מדרש שסותר הלכה

[יישר כח גדול]

הברייתא בהוריות י"ב ע"א וכריתות ה' ע"ב, מספרת כי שני טיפות משמן המשחה ירדו מראשו של אהרן לזקנו, וחששו משה ואהרן שמעלו בשמן ע"י שמשחו יותר מדי או חששות אחרים, ודורשת זאת הברייתא במזמור קלג בתהלים, "כשמן הטוב על הראש שיורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו".
והלכה מפורשת ברמב"ם פ"א מכלי המקדש ה"ח: "כיצד מושחין... ולא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן". וכתב הכס"מ שפשוט הוא שאם סך במקום שאין צורך למשוח דמי לשאר אדם שסך בו ועבר על "על בשר אדם לא ייסך". והרדב"ז כתב שלא ירבה בשמן כדי שלא יפול על בשרו.

והנה מצטטים ממדרש הגדול, שמות כט כו, הכותב בזה"ל:

וכיצד מושחין את הכהן? צק את השמן על ראשו עד שירד על זקנו ועל בגדיו שנאמר: "עַל‑הַזָּקָן, זְקַן-אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל-פִּי מִדּוֹתָיו"

משמעות לשון המדרש היא שיציקת השמן נעשית באופן שיוכל השמן לרדת על זקנו ועל בגדיו של הכהן הגדול. והרי במזמור זה בדיוק דורשת הברייתא בתלמודנו את ההיפך הגמור, שמשה ואהרן חששו מהעובדה שהשמן ירד על זקן אהרן!
ולא זו בלבד אלא שהרמב"ם אכן פסק שאסור להרבות בשמן הנמשח על ראש הכהן, בעוד במדרש מבואר את ההיפך הגמור.

גם אם נבאר שאין כוונת המדרש שצריך ליצוק שמן באופן שיוכל לרדת על זקנו ובגדיו של הכהן אלא שמספר את העובדה שהשמן אכן ירד, עדיין יקשה, כי במדרש מבואר שחלק מתהליך יציקת השמן ("וכיצד מושחין את הכהן") היה כשהשמן ירד על זקנו ובגדיו של הכהן, בעוד בתלמוד וברמב"ם מבואר שהירידה היא שלילית, ורק אצל אהרן הכהן נעשה נס שכזה.

מדרש הגדול, לפי המכלול, מלוקט ממדרשים שעמדו לפני מחברו רבי דוד העדני, בתוספות מדברי החכמים שקדמו לו ומדבריו שלו. היה מקום ליישב שאכן הדברים האמורים אינם ליקוט ממדרש קדום אלא הם מדבריו של המלקט בעצמו ואישתמיטתיה הברייתא המובאת פעמיים בתלמוד בבלי. דא עקא שבני תימן כידוע קבלו עליהם את פסקי הרמב"ם, ופלא שבחיבורו הוא דורש את הפסוק בדיוק הפוך מההלכה שנפסקה ברמב"ם.
סוף דבר, אולי אין זו קושיא מטרידה ממש, אבל בהחלט דבר מוזר.