סדרת מאמרים - כללי ההנהגות בספק ממון - הודאת בעל דין | פורום אוצר התורה

סדרת מאמרים כללי ההנהגות בספק ממון - הודאת בעל דין

כותרת האשכול



כללי ההנהגות בספק ממון חלק ג' - הודאת בעל דין


בהמשך לפרק ב' בסדרה "כללי ההנהגות בספק ממון - פתיח".
מכאן והלאה נתחיל לפרט את הדינים שמצינו בפועל אחר שנוצר ספק בהממון.
המאמרים הקרובים יעסקו באופני התבררות המציאות, והיינו שהתבררה מציאות הממון ההיסטורית על פי כל מיני ראיות והוכחות לצורת ואופן השתלשלות העניינים.

הודאת בעל דין: יש בזה מח' הקצה"ח והמהריב"ל [קצה"ח סי' לד ס"ד] אי הוי מדין "נאמנות" שאדם נאמן בדיניו או שהיא מדין "התחיבות" חדשה שלא היה קודם, והוכיח הקצה"ח [שם] כנגד דב' המהריב"ל ונקט דלא שייך לומר דהוא מדין "התחיבות" והביא לכך מס' הוכחות.
א. הא דפריך בב"מ [ג:] מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה וכ"ו ולכאורה לפי דב' המהריב"ל פשיטא דאין הכחשה והזמה דהא הוי כמתנה והתחיבות חדשה וצ"ב מאי קפריך.
ב. הא ז"ב דהאומר להד"מ ואח"כ באו עדים דאינו נאמן לומר פרעתי ואע"ג שהעדים מעידים שפרע וה"ט משום שאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים, וכל האומר לויתי כאומר לא פרעתי דמי, ולכאורה לפי דב' המהריב"ל צריך עיון מה ענינה של הודאת בע"ד להכא, הא התם ליכא למימר דהוא בתורת חיוב חדש דהא אדרבה הוא בא לפטור עצמו בטענת פרוע. ג. הא קיי"ל דבכל חיוב חדש צריך שיאמר אתם עדי ובלא"ה ל"מ כלום והא הכא לא מצינו שכאשר הוא מודה לבעל דינו צריך לעשות זאת.
ד. ז"פ דאילו היה כופר הכל בפני בי"ד אלא שאמר אע"פ שאינני מודה לחוב מ"מ מחייב אני את עצמי מקצת מהסכום דהא פשיטא שאין עליו חיוב שבועה של מודה במקצת דהא אינה הודאה, ולכאורה לפי דב' המהריב"ל הא כל הודאה במקצת זוהי התחיבות חדשה ומ"ש מהנ"ל, ומשום כולי הנך הכריח הקצה"ח דדין הודאת בעל דין לא מועילה כ"התחיבות" מחודשת אלא כ"נאמנות" דהאדם נאמן בדיניו אבל עדיים צריך לבאר מהי שי' המהריב"ל.

וראיתי שמבארים דשורש הפלוגתא בינהם היא האם נאמן מחמת "צד האמת" או מהעדר "צד השקר" והיינו דמ"ד ש"נאמנות" היא סו' שאכן נא' בדין זה דהאדם נאמן בדיני עצמו וזהו באמת גדר נאמנות חדש אבל מ"ד דהוי "התחיבות" ס"ל דלעולם נאמנותו היא כמו בכל מקום דנאמן, אלא שבדרך כלל הטעם שהבע"ד לא נאמן באמירה גרידא זהו משום שהנתבע דורש לדון את צד השקר שבדבריו דהא אליביהו האמת היא אחרת, אבל כאן הוא בעצמו הוא הנפגע וכשם שיכול לחייב את עצמו ה"נ נאמן שזהו דינו באמת דהרי אין כאן את הדרישה לדון את צד השקר שבדבריו [ומחמת קוצר הזמן לא הספקתי לבדוק האם לדברינו מיושבים קו' הקצה"ח].

עוד אפשר לבאר את דב' המהריב"ל באופ"א [וכ"כ רא"ב] דפשיטא שאין כוונתו שהודאת בע"ד זהו "מעשה מתנה" כפשוטו וכפי שהכריח הקצה"ח שלא שייך לומר כך, אלא כוונת המהריב"ל היא שהן אמנם דהמעשה הוא "מעשה הודאה" אבל אותו המעשה הוא פועל בעצם "חלות התחיבות" וזהו משום שכשיש לפנינו "מעשה הודאה" אמרינן ממ"נ, אם אומר אמת נמצא שבאמת חייב לשלם, ואם אינו דובר אמת אז מועיל ה"מעשה הודאה" מדין קנין אודיתא [ולפי"ז מיושבים כל קו' של הקצה"ח ואכה"מ].

ואוי לי ששמתי ראשי בין גדולים, אבל נראה לי דלפי דבריהם הגדולים, לא נראה הלשון "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" [שאף מוזכרת בהלכה עי' רמ"א ריש סי' עט] דהן אמנם דשייך לומר שמאמינים אותם לגמריי לכל דבריהם, אבל סוף סוף אין טעם לומר שהם יותר אפילו ממאה עדים, וכי מאי מעליותא איכא בהו טפי מבשאר דברים, דהנה למהריב"ל הדברים קשים מצד עצם עיקרם דאי"ז ענין כלל לנאמנות כנגד עדים, אלא להתחיבויות ממוניות מחודשות, אולם גם לקצה"ח יש להקשות דהרי גם אם התורה נתנה לו נאמנות שיאמן בדבריו אין טעם לומר שזה יותר ממאה עדים, הא מאי מעליותא איכא בהו טפי מבשאר הנאמנויות שמצינו בתורה ולאחר עיון ראיתי דהקצה"ח עצמו נשאר בצ"ע מנלן דנאמנות זו אלימא מנאמנות עדים.

והנראה בביאור הענין הוא, דהנה יש שני אופני ודאות בתורה, יש כאשר המעשה מתברר ואין לנו במה להסתפק בו שהרי הכל ברור ומחוור לפנינו, וישנו אופן כאשר אין שני צדדים בבי"ד, אז לא שיש כאן בירור על הספק, אלא דאין כאן בכלל בסיס על מה להסתפק, שכיון שהנטען פשוט לא מעמיד את את הממון בבעלותו, ולא מעמיד צד לצדקתו בדין, אלא להיפך הוא עצמו נוקט כפי הצד שנא' בבי"ד, אז כי האי גווני הוא הרבה יותר מכאשר באים שני עדים, שהרי עדים יכולים להוות לאחד הצדדים שהצד שלו יהא יותר חזק מחמת וכוחם, אבל כאשר אין שני צדדים הרי זהו הבירור הכי גדול שיש ושפיר קנקטו כולהו ד"הודא בעל דין כמאה עדים דמי" שהרי אין בירור יותר גדול מזה, ושמעתי בשם רא"פ דענין ההודאת בע"ד היא מחילה על הזכות תביעה בבי"ד, ותמוה לי למה הוצרכו לנוסחאות מעורפלות מעין אלו, הרי הדברים פשוטים ומיוסדים וכפש"נ.

המאמר הבא בסי"ד יעסוק בגדר העדים והמסתעף.
 
נערך לאחרונה:
חזור
חלק עליון