מאמר ייחודי לבני הישיבות בנוגע לשמירת קדושתם

[אשר מורסקי]

מאמר זה עוסק בקדושת הבחורים (שובבי"ם) והוא המשך למאמרי הראשון בנושא – שובבי"ם וקדושת הנערים, אשר נכתב עבור נערים בני שתים עשרה ושלוש עשרה.

הורים, רבנים ומחנכים שקראו את המאמר לנערים – שובבי"ם וקדושת הנערים אמרו לי בעל פה או כתבו לי, שהמאמר הועיל להם מאוד וכפי שניתן גם לקרוא בתגובות למאמר הזה. חלק מהמחנכים וההורים אף העירו את ליבי שכדאי לכתוב מאמר המותאם לבחורים. לאחר שהמתנתי זמן מה לעיון ולשיקול, ניגשתי בס"ד אל המלאכה, והרי המאמר לפניכם.

תוכן:
על המאמר
יצר - יצירה
יצר הרע - יוצר החדוותא דשמעתתא
דברי הזוהר: יצר הרע לאדם כמטר לעולם
תיעול היצר לאהבת ה' ותורתו הק'
יצר גדול - אדם גדול
באהבתה תשגה תמיד
שורש הטוב המתגלה בתת ההכרה
הפריית גוף, נפש ונשמה
הדרכה הלכתית
הדרכה מעשית
סיום
על המאמר

-

בחורים יקרים – בני הישיבות הקדושות!

מאמר זה נכתב במיוחד עבורכם – ואף לאברכים – המבקשים להעמיק בחשיבות ובמחשבת שמירת הקדושה, מתוך עיון הדעת ונועם השכל. כמו כן, תמצאו בו עצות מועילות, הן בהיבט ההלכתי והן בהיבט המעשי-הרפואי, אשר יסייעו לכם להתמודד נכונה עם כוחות היצר בתקופת בחרותכם.

המאמר פונה אליך – בחור – מתוך אהבה, באופן ישיר ובלשון יחיד:

יצר – יצירה
בחור יקר!

אתה מלא אנרגיה!

יש בך יצר. אתה משתוקק, חושק, תָּאֵו; מבקש קשר, אהבה, ידידות, יחס, חיבור, שמחה, חדווה, חִיּוּת, שאיפות. רצונך לעשות, לפעול, להשקיע, להצליח, לשודד מערכות, לעלות ולהתעלות, לסיים, להשלים – ובקיצור: לעשות שטייג'ען!

מהיכן נובעת כל האנרגיה הזו?

מן היצר.

מן היצר?!

כן.

הרש"ר הירש מבאר כי "יצר" מלשון "יצירה". הרצון ליצור, לפעול, להצליח, לעלות ולהתגדל לתלמיד חכם – נובע מכוח היצר.

כיצד? הבה נתבונן.

יצר הרע – יוצר החדוותא דשמעתתא
חז"ל אומרים בגמרא:

"בכל לבבך" – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע.

(ברכות נד, א)

מה פשר הדבר לעבוד את ה' גם ביצר הרע?

ההסבר הפשוט – והוא נכון – הוא שהתגברות על היצר הרע היא עצמה עבודת ה'. כאשר האדם כובש את יצרו, הוא זוכה לשכר.

אך באמת, בדברי חז"ל אלו טמון עומק נוסף, הנוגע לשכר בפועל ממש – בעולם הזה, בחיים הפרטיים שלנו, בסיפור החיים האישי שלנו.

דברי הזוהר: יצר הרע לאדם כמטר לעולם
נפנה כעת לדברי הזוהר הקדוש:

חייך! הכי אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע, חדוותא דשמעתא לא ליהוי".

(זוהר, חלק א דף קמ, ב)

תרגום: "חייך! לכך צריך יצר הרע לעולם (לעולם הקטן, האדם, מיקרוקוסמוס) כמו שהעולם זקוק למטר, שכן אלמלא יצר הרע – לא היתה חדווה בלימוד התורה".

מה מלמדנו הזוהר?

כדי שתוכל, בחור יקר, לחוש חשק ושמחה בלימוד התורה, אתה זקוק ליצר הרע – ליצר התאווה!

בלעדיו, לא תוכל לחוות את ההתרגשות, את התשוקה הפנימית, את האש שבוערת בך בעת הלימוד. החדווה שבלימוד, ההתלהבות, השטייג'ען, כל אלה מתקיימים מכוח היצר הזה!

זהו הסוד העמוק שבדברי חז"ל "בכל לבבך – בשני יצריך". עבודת ה' ביצר הרע אינה רק בהתגברות עליו, אלא גם בהפנייתו למקומות של קדושה.

תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש.

(סוכה נב, ב)

תמשוך אותו עצמו לבית המדרש. חבר אותו לגמרא, להלכה, לאגדתא למוסר למחשבה – הוא ייתן לך בהם את החדוותא דשמעתתא!

יצר הרע – אותו יצר של חמדה, של אהבה, של תשוקה – הוא עצמו האנרגיה הפנימית שלך, הכוח היצירתי שבך, החיות הרוחנית המפעמת בך. "יצר" – מלשון "יצירה".

והיא היא הנותנת לך את הטעם בלימוד, את ההתלהבות, את ה"חדוותא דשמעתתא".

"והערב נא ה"א את דברי תורתך בפינו ובפי עמך בית ישראל…"

(ברכות התורה)

מניין נובעת המתיקות שבתורה ה"והערב נא"?

מכוח היצר הזה, מאותה אנרגיה של תשוקה, חמדה וחשק, אשר כשהיא מופנית כראוי – היא מאירה אור גדול על כל עולמו של האדם.

תיעול היצר לאהבת ה' ותורתו הק'
נמצאנו למדים, שדווקא יצר התאווה – אותו יצר אשר רבים רואים בו מכשול וסכנה – הוא הכוח הפנימי החיוני והעמוק ביותר שנטע הבורא ית' באדם, כדי לקרבו אליו ולעורר בו תשוקה עזה לאהבתו וללימוד תורתו הקדושה.

וכך כותב ה"ראשית חכמה":

כתב ה"ר יצחק דמן עכו ע"ה (-מגדולי המקובלים הראשונים), ב'מעשיות הפרושים', שמי שלא חשק לאשה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם כי מהמורגש (-מחוש התאווה) צריך שיבחין העבודה האלהית, כדפירשנו".

(ראשית חכמה, שער האהבה, סוף פרק ד)

כדאי לך, בחור יקר, לראות בעיניך את לשונו של ה"ראשית חכמה" במקורו, שם מובא המעשה בשלמותו.

מדבריו עולה דבר מופלא: מי שאין בו את כוח יצר התאווה והתשוקה, את החשק לאשה, הרי הוא פחות מחמור!

תמה אתה על כך? היית ודאי סבור להיפך – שמי שאין לו חשק לאשה, הרי הוא צדיק הדור! וכי ייתכן שהוא פחות מחמור?!

אכן כן, קובע ה"ראשית חכמה". שהרי החשק לאשה, אותו יצר עז של תאווה וההשתוקקות, הוא יסוד עצום שהבורא נטע באדם. וכשהוא קיים בנו, הרי זו ברכה של ממש, כי אז נוכל לקחת את יצר התאווה, להשתמש בו כראוי ולרוממו – להעלותו על מזבח אהבת ה' והדבקות בו!

לא לדכא את היצר, אלא לתעלו.

היצר החושני הזה, שמבעבע בנפש האדם, אינו אלא חומר בעירה אדיר לעבודת ה' ולהתקדשות. מי שאין בו כלל את הכוח הזה – לא זו בלבד שהוא דומה לסריס בגופו ובנפשו, אלא שהוא בבחינת "סריס נשמתי"!

כי כפי שמבאר ה"ראשית חכמה", חסר לו יסוד מהותי באישיותו הרוחנית. האנרגיה הזאת – זו התשוקה, החיות וההתלהבות – היא היא הנותנת לאדם את הכוח ללמוד תורה בחדוותא דשמעתתא (כלשון הזוהר), ואת היכולת לעבוד את ה' בחשק, באהבה ודבקות.

וכלשון תלמידי הגר"א: "ואבן – על ידי מים, שהם התאוות הצריכים לתורה" (משלי עם ביאור הגר"א כה, כב בהערת תלמידו הרמ"מ משקלוב).

שהרי "התאוה הנתונה בלב האדם – שורש כל הפעולות" (רבינו יונה, שערי תשובה, שער א').

יצר גדול – אדם גדול
ככל שיש לך יצר יותר חזק וגדול – עתידך הנפשי והרוחני מובטח יותר, שכך אומרים חז"ל בגמרא:

אביי שמעיה שמע לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים נשכים בבוקר, וניזיל באורחא. ונצא ביחד לדרך.
אמר אביי: איזיל, אלך אני אחריהם ואפרשינהו מאיסורא. שהיה חושש שיבואו לידי עבירה כיון שהולכים לבדם.
אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. הלך אביי אחריהם שלש פרסאות בשדות, ולא אירע דבר.
כי הוו פרשי מהדדי, כאשר נפרדו והלכו כל אחד ואחת לדרך שונה, שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. דרך רחוקה מפרידה מעתה בינינו, ואילו היינו יכולים להמשיך וללכת בצוותא היה נעים לנו.
אמר אביי בלשון סגי נהור: אי מאן דסני לי הוה, אם השונא שלי [יצר הרע, דהיינו, אני עצמי] הייתי שם, לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. לא הייתי מסוגל להעמיד עצמי ולהמנע מלחטוא באשה הזאת.
אזל, הלך אביי, תלא נפשיה ונשען בעיבורא דדשא, על בריח הדלת, כשהוא חושב ומצטער על כך שסתם אדם הוא במדריגה גבוהה ממנו.

אתא ההוא סבא (אליהו הנביא), ואמר לו: אין לך להצטער ולחשוב שאתה פחות ממנו. כי הא תנא ליה: כל הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו.

(פירוש חברותא, גמרא סוכה נב, א)

באהבתה תשגה תמיד
אם הבנת, בחור יקר, את התפיסה הזו, תוכל כעת לגשת אל דברי הרמב"ם ולטעום בהם עומק מחודש ומעודן:

גדולה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד.

(רמב"ם איסורי ביאה כב, כא)

כל אותה אהבה, אותה אנרגיה, אותו מרץ וחשק – אותה תאווה עזה ואנרגטית הפועמת בקרבך – אינם אלא כוח אחד ושורש אחד. השאלה היא לאן תכוון אותה.

אם תכוון את האנרגיה הזו אל התורה, תמצא שהחכמה עצמה – התורה הקדושה – הופכת להיות כאשת חיל נאה, חכמה וטובה, שאהבתה ממלאת את לבך ושמחתך, ושבאהבתה תשגה תמיד.

ולכן אומר ה'אור החיים' הק':

אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוּב-התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה.

(דברים כו, ח)

שורש הטוב המתגלה בתת ההכרה
וזו משמעות דברי חז"ל בגמרא:

הבא על נערה המאורסה בחלום, יצפה לתורה, שנאמר (דברים לג ד): "תורה צווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב", אל תיקרי "מורשה" אלא "מאורסה".

(ברכות נז, א)

רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, המשגיח דפוניבז', מסביר ב'מכתב מאליהו' (חלק ד', עמ' 164) כי חלומות אלו (בגמרא שם) – בהם "מתגלה שורש הטוב שמתחת לתת ההכרה, שהיצר הרע תחליף לו".

חלום זה המוזכר בגמרא מלמד על התגברות שורש הטוב שבאדם – זהו הטוב הגנוז בתת-ההכרה, אלא שהיצר הרע מנסה להטות אותו, ושורש הטוב הוא "אל תקרי מורשה אלא מאורסה", להתארס עם התורה. אהבת תורה ואהבת ה'.

הפריית גוף, נפש ונשמה
נעמיק עוד ונפרט את מהות כוח היצר וכיצד ניתן לנווטו ולהשתמש בו בצורה נכונה בשלושה רבדים. נביט בו ככוח של זריעה והפריה – כשם שזרע הנזרע באדמה נשרש ומניב פירות מתוקים, כך גם יצר החיים שבך נועד להפרות ולהצמיח ברכה בעולם, הן בגוף, הן בנפש והן בנשמה.

היצר והאנרגיה הללו – הם כוחות ההפריה שה' ית' טבע בך:
לתת מעצמך לעצמך, לתת מעצמך לזולת, להעניק, לברוא, ליצור ולהצמיח חיים. ובבוא העת, לתת מיצרך זה – זרע קודש – לאשה אשר ה' הועיד לך, בקיום המצווה הראשונה בתורה:

"פרו ורבו" (בראשית ט, ז)

בשמחה – "ושימח את אשתו" (דברים כד, ה)
ובקדושה – "עונתה לא יגרע" (שמות כא, י)

כלומר, אינך משליך את מרץ עלומיך ואנרגיית ההפריה שבך לבטלה ולאבדון (הוז"ל), אלא מְתַעֵל אותה בתבונה, ברוממות הדעת ובקדושה למקומות נכונים, טובים ומפרים – לנתינה ולעשייה המולידות פירות מתוקים, בשלושה רבדים:

ברמת הגוף – הפריה פיזית

שחרר את האנרגיה שבך, שמור על גופך וספק את צרכיו בצורה מאוזנת ונכונה וסייע לחבירך.
בבין הסדרים ובזמני הפנאי – התעמל, רוץ, קפוץ, טייל סביב הישיבה או הקהילה, היה פעיל.
תרום מעצמך בעשייה גשמית – עזור, תקן, סחוב, סייע.
הפרה את גופך ואת כוחותיך – כעת כבחור, ובעתיד בקרוב את אשת בריתך, אשתך אשר ייעד לך ה'.

ברמת הנפש – הפריה רגשית וחברתית

ספק את צרכיך ואת צרכי חבריך הנפשיים והחברתיים, כי הנפש זקוקה לקשרים ולחום אנושי.
פתח קשרים חדשים עם בחורים נוספים, היה קשוב, אוהב ומכבד.
שפוך את ליבך לחבר טוב ואפשר גם לו לעשות כן.
צור קשרי ידידות אמיתיים בלב ונפש, הן עם חבריך הקרובים והן עם הצעירים ממך.
אהוב, חייך, זרום, תרום מעצמך, שמח את השני ועשה חסד.
הפרה את נפשך ואת נפש חבריך – ותחוש איך היא מצמיחה בך ובזולתך כוחות מחודשים.

ברמת הנשמה – הפריה רוחנית ותורנית

תן לנשמתך את שהיא זקוקה לו – ותן גם לנשמות חבריך.
חזק את מי שצריך חיזוק רוחני מתוך ידידות ואהבה.
למד עם חברים שזקוקים לסיוע בלימוד, והבן שהדבר יחזק ממילא גם אותך.
מסור חבורה, מסור שמוע'ס במחשבה ומוסר – ותמצא בכך סיפוק רוחני עמוק.
היה אכפתי כלפי החברותא שלך – דאג שהוא יבין היטב את הסוגיה.
הקשה קושיות בשיעור והיה פעיל בו, שמח את רבך וחדד אותו בקושיותיך.
הפרה את נשמת רבך, את נשמת חבריך ואת נשמתך, וזכה לקיים בעצמך את דברי חז"ל: "כל המלמד את בן חבירו תורה – כאילו ילדו" (סנהדרין צט, ב), וברבך – "ומתלמידי יותר מכולם".

עבודת ה' מלאה, רעננה ותוססת.

הדרכה הלכתית
כדי שתוכל לקיים את האמור עד כאן בפן הדעתני באמצעות ועם קיום הפן המעשי, הבאים כאחד, הכנתי לך מלב אוהב ובמיוחד בשבילך עצות מועילות, מידע רפואי ועדכני ועקרונות הלכתיים ותורניים שיועילו לך לבטח מאוד בדרכך העולה למעלה למשכיל לאור באור התורה, כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר (תהלים לו, י).

אבל כמה מילים לפני כן: בכל פעם שאתה מרגיש לפתע התעוררות היצר, אל לך בחור יקר להיבהל כלל.

להיפך! עליך לשמוח עם התעוררות זו, שהרי כפי שראינו עד כה, עם כוח היצר אתה יוצר ומפרה ומעניק לעצמך ולזולתך יצירה וחדוותא דשמעתתא, וכל שעליך לעשות הוא לתעל מתוך יצירתיות ושמחה את התעוררות יצר זו למקומות הנכונים – משכהו לבית המדרש!

 

[הייליג]

בענין החשוב​

החינוך לשמירת הגוף בקדושה!​

ומחילה מאת מורנו @אשר מורסקי על ההתפרצות ל'בית מדרשו'
[הקדמה]
​

הנה זה ענין אשר דשו בו רבים. יש התמהים לעצמם, ולפעמים התמיהה גם צודקת. כיצד אפשר להעמיס על נער קטן, את הקשה שבהתאפקות, מבלי שיהיה לו כח כלל לעמוד בזה, ויתירה מזאת, הוא גם חסר את הרכש הנכון, שאותו רוכשים אחר עמל ויגיעה נוראה - ימים ושנים. ואנו דורשים מהם, באופן מוחלט, כאן ועכשיו, כחילול שבת ושאר עבירות שאי אפשר להתפשר עמם, ואם הדרישה היא נכונה, אך במציאות, לא יתכן להצליח בצורה שכזו. והלא אנו עצמנו, המחנכים, מבינים יותר מהם, כמה קשה הדבר, וכמה הכל נבוכים בזה.

צריך להבין, כי שמירת הברית, היא שמירת הסכם, היא אינה רק שמירת הגוף מלטמאותו - אלא משהו רחב הרבה יותר מזה, שסיומו, כסימן הוא הפרימה הסופית, היו לא תהיה, רחמנא ליצלן. טעות היא לחשוב, כי רק אז ארע האסון. הוא סיומו הלא מוצלח, אך תחילתו של אותו אסון נוראי שעליו ידוו על הדווים, התחילה הרבה קודם. ואפשר לומר קצת בציניות, כי אנו מגדלים ילדים בעלי אשמה, ולא בעלי קדושה...

ונבהיר את הענין. מדת היסוד, היא מדת ההתקשרות. תורף ההסכם בין יהודי לבוראו - לא מתמקד אך ורק בסיומא דגופא אוב"ק, אלא הסכם ההתקשרות בבחינת 'עשה טוב' שמדת היסוד דורשת - היא התקשרות יזומה אקטיבית ושוקקת אל הקריבה לאלוקים חיים. ככל ששם - ברמת התדר - נפרמה ההתקשרות, מכאן ואילך, נפער פער בחומת הברית וההסכם שבין יהודי לבוראו, וביטויו הסופי של הריחוק בא בעבירה על דבר ה' בתורתו הקדושה.

המנסה לעורר ילד קטן, להתגבר על דחף טבעי - בדרך של גילוי חומר האיסור, זהו נסיון ללמד רק את חלק מהחלקים הנדרשים ליהודי לדעת, כיצד עליו להתמודד עם אותו רוע, שעליו נאמר: רע בעיני ה'... הפסוק, כבר גילה לנו את העצה הפנימית, שעליה יסוב הציר של כל הסיפור. כשאדם מכיר ויודע, וגם אם הוא ילד - שיש עיני ה', הוא יהיה מסוגל גם שלא להרע כנגד אותן עינים, כביכול. לא כן כשאינו מודע, או אינו 'חי' את המציאות האלוקית. אשרי הילד שבכל זאת יציית, אבל הוא יהיה מן המעטים.

אצל אלו שאינם יודעים לרדת לשורש הדברים, ברור כבר, כי כל אדם כוזב, וכל האדם חוטא, ואין להם אלא להנחות ולהזהיר, בתקוה כי ביום מן הימים יתנקה האדם, בגדלותו ויכפר על ילדותו. כבר יש מטבע לשון - חטאות נעורים. כאילו זה לגיטימי לחלוטין, וכך המנעד בין האשמה להתחזקות, בין הבנה והכלה להסתרה וצביעות. לא בטוח, שאם לא יגביר את חינוכו האישי ברוממות הענין מעצמו - שהוא לא ישאר ילד עם נעורים ועם חטאים. והדברים ידועים ומכוסים מעין כל, ומה שרק מבדילים, את אלו הצדיקים שומרי הברית לאלו האנשים הפשוטים שלא זכו...

מעצם היחס החמור של הדבר, לפלא הוא, שלא קם מישהו ושואל, איך יכול להיות מצוה אחת מן התורה, שכה קשה לקיימה, ואין מסתכלים על ילד שפוגם, רח"ל, כמו ילד שמחלל שבת. כי הראשון, גם המוחים בעדו, במקום מסויים, מאמינים לו שהוא טוב, ואינו רוצה לחטוא, לא כן בחילול שבת, הם מתפלאים יותר... זה רק בגלל דבר פשוט אחד, אין לנו את הכח של ההפנמה, ובצדק, כי אין לנו מה לספר לו... ולתת לו עצות ודרכים 'אמיתית', שהוא יוכל לקבל את הדחף הטבעי שלו, בלי איסור ובלי חטא, ובכלל לא להיות במקום הזה הנקרא 'חטאות נעורים', ובמיוחד לא ברמה עיקשת כזו.

הרשימה הזו, נכתבת מתוך חשש, שמא לא יובנו הדברים. כי את התוכן הזה אני נושא בלבי זה שנים רבות, מנסיון של פגישות בלתי ניתנות לספור, עם צעירים ומחנכיהם. את הטעות הגדולה והענקית - רואים מיד. הן ביחס לחטא, הן ביחס לתיקון, הן ביחס לחיזוק, והן ביחס להתעוררות לשינוי. כל אלו חסרים את העיקר - למה?! ברור שהלמה הפשוט - שה' אסר את זה - אינו העיקר המועיל, משום שצריך לרצות לעשות את רצון ה', עוד לפני שרוצים שלא לעבור על החטא.

ומכאן לכל עבירה שבתורה. יש אדם, שמניח תפילין כי הוא לא רוצה להיות קרקפתא דלא מנח, ויש אדם שהוא רוצה להניח תפיליןו כי הוא רוצה להתעטר בכתרא דמלכא. כמו כן במדת היסוד, יש אדם שמבין שיסוד הוא התקשרות. לכן הוא פותח ביצירת תדר של התקשרות לרבונו של עולם, מעבה את התדר הזה, דוחס אותו לתוך מסגרת מתגמלת וגורמת לנמצא בו אושר וסיפוק. שמכוחם, לא רק שאינו נכשל בחיפוש אחר ריגושים שיעציבו אותו לאחר מכן, אלא הוא בוחל ומואס בהם עד כלות. יש להניח, שככל שאדם לא זכה לזה - לא רק שלא יזכה להיות שומר הברית, אלא שמכשילים אותו בדייקא, עד שיבין איך לבנות את המידה שהיא יסוד היסודות של היהדות, מהמסד עד הטפחות.

זאת אומרת, אם במצות התפילין - מצוותה היא ההנחה וכו'. במצוות 'קדושים תהיו', היא מצוה להכליל את עצמך בקדושה, בעינים, פה, אוזן, לב ומוח... ואז סיומא דגופא מבשרת על התקשרות טהורה למי שברא את הגוף, יתברך שמו, אם מדלגים על כל הענינים הללו, או שלא רואים בהם חלק מן המכלול - אזי זו אכזריות לשמה, להסתכל על נער קטן כחוטא, ויותר מזה, ללמד אותו שהוא כזה... ואף כי צדקו הדברים כשלעצמם. אך המואשם בזה - צריך להיות המחנך שלו, שרוקד על דמו, מבלי ללמדו איך לזכות לזה, ואיך אכן יוצרים את המתיקות הזו.

כשילד ידע, שהענין הוא להגבילו אלא להנאתו בהנאה צרופה, שאין הדברים הללו נעימים - כמו מה שמוצע על ידי חיי הטוהרה - הוא לא יחטא, בשום פנים ואופן, באחת אלפי פרטי המוטיבים המכינים את האדם להיות קדוש וטהור. כל השיחות הקשות, הספרים המייראים - תפקיד ברור יש להם, ואין הם מיותרים כלל. אלא שיש פה פער בין הקורא לבין הנלמד. הענין הוא, שהקורא, גם המבוגר - לא תמיד מבין את השפה.
​

[המשך יבוא בעזרת השם]​

 

[אשר מורסקי]

אני מציין כעת את המקורות להלכה שם, ושחכתי כעת המקור לכך איפה הגמ' שמחלה וחום מביאים לידי קרי או אפילו זה יפה לחולה. מי שיכול לציין לי המקור, יש"כ

 

[אשר מורסקי]

ר' @הייליג, אשמח להמשך דבריך דלעיל

 

[זוטא]

אני מציין כעת את המקורות להלכה שם, ושחכתי כעת המקור לכך איפה הגמ' שמחלה וחום מביאים לידי קרי או אפילו זה יפה לחולה. מי שיכול לציין לי המקור, יש"כ

ברכות נז ע"ב
ועיין מש"כ בזה ליקוטי מוהר"ן קיז

 

[י"ג מידות]

מציע מעט זהירות בנושא.

 

[אחד יחיד]

מציע מעט זהירות בנושא.

יש לו הסכמות מגדולי הרבנים.

 

[י"ג מידות]

יש לו הסכמות מגדולי הרבנים.

נכון.
אבל ההדיינות להזהר מאוד.
וד"ל.

 

[המאושר!]

ר' @אשר מורסקי אני ממש בהלם!

איזה כתיבה נכונה ומדהימה! פשוט נוגע ללב ומשכנע אותו.

והתוכן? מרפסין איגרא! איזה כישרון מטורף - לקחת נושא טעון כ"כ, ולהוריד אותו כ"כ ברור וכ"כ עדין!

תודה רבה רבה.

לך בכוחך זה, והושע את ישראל...

 

[אשר מורסקי]

ר' @אשר מורסקי אני ממש בהלם!

איזה כתיבה נכונה ומדהימה! פשוט נוגע ללב ומשכנע אותו.

והתוכן? מרפסין איגרא! איזה כישרון מטורף - לקחת נושא טעון כ"כ, ולהוריד אותו כ"כ ברור וכ"כ עדין!

תודה רבה רבה.

לך בכוחך זה, והושע את ישראל...

הסמקתי. זה בזכות הרבים. אני בגדר שליח. תודה על דבריך.

 

[אשר מורסקי]

ברכות נז ע"ב
ועיין מש"כ בזה ליקוטי מוהר"ן קיז

יש"כ, הוספתי המקור כעת: https://www.soulology.co.il/קדושת-הבחורים/#הדרכה-מעשית

 

[אשר מורסקי]

ברכות נז ע"ב
ועיין מש"כ בזה ליקוטי מוהר"ן קיז

איפה במוהר"ן? לא מצאתי

 

[זוטא]

איפה במוהר"ן? לא מצאתי

תניינא קיז'

 

[עיני לשמיא נטלת]

דברים נפלאים ומחזקים מהמשגיח הצדיק ר' דב יפה זצ''ל
מצוה לפרסם

 

[אשר מורסקי]

תניינא קיז'

מעתיק:
ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא בתרא סימן קיז
מַה שֶּׁמְּבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם, כְּשֶׁנִּכְנָס לִקְדֻשָּׁה גְבוֹהָה, כְּגוֹן כְּשֶׁמִּתְקָרֵב לְצַדִּיק הָאֱמֶת וְכַיּוֹצֵא, אֲזַי דַּיְקָא יִקְרֶה לֹוֹ מִקְרֶה בִּלְתִּי טָהוֹר, חַס וְשָׁלוֹם. כְּבָר מְבֹאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר (שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם נִכְנָס לִקְדֻשָּׁה, מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַיֵּצֶר הָרָע בְּיוֹתֵר, כִּי כָל מַה שֶּׁנִּכְנָס בִּקְדֻשָּׁה יוֹתֵר, יֵשׁ לוֹ בְכָל פַּעַם יֵצֶר הָרָע חָדָשׁ גָּדוֹל מִבַּתְּחִלָּה. עַיֵּן בְּלִקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן בְּסִימָן עב וּבְמָקוֹם אַחֵר). וּבֶאֱמֶת הַבִּלְבּוּל הַזֶּה שְׁטוּת, כִּי מִמָּה נַפְשָׁךְ: אִם יִקְרֶה לוֹ מֵחֲמַת הִרְהוּר מִי חַיָּב בָּזֶה, וְאֵין לוֹ לְהִתְרַעֵם כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ גָּרַם לוֹ, וְאִם אֵינוֹ מֵחֲמַת הִרְהוּר, אֲזַי בְּוַדַּאי אֵינוֹ סִימָן רַע כְּלָל, כִּי אִם הָיָה עִנְיָן רַע, לֹא הָיוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְסִימָן יָפֶה לְחוֹלֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת נז), שֶׁקֶּרִי 'סִימָן יָפֶה לְחוֹלֶה'. וּבֶאֱמֶת אַדְּרַבָּא, מֵחֲמַת שֶׁנִּתְקָרֵב לִקְדֻשָּׁה גְבוֹהָה מְאֹד, מֵחֲמַת זֶה נִזְדַּמֵּן לוֹ, כִּי 'כָל הַמַּצְדִּיק אֶת עַצְמוֹ מִלְּמַטָּה, מַצְדִּיקִין עָלָיו הַדִּין מִלְּמַעְלָה', שֶׁנֶּאֱמַר: "וּכְיִרְאָתְךָ עֶבְרָתֶךָ", כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תַּעֲנִית ח). נִמְצָא כְּשֶׁאָדָם מַצְדִּיק עַצְמוֹ וְנִכְנָס בִּקְדֻשָּׁה, מְדַקְדְּקִין עָלָיו יוֹתֵר, וּמִתְעוֹרְרִין עָלָיו קִטְרוּגִים וְדִינִים, חַס וְשָׁלוֹם, וּמֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדִּינִים נַעֲשֶֹה הַיֵּצֶר הָרָע, כַּמּוּבָא בְּמָקוֹם אַחֵר (בְּסִימָן עב הַנַּ"ל). וְעַל כֵּן אֵין לוֹ לְהִתְרַעֵם כְּלָל עַל זֶה, כִּי אַדְּרַבָּא, מֵחֲמַת שֶׁנִּכְנַס לִקְדֻשָּׁה גְבוֹהָה כָּזוֹ, מֵחֲמַת זֶה נִתְגָּרֶה בּוֹ הַיֵּצֶר הָרָע, מֵהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַדִּינִים כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן חָשְׁבוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לְנֵס גָּדוֹל, מַה שֶּׁלֹּא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת פֶּרֶק ה), כִּי מֵחֲמַת שֶׁנִּכְנַס הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לִקְדֻשָּׁה גְּבוֹהָה כָּזוֹ לִפְנַי וְלִפְנִים, הָיָה בְּוַדַּאי עָלָיו קִטְרוּגִים וְהִתְגָּרוּת הַרְבֵּה, שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ הַיֵּצֶר הָרָע כַּנַּ"ל, עַל כֵּן נֶחֱשָׁב לְנֵס, מַה שֶּׁנִּצּוֹל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מִמִּקְרֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְעַתָּה רְאֵה וְהָבֵן, אֵיךְ יְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם עִנְיָן הַנַּ"ל, וְכִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְרַעֵם עַל שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ נֵס כְּמוֹ לַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, גַּם דַּע, שֶׁלִּפְעָמִים יֵשׁ בְּאָדָם טֻמְאָה טְמוּנָה, שֶׁאֵין יוֹדְעִין לָהּ שׁוּם תִּקּוּן, מֵחֲמַת שֶׁהִיא טְמוּנָה וְנִסְתֶּרֶת בּוֹ, וְעַל כֵּן זֶהוּ טוֹבָה מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ כְּשֶׁמִּתְקָרֵב אֶל הַקְּדֻשָּׁה, כִּי יוֹצֵא מִמֶּנּוּ הַטֻּמְאָה הַטְּמוּנָה הַנַּ"ל, כִּי אֲזַי כְּשֶׁיּוֹצֵאת, יְכוֹלִין לִמְצֹא לָהּ תִּקּוּן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִקֹּדֶם כְּשֶׁהָיְתָה טְמוּנָה כַּנַּ"ל. וּמֵחֲמַת זֶה לֹא הוֹלִיד אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק, עַד שֶׁהוֹלִיד תְּחִלָּה אֶת יִשְׁמָעֵאל, וְכֵן יִצְחָק הוֹלִיד אֶת עֵשָֹו וְאַחַר כָּךְ אֶת יַעֲקֹב, כְּדֵי לְהוֹצִיא הַזֻּהֲמָא תְּחִלָּה, כַּמּוּבָא:‏