סדרת מאמרים בעלי חיים לפי סדר האל"ף בי"ת/ חלק ח'

בעלי חיים לפי סדר האל"ף בי"ת​

חלק א' - אַדְנֵי הַשָּׂדֶה, אַיָּלָה
חלק ב' - אַרְיֵה, בַּת יַעֲנָה
חלק ג' - גָמָל, גראוי, דְּבוֹרִים, דָּגִים
חלק ד' - דוֹב, דוּכִיפַת, זְאֵב, זְבוּב
חלק ה' - חוֹל, חֲזִיר, חֲמוֹר, חֲסִידָה
חלק ו' - חָתוּל, יוֹנָה, כֶּלֶב
חלק ז' - נָחָשׁ, נֶשֶׁר

חלק ח'

סוּס

הסוס מתחלה מכוער ולבסוף יפה/ משענת הסוס על ידיו/ האם הסוס מסור לבעליו/ הסוס בטבעו שמח/ הסוסים מגביהים לבו של אדם ומשמחים אותו/

א] כן דרך החמור בתחילה חמוד ולבסוף נעשה מכוער, והסוס מתחלה מכוער ולבסוף יפה. (רש"י דברי הימים א' א, מא)

ב] רבי יוסי אומר הסוס מטמא על ידיו, החמור על רגליו, שמשענת הסוס על ידיו וחמור על רגליו. (שבת צג:)

ג] ששה דברים נאמרים בסוס, אוהב את הזנות, ואוהב את המלחמה, ורוחו גסה, ומואס את השינה, ואוכל הרבה ומוציא קמעה, וי"א אף מבקש להרוג בעליו במלחמה. (פסחים קיג:)

ד] סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה' הַתְּשׁוּעָה (משלי כא, לא) אָמַר רַבִּי יוֹסֵי דָּרַשׁ פִּנְחָס בְּעַצְמוֹ, וּמָה אִם הַסּוּס שֶׁהוּא נוֹתֵן נַפְשׁוֹ לְיוֹם מִלְחָמָה אֲפִילוּ הוּא מֵת הוּא נוֹתֵן נַפְשׁוֹ עַל בְּעָלָיו, אֲנִי עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (שמו"ר לג, ה)

ה] אדם הראשון הכיר בחכמתו שהסוס קל התנועה ושמח לקראת המלחמה והעלה שמו סוס מלשון שישה, כי הסמכי"ן מתחלפין בשיני"ן. (רבינו בחיי בראשית)

הסוס על שם שהוא שמח מכל הבע"ח, כי הוא שמח בטבעו, עד שאומרים שאם יהיה אדם אחד עצב ודואג על בנו או על אבידתו, שאם ירכב על סוס אחד מיד ישמח ויגל, וזהו סס כמו שש. (צרור המור בראשית)

סוס השמח לפי שאין בכל הבע"ח בעל חי שתהיה בו השמחה בטבע יותר ממנו, וזהו סוס שנחלף בשש, לפי שהם ממוצא אחד. (שם ויגש)

לא ירבה לו סוסים, כי הסוסים מגביהים לבו של אדם ומשמחים אותו, ולכן נקרא סוס שהוא כמו שש, שהסוס בטבעו שמח. (שם משפטים)

סַלָּמַנְדְּרָא

מי סכה את בנה בסלמנדרא/ איך נוצרת הסלמנדרא/

א] בְּרִיּוֹת הַגְּדֵלוֹת בָּאוּר וְאֵינָן גְּדֵלוֹת בָּאֲוִיר, וְאֵיזוֹ, זוֹ סַלָּמַנְדְּרָא. כֵּיצַד, הַזַּגָּגִין הָעוֹשִׂין אֶת הַזְּכוּכִית, כְּשֶׁהֵן מַסִּיקִין אֶת הַכִּבְשָׁן שִׁבְעָה יָמִים וְשִׁבְעָה לֵילוֹת רְצוּפִין, מִכֹּבֶד הָאוּר יוֹצֵא מִשָּׁם בְּרִיָּה הַדּוֹמָה לְעַכְבָּר [ס"א: לְעַכָּבִישׁ], וְהַבְּרִיּוֹת קוֹרִין אוֹתָהּ סַלָּמַנְדְּרָא. אָדָם סָךְ יָדוֹ מִדָּמָהּ אוֹ אֶחָד מֵאֵבָרָיו, אֵין הָאוּר שׁוֹלֶטֶת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. לָמָּה, עַל שֶׁתְּחִילַּת בְּרִיאָתָהּ מִן הָאוּר. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנָּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, קַל וָחֹמֶר מִסַּלָּמַנְדְּרָא. וּמָה סַלָּמַנְדְּרָא עַל שֶׁתְּחִילַּת בְּרִיאָתָהּ מִן הָאוּר, הַסָּךְ מִדָּמָהּ אֵין הָאוּר שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שׁוֹמְרֵי תוֹרָה שֶׁהִיא דַּת אֵשׁ וְנִתְּנָה מִיַּד אֵשׁ אוֹכְלָה וְלוֹמְדֶיהָ בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'. (תנחומא וישב ג')

ב] אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כן [לשורפו באש], אלא שסכתו אמו סלמנדרא. (סנהדרין סג:)

סלמנדרא. חיה קטנה שיוצאה מתנור שהאש בוערת בו שבע שנים והסך מדמה אין האור שולט בו. (רש"י שם)

סלמנדרא. חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק. (רש"י חגיגה כז.)

סלמנדרא. שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס על ידי כשפים, והסך מדמו אין האור שולט בו. (רש"י חולין כז.)

עיין רש"י סנהדרין (סג:) שנוצר ע"י שמבערין אש שבע שנים במקום אחד, וכן פי' הערוך, ועיין רש"י חגיגה (כז.) שכתב ג"כ שמבערין עצים שבע שנים, וכאן לא כתב כן, רק שנוצר ע"י כשפים ועצי הדס, ולא התנה התנאי מן ז' שנים, וצ"ע. (מהר"ץ חיות חולין שם)

עוֹרֵב

העורב אכזרי על בניו/ הקב"ה מזמין לבני העורב יתושים קטנים ונכנסים לתוך פיהם/ העורב מתעצב על הריגת בניו יותר מכל הבע"ח/ איזה מוסר השכל נלמד מהעורב/

א] מנין שעורב אכזרי על בניו, שנאמר (איוב לח מא) מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל, וכן הוא אומר (תהלים קמז ט) לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה העורב מוליד לבנים, ואומר הזכר לנקבה שעוף אחר בא עליה, ומואסין אותן ומניחין אותן, מה עושה הקדוש ברוך הוא מזמין להן יתושין מצואתן ופורחין ואוכלין אותן, שנאמר מי יכין לעורב צידו. (מדרש תנחומא עקב אות ב')

עורב אכזרי על בניו כדכתיב (תהלים קמז ט) לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ, והקב"ה מזמן להן יתושים ונכנסין לתוך פיהן. (רש"י עירובין כב.)

ב] ואפשר להמשיל מדת העיצבון אל העורב, אשר בלידת בניו והם לבנים יגדל עצבונו, עד כי יפרד מהם ויעזבם, בחשבו כי אינם בניו, לבלתי היותם דומים לו בשחרות, ולא יביא אליהם לאכול עד תגדל נוצתם שחורה, ובין כך הם חיים מהאויר והטל, או כדברי חז"ל שהקב"ה מזמין להם יתושים קטנים ונכנסים לתוך פיהם, כדכתיב לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ, וכל זה הוא עושה מרוב העיצבון המושל בו, וכן מתעצב יותר מכל חי באבוד בניו. (צמח צדיק לרבי יהודה אריה די מודינא פרק ט)

עַיִט

מדוע טובלין את ציפור המצורע בדם/ היכן דברה תורה בעיט צבוע

ואת הצפר החיה בדם וגו' (ויקרא יד, ו), כדי שתהא צבועה והולכת על פני השדה, ובאים בני מינה המכירים אותה ורואין שנשתנית ומתקבצים עליה והורגין אותה, כדי שלא ימצאנה מצורע אחר ויקריבנה, ורחמנא אמר וכפר עליו ולא על אחר, וכן אמרו רבותינו חזרה הצפור, חזרה הצרעת, וראיה לדבר הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי (ירמיה יב, ט), והיכן דברה תורה בעיט צבוע אם לא בענין זה. (חזקוני בפרשת מצורע)

עַכְבָּר

עכבר שחציו בשר וחציו אדמה/ הני עכברי רשיעי נינהו/ עכבר מת משתיית מים

א] עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה. ואני שמעתי אפיקורסים מלגלגין על בריה זו שנזכרת כאן ובסנהדרין [דף צ"א א'], ומכחישים ואומרים שאינה במציאות כלל, לכן ראיתי להזכיר כאן מה שמ"כ בספר אשכנזי שחיבר חכם אחד מפורסם בחכמי האומות ושמו לינק, בספרו הנקרא אורוועלט חלק א' עמוד שכז, שנמצא בריה כזאת בארץ מצרים במחוז טהעבאים, ונקראת העכבר ההיא בלשון מצרים דיפוס יאקולוס, ובל"א שפרינגמויז, אשר החלק שלפניה ראש וחזה, וידיה מתוארים יפה, ואחוריה עדיין מגולמים ברגבי ארץ, עד אחר איזה ימים תתהפך כולה לבשר, ואומר מה רבו מעשיך ה'. (תפארת ישראל חולין פ"ט מ"ו בועז ב')

ב] מפרש בירושלמי (ב"מ פ"ג ה"ה) הני עכברי רשיעי נינהו, כד חמיין עיבור סגי, לא מסתייהו דאכלי, אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון [אלו העכברים רשעים הם, כאשר הם רואים הרבה תבואה, לא די בזה שהם אוכלים ממנו, אלא שהם עוד קוראים לחבריהם לאכול עמהם]. (תוס' ב"מ מ. ד"ה וכי)

ג] קצת מבעלי החיים אם ישתו מים ימותו, כמו העכבר. (מדרש תלפיות ענף בעלי חיים)​

 

[י"ג מידות]

סלמנדרא. חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק. (רש"י חגיגה כז.)

יש מקומות בטורקמניסטן שהאש בוערת שם עשרות שנים,
מעניין אם יש שם סלמנדרה...

 

[י"ג מידות]

עוֹרֵב

העורב אכזרי על בניו/ הקב"ה מזמין לבני העורב יתושים קטנים ונכנסים לתוך פיהם/ העורב מתעצב על הריגת בניו יותר מכל הבע"ח/ איזה מוסר השכל נלמד מהעורב/

א] מנין שעורב אכזרי על בניו, שנאמר (איוב לח מא) מִי יָכִין לָעֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל, וכן הוא אומר (תהלים קמז ט) לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה העורב מוליד לבנים, ואומר הזכר לנקבה שעוף אחר בא עליה, ומואסין אותן ומניחין אותן, מה עושה הקדוש ברוך הוא מזמין להן יתושין מצואתן ופורחין ואוכלין אותן, שנאמר מי יכין לעורב צידו. (מדרש תנחומא עקב אות ב')

עורב אכזרי על בניו כדכתיב (תהלים קמז ט) לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ, והקב"ה מזמן להן יתושים ונכנסין לתוך פיהן. (רש"י עירובין כב.)

ב] ואפשר להמשיל מדת העיצבון אל העורב, אשר בלידת בניו והם לבנים יגדל עצבונו, עד כי יפרד מהם ויעזבם, בחשבו כי אינם בניו, לבלתי היותם דומים לו בשחרות, ולא יביא אליהם לאכול עד תגדל נוצתם שחורה, ובין כך הם חיים מהאויר והטל, או כדברי חז"ל שהקב"ה מזמין להם יתושים קטנים ונכנסים לתוך פיהם, כדכתיב לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ, וכל זה הוא עושה מרוב העיצבון המושל בו, וכן מתעצב יותר מכל חי באבוד בניו. (צמח צדיק לרבי יהודה אריה די מודינא פרק ט)

לפי ב' נמצא שאינו אכזרי כלל אלא שבטוח שאינם בניו וא"כ מדוע יפרנסם?

 

[י"ג מידות]

ב] מפרש בירושלמי (ב"מ פ"ג ה"ה) הני עכברי רשיעי נינהו, כד חמיין עיבור סגי, לא מסתייהו דאכלי, אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון. (תוס' ב"מ מ. ד"ה וכי)

כדאי לתרגם לעברית לתועלת הקוראים.

 

[געגועים]

לפי ב' נמצא שאינו אכזרי כלל אלא שבטוח שאינם בניו וא"כ מדוע יפרנסם?

אכן אין לו תואר 'אכזרי' אלא שבפועל הוא מתאכזר אליהם מהסיבה הנ"ל,
אבל לאחר מכן כאשר תגדל נוצתם שחורה, הוא רחמני מאין כמוהו - "מתעצב יותר מכל חי באבוד בניו", כנ"ל

 

[געגועים]

ב] מפרש בירושלמי (ב"מ פ"ג ה"ה) הני עכברי רשיעי נינהו, כד חמיין עיבור סגי, לא מסתייהו דאכלי, אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון. (תוס' ב"מ מ. ד"ה וכי)​

הלשון: לא מסתייהו דאכלי לא נמצא בירושלמי שלנו

כדאי לתרגם לעברית לתועלת הקוראים.

ונוסף גם הוא

 

[י"ג מידות]

נ.ב
כדאי להביא וארט יפה על העניין של "עכברי דשכיב אדינרי" - עכבר שוכב על דינרים.
ידוע כפתגם המבטא קמצנות גדולה.
שמעתי ביאור נחמד, שעכבר מוצא קמח ואוכל אותו הוא נהנה מהאכילה ואח"כ נוח לו לשכב על הקמח
אבל שמוצא גריעני תבואה אמנם טעים לו ונהיה שבע אבל לא כ"כ נוח לו לשכב עליהם,
אך שמוצא דינרים ושוכב לישון עליהם זה הכי תמוה, גם לא שבע וגם לא נוח לשכב עליהם,
וזה מבטא קמצנות אמיתית,