם הבדיקה דילפינן מקראי ד"ת לא הוי אסמכתא והוא המקור לעיקר דין בדיקה ולפ"ז מה דנקט ר' ישמעאל "זכר לדבר" היינו לעצם דין שצריך בבדיקה לאור הנר אבל עצם הבדיקה לא הוי מדרבנן ומלבד שזה דחוק דמשמע דכל הילפותא זכר לדבר באה על כללות הבדיקה ולא על פרט של בדיקה בנר, עוד זה אינו דא"כ היה צריך הר"ן ליישב הטעם דלא הוי אסמכתא משום דסו"ס עצם הבדיקה ילפי גז"ש מה"ת [ולא הוי אסמכתא אלא לענין חיוב בדיקה בנר] ולכך בדיקה חיוב מד"ת וממש"כ הר"ן "וכי תימא אסמכתא בעלמא" היינו דכל אותם הלימודים מגז"ש דילפי לענין בדיקה הוי אסמכתא –וכמש"כ הר"ן בגמ' שם גופיה דהוי אסמכתא- לכך נצרך הר"ן להוכיח מהא דמצינו דפליגי תנאי בדין ביעור מה"ת, דבדיקה שהינה מכלל הביעור אף היא דינה מה"ת וזהו מקורו.

ועוד זה אינו דהא עיקר ד' הגמ' ז: באו לבאר הטעם שצריך לבדוק לאור הנר דכל הדרשות באו ללמוד חדא מחדא להוכיח דין בדיקה ע"י נר אבל לא על עצם דין בדיקה ועל כרחך דעיקר דין בדיקה למדים אחר שדין תשביתו מתקיים ע"י דין ביעור דבדיקה ה"ה כלולה והיכת"י לדין ביעור.

[ועוד דהנה לשי' הר"ן דדין תשביתו מתקיים ע"י ביעור הרי שהגמ' לקמן ז: כל ענינה לבאר הטעם שצריך לבדוק בנר אבל עצם הבדיקה בזה לא שואלת הגמ' מהו מקור הדין כלל וע"כ דרק אחר שאנו למדים דין בדיקה כלול במצות תשביתו וזהו שורשו מה"ת, שואלת הגמ' על דין המשנה שצריך לבדוק לאור הנר מנין מקור הדברים אבל אין כונת הגמ' כלל ללמוד משם לעצם דין בדיקה דזה ודאי אין שייך לולי שדין תשביתו היה כולל דין ביעור].

ובעצם ד' הר"ן צ"ב מנין למד דדין בדיקה מה"ת מדמצינו דין ביעור מה"ת, דאפשר דליכא דין לבער אלא חמץ הידוע אולם בחמץ שאינו ידוע כלל לא חלה חובת השבתה וממילא אי"צ לבדוק.

ואף לביאור ב' בד' הר"ן הנ"ל צ"ב, דאין לומר דאחר שהתורה גילתה דמצות תשביתו כוללת דין ביעור כ"ז למדים רק לחמץ ידוע דצריך לבערו אבל חמץ שאינו ידוע למדים מדין בדיקה וזה אינו דהא מד' הגמ' לקמן ז: להדיא דכל הגז"ש אינו לעצם דין בדיקה אלא לדין בדיקה בנר וע"כ דדין ביעור כולל כל חמץ שברשותו וזה נלמד מסברא פשוטה שכל שהתורה חייבה לבער מהית"י נאמר דחמץ שאינו ידוע פטור ויותר מכך דהנה דין ביטול ה"ה בדין תשביתו ומתקיים ע"י שמבטל כל חמץ שברשותו ולכך פשוט להר"ן שה"ה ביעור צריך להיעשות ע"י שמבער כל החמץ שברשותו.

וכן נראה להוכיח מקו' רעק"א (חי' ב. ד"ה בר"ן ריש)ע"ד הר"ן הנז' וז"ל בר"ן ריש פסחים דייק דאם איתא דאין לבדיקה וביעור שורש מן התורה במה פליגי ר' יהודה ורבנן בביעור חמץ אם בשריפה ומוכח בגמ' דפליגי בקרא. ולא זכיתי להבין דאף אם אין לבדיקה עיקר בדאו' פשיטא דיש לביעור עיקר מדאורייתא במצא חמץ אחר זמן איסור דבודאי צריך לבערו, ומה ענין ביעור לענין בדיקה עכ"ל.

והנה ד' רעק"א מובנים אך לפי דרכנו דמקראי דבדיקה אין הכרח דשמא הוי אסמכתא וכל הלימוד לדין בדיקה לומד הר"ן מדין ביעור וע"ז מקשה רעק"א דביעור אין מכריח בדיקה דמיירי בביעור אח"ז איסורו, אולם לצד ב' דאיכא קרא בבדיקה וכל דמצינו דין ביעור ה"ה חייב בבדיקה מקראי הנז' (ודוקא אם ליכא דין ביעור ממילא לא שייך אף דין בדיקה) א"כ מהית"י דנעמיד ביעור לאח"ז איסורו אחר שמצינו קרא דבדיקה וע"כ דס"ל לרעק"א בדעת הר"ן דבדיקה היא חלק מביעור ואינו דין נוסף הנצרך בביעור ולכך ס"ל דכל דביעור אח"ז איסורו ממילא אין מקום כלל לדין בדיקה.

וכן נ"ל מד' הר"ן (ג: בדפי הרי"ף ד"ה הבודק צריך שיברך) וז"ל ואם תאמר פשיטא ולמה לא יברך כשם שהוא מברך על המצות כולן י"ל דהא קמ"ל דאע"ג דביעור חמץ עיקר המצוה אפילו הכי משעה שהוא מתחיל בה דהיינו בשעת בדיקה מברך עליה ומיהו אין מברכין לבדוק אלא לבער שעיקר כונת הבדיקה הוא הביעור.

והנה בד' הר"ן מבואר שני ענינים האחד בטעם שהוצרך בגמ' לפרש דתקנו ברכה על הבדיקה דבר נוסף הטעם דנתקנה הברכה בנוסח לבער ולא לבדוק.

וצ"ע לצד ב' כיון דדין בדיקה הרי יליף מקרא אחר ואיכא מצוה לכשעצמה לכך משמיעה הגמ' חובת ברכה, והר"ן לא ניחא ליה בזה ומתרץ מטעם אחר כמש"כ "דביעור חמץ עיקר המצוה" ואם בדיקה מצוה לכשעצמה מה שייכא לומר שענין הביעור עיקר המצוה דהא תשביתו מורכב משני דינים דין בדיקה ודין ביעור והיה צ"ל שעיקר דין תשביתו ה"ה הביעור ומדנקט "ביעור חמץ עיקר המצוה" משמע דלעולם דין בדיקה הרי הוא נכלל בדין ביעור והינו כלל מצוה לכשעצמה.

ועוד מהו שנוקט "משעה שהוא מתחיל בה" דאם דין בדיקה מצוה לכשעצמה הרי כשבודק אינו מתחיל בביעור כלל אלא מתחיל בקיום דין תשביתו ומוכרח דדין בדיקה ה"ה חלק בלתי נפרד מדין ביעור ולכך כל שבודק ה"ה מתחיל בביעור ממש.

[ובריטב"א ז: כתב לבאר הטעם דתקנו בנוסח הברכה בלשון לבער ולא לבדוק וז"ל אבל לפי מה שאנו סוברין שהבדיקה מן התורה יש לנו להוסיף כי לעולם הבדיקה מן התורה, והביעור אינו אלא לשון ביעור ממש, ולפי שעיקר המצוה היא הביעור ועליה הכוונה בבדיקה ואי אפשר ליפטר אחת מהן בלא כלום תקנו לשון הברכה בלשון ביעור שהוא עיקר המצוה ותיקנו לאומרה קודם בשעת בדיקה, כדי לגלות שהבדיקה גם היא מחלק המצוה וזה נכון וברור ע"כ. וד' הריטב"א צ"ב לצד ב' דאמנם א"א לקיים דין ביעור בלא בדיקה אולם עד כמה שדין בדיקה ה"ה מצוה לכשעצמה (לצורך הביעור) א"כ לא סגי במה שכתב לנמק הטעם שתקנו הברכה בלשון ביעור ולא בדיקה משום שביעור הוא "עיקר המצוה" דעד כמה שבדיקה מצוה לכשעצמה א"כ מ"ט יגרע מצות שלא נתקן בה ברכה ועל כרחך דס"ל דדין בדיקה ה"ה כלול בדין ביעור ודוק'].

וראיתי אח"ז בח' הפנ"י (ב. ד"ה ובתחילת הענין) שכדברינו תפס בד' הר"ן וז"ל מיהו הר"ן ז"ל כתב להדיא דבדיקת חמץ מדאורייתא אפילו בחמץ שאינו ידוע אם לא ביטל, וכתב דתשביתו דקרא היינו באחד משני דברים או בבדיקה או בביטול, ולענ"ד דבריו אין מוכרחין דמה שכתב מדילפינן לאור הנר מקרא כבר דחה בעצמו וכתב י"ל דאסמכתא היא ובאמת כן נראין הדברים כדאשכחן נמי בתחומין דילפינן כה"ג מקום ממקום כו' ואפ"ה לא הוי אלא מדרבנן, וכו' ומה שהביא מתשביתו דעל כרחך היינו נמי בדיקה מדאר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה התם בחמץ ידוע איירי.

מד' הפנ"י חזינן להדיא בהבנת הר"ן דילפותא "לאור הנר" הוי אסמכתא משום שאין הדרשה עיקר מה"ת אלא אסמכתא ודרשה של חז"ל ומטעם זה העלה הר"ן דיש לדחות ילפותא זו ולזה מביא הפנ"י סייעתא דאף דרשה בגז"ש פעמים שאין שורשה מה"ת אלא דרשת חז"ל וכמש"כ כדאשכחן בתחומין אף דיליף שם גז"ש "מקום מקום" מ"מ לא הוי אלא דרשה מדרבנן.

וכן מבואר בקו' שם ע"ד הר"ן דליכא ראיה מתשביתו דבדיקה דאו' דאפשר דאין חובת השבתה בביעור דוקא בחמץ ידוע אבל בחמץ שאינו ידוע ליכא חובת השבתה וממילא אי"צ בדיקה ואי נימא דלא הדר הר"ן מקרא "לאור הנר" אלא שחזק דבריו אין מקום כלל לקו' הפנ"י דהטעם דחובת בדיקה מה"ת ילפינן מקרא "לאור הנר" דיש חובה לבדוק כל חמץ שברשותו בין ידוע ובין שאינו ידוע, וכל ד' הר"ן להוכיח מפלוגתת ר"י ורבנן דביעור מה"ת וממילא דין בדיקה עיקרו מה"ת ומה נפשך דחובת ביעור כוללת כל חמץ ברשותו אף שאינו ידוע מדחייבה התורה בבדיקה קודם ביעור, ואי חובת ביעור דוקא בחמץ הידוע ליכא כלל חובת בדיקה.

ברם בד' הפנ"י ז: ד"ה לאור הנר לכאורה מצינו דברים שונים הסותרים לדבריו בריש מסכתא וז"ל ולכאורה דעיקר הילפותא הכא בסוגיא היינו לענין דבעינן אור הנר וכו' אפ"ה בעי ר"ח לאסמוכי אקרא וכדמשמע להדיא בלשון הברייתא דבסמוך דבתר דקתני טעמא דאור הנר יפה לבדיקה מסיק אע"פ שאין ראיה לדבר. מיהו מלשון הר"ן בריש מכילתין משמע דילפותא דהכא הוי ילפותא גמורה מדאורייתא וכמו שאפרש בסמוך בלשון רש"י. וכו' אלא דבאמת יש לדקדק האיך שייך למילף מהכא דבעינן דוקא אור הנר וכו' לכך נראה דהא דקאמר מנה"מ וכולה סוגיא אכולה מילתא קאי אתחילת הבדיקה מנ"ל שצריך לבדוק והיינו מן התורה לשיטת הר"ן או באסמכתא לאינך פוסקים ומנ"ל נמי שיש לבדוק לאור הנר ואהא מילתא מייתי שפיר דילפינן מציאה דחמץ ממציאה וחיפוש דכתיב ויחפש בגדול וימצא נמצא דסתם לשון מציאה דכתיב בקרא היינו ע"י חיפוש וא"כ שפיר ילפינן מהכא עיקר בדיקה או מן התורה או באסמכתא כיון דכתיב לא ימצא היינו ע"י חיפוש וכו' עיי"ש.

מד' הפנ"י הללו על פניו דומה שחזר בו ממש"כ לעיל ב. בהבנת ד' הר"ן, ולעולם המקור לדין בדיקה מה"ת ילפינן מקרא "לאור הנר" ואי"ז אסמכתא ודרשת חז"ל אלא דרשה ומקור מה"ת לחייב דין בדיקה וצ"ב.

אפס שקו' זו כבר מצינו בד' הר"ן בריש דבריו שם נקט שמקור לדין בדיקה מה"ת מקרא "לאור הנר" ואח"ז מעלה צד שא"א ללמוד מקרא הנז' דאסמכתא הוא ומכריח מפלוגתת תנאי בדין ביעור וע"כ דס"ל להר"ן דלולי דמצינו דדין ביעור מה"ת ליכא כלל מקור דשורשה מה"ת דקרא "לאור הנר" אפשר שאינו אסמכתא וכמו שמצינו בכמ"ק וכדהוכיח הפנ"י בריש מסכתא אולם אחר שחזינן דדין ביעור מה"ת וא"כ מוכרח לבדוק בכדי לקיים ביעור כדבעי הרי דדין בדיקה מה"ת א"כ מתברר דקרא "לאור הנר" אינו אסמכתא אלא ילפותא לדין דאורייתא וכך מתבהרים ד' הפנ"י מה שנקט בד' הר"ן דקרא "לאור הנר" הוא המקור לחיוב בדיקה מה"ת והיינו אחר שס"ל להר"ן דחיוב בדיקה מה"ת דילפינן מדין ביעור ממילא מוכרח שקרא "לאור הנר" לאו אסמכתא אלא לימוד דאו'.

וזש"כ הפנ"י לבאר לפ"ד הר"ן עיקר שאלת הגמ' מנה"מ "והיינו מן התורה לשיטת הר"ן" ומשמע דקודם ילפותא שמביאה הגמ' כבר נתברר דדין בדיקה מה"ת וע"כ דילפינן מדין תשביתו שכולל דין ביעור וממילא דין בדיקה וע"ז שואלת הגמ' אף דדין בדיקה מה"ת היכן מפורש בקרא והדברים מיושבים היטב בכך.