מאמר מחשבה אנשים רגשיים בפורים ובהכנות אליו

אנשים רגשיים בפורים ובהכנות אליו
(אם אינך נמנה על אלו - אין כאן מקומך!)​

הנה ימים באים!​

הנה הנה כבר מגיע חג הפורים, עוד פחות משבוע ואנו עומדים ומתחילים לשמוע את ה'ויהי בימי אחשורוש'.

בעיני רוחי אני כבר רואה את עצמי נכנס לבית המדרש, עם עוד הרבה מתפללים. כמובן שאני מגיע מוקדם – לתפוס ולשמור את מקומי, כדאי לא להיכנס בעת הלחץ. הביהמ"ד מתמלא בעוד ועוד אנשים – ילדים מחופשים, בחורים עם תרבושים, והאברכים – זה עם גרביים לבנות במקום שחורות, זה עם גרביים שחורות במקום לבנות.

ואני עומד ובוהה בכל אחד ואחד – מרוב איום שאני מרגיש, אני מתחיל לפסול אותם בלבי ולהצדיק את עצמי בכך שאני שמרן ורוחני, לא מתחפש ולא עושה שטויות, כי אני כל השנה טבעי – לדעתי ולתירוצי, ואין אני צריך את השטויות בשביל להשתחרר ולהיות טבעי. ועוד הסבר אני מתרץ לעצמי: שאיני צריך תחפושת, כי אני מתמלא מאור פנימיות החג, ולכן אין לי צורך להגיע לסיפוק החיצוני של התחפושות.

מה הלחצים האלה לכם?​

התמונה הזו כבר מלחיצה אותי מעכשיו – למה? כי היא גורמת לי לחשוב שעלי להתכונן כראוי וכיאות לחג גדול שכזה. המחשבות עולות בי: מה אעשה? איך אתכונן? מה עלי לעשות? מה מוטל עלי? מה אני יכול להכין כבר לפני ערב החג ממש, כדי לחסוך מהלחץ של היום הזה?

חוץ מהלחץ שמלחיץ אותי, הרי זה גם מתסכל אותי. למה? כי אני עומד ומסתכל על אחרים, ושוב חושב – למה הם אינם נלחצים? להפך, הם מתכוננים בזריזות לכל מה שצריך: קניית משלוחי מנות או מוצריהם, ארגון וסידור התחפושות, הכנת הסעודה. למה דווקא אני צריך להילחץ מכל רגש מחדש? – לא משנה שמרוב לחץ, איני יכול להתכונן כראוי.

לסיכום:​

פורים עצמו קשה לי, כי איני כמו כולם – בכך שבתפיסה שלי, כולם משוחררים ואני לא. ההכנות לפורים קשות לי – כי בתפיסתי, כדי לקבל את אורות החג, עלי להיות לא טבעי, להכניס את עצמי לאווירה מרוממת יותר ממה שאני באמת.

'אנשי העבודה' ו'אנשי החיבור'​

והאמת היא, שאנשי העולם בכלליותם מתחלקים לשניים: א. 'אנשי העבודה' – אנשים שממוקדים בעשייה תכליתית. ב. 'אנשי החיבור' – אנשים שממוקדים בלהרגיש ולחוות כל דבר, את כל מה שהם רואים, אכל מה שהם מרגישים ואת כל מה שהם עושים.

'אנשי העבודה' – הם רוב האנשים, וכתוצאה מכך הם אלו שמנהלים את העולם, על כל מוסדותיו, ארגוניו וממסדיו. 'אנשי החיבור' – הם בערך 20% מהאנשים (לא להאמין!), והם אינם חזקים כל כך בעשייה מהירה וזריזה, אלא יותר אנשים יצירתיים, חושבים, הוגי דעות, ועוזרים לאחרים בפן הרגשי.

מי הם הנורמליים?​

ממילא, בדורנו אנו, שבו כולם צריכים להיות "נורמליים", מסתכלים על אנשי החיבור כלא – נורמליים, כי הם לא מצליחים לעמוד ביעדים של אנשי העבודה מעצם טבעם. תפיסה זו גורמת גם לאנשי החיבור עצמם להסתכל כך על עצמם – והם מרגישים מאוימים. בראותם את אנשי העבודה עושים, פועלים ומפעילים, הם מתחילים מיד להלקות את עצמם, באומרם ושואלם את עצמם: 'למה איני יכול להיות כמו האנשים הנורמליים, המשוחררים והזורמים?'.

פורים לאנשי החיבור​

וכעת ניגש לנקודה: ימי הפורים הם ימים עמוסים מאוד, גם ברגשות וגם בעשייה. ממילא, ברגע שמתעוררת הסתירה ביניהם, קמה המחלוקת הפנימית התמידית ומתעוררת. אנשי החיבור משתוקקים להתחבר לרגש ולפנימיות החג – לרגש שלא אבדה תקוותנו בשום מצב, ולא יכלמו לנצח כל החוסים בה', ולעוד כמויות רגשות משמחות ומאירות של החג הזה. אנשי העבודה, לעומתם, מתחברים באוטומט לעשייה – לריקודים ולתחפושות, לכמויות משלוחי המנות ולכמויות השנוררים המזכים ב'מתנות לאביונים'.

קודם כל – להכיר את מקומנו!​

לכן, קודם כל על כל אחד לזכור את מה שאומר לנו התנא – 'איזהו חכם המכיר את מקומו' – פשוט להכיר את מקומנו האמיתי והפנימי, ולדעת שהמקום שלנו הוא פחות בעשייה החיצונית ויותר בחיבור הפנימי.

הרי זה כמו 'בן מלך' שמצא את עצמו בין רבבות כפריים, שכאשר בא המלך והתגלה לכולם, כל הכפריים קפצו, רקדו ופיזזו לכבודו. ורק בן המלך ישב לידו ברוגע, ופשוט התענג על הזכות לחזור ולשהות לידו. (ברור שאין אני אומר שאנשי העבודה הם כפריים, אלא כוונתי לנקודת ההשוואה בלבד).

ומה ואיך לעשות? – אולי אבאר במאמר מיוחד, בעז"ה.

הערות והארות, ביקורות ומחמאות, יתקבלו בברכה בכללי ובפרטי.

 

[המאושר!]

דרך אגב: יש מקורות בתורת הקבלה על חלוקה זו.

בהזדמנות נרחיב בעניין בעז"ה.

 

[מנחם]

והאברכים – זה עם גרביים לבנות במקום שחורות, זה עם גרביים שחורות במקום לבנות.

רק אצלנו האברכים לבושים בבגדי שבת ותו לא מידי?

 

[המאושר!]

רק אצלנו האברכים לבושים בבגדי שבת ותו לא מידי?

מעניין...
אצלנו, בעצם גם כך, אבל משנה לשנה המציאות משתחררת, והציבור מתחיל להתחפש עוד ועוד.

 

[מנחם]

מעניין...
אצלנו, בעצם גם כך, אבל משנה לשנה המציאות משתחררת, והציבור מתחיל להתחפש עוד ועוד.

לא שמתי לב
אני בע"ה יבדוק השנה

 

[מנחם]

אוי איך שכחתי
המאמר נפלא ביותר, מאוד התחברתי עליו, הערה היתה שולית לחלוטין.

 

[המאושר!]

מאוד התחברתי עליו,

תודה רבה.

ואם התחברת - כנראה שאתה מאיתנו.

 

[מנחם]

כנראה שאתה מאיתנו

התחברתי מאוד למשפט הזה

לכן, קודם כל על כל אחד לזכור את מה שאומר לנו התנא – 'איזהו חכם המכיר את מקומו' – פשוט להכיר את מקומנו האמיתי והפנימי, ולדעת שהמקום שלנו הוא פחות בעשייה החיצונית ויותר בחיבור הפנימי.

 

[מגנא ומצלא]

אנשים רגשיים בפורים ובהכנות אליו
(אם אינך נמנה על אלו - אין כאן מקומך!)​

הנה ימים באים!​

הנה הנה כבר מגיע חג הפורים, עוד פחות משבוע ואנו עומדים ומתחילים לשמוע את ה'ויהי בימי אחשורוש'.

בעיני רוחי אני כבר רואה את עצמי נכנס לבית המדרש, עם עוד הרבה מתפללים. כמובן שאני מגיע מוקדם – לתפוס ולשמור את מקומי, כדאי לא להיכנס בעת הלחץ. הביהמ"ד מתמלא בעוד ועוד אנשים – ילדים מחופשים, בחורים עם תרבושים, והאברכים – זה עם גרביים לבנות במקום שחורות, זה עם גרביים שחורות במקום לבנות.

ואני עומד ובוהה בכל אחד ואחד – מרוב איום שאני מרגיש, אני מתחיל לפסול אותם בלבי ולהצדיק את עצמי בכך שאני שמרן ורוחני, לא מתחפש ולא עושה שטויות, כי אני כל השנה טבעי – לדעתי ולתירוצי, ואין אני צריך את השטויות בשביל להשתחרר ולהיות טבעי. ועוד הסבר אני מתרץ לעצמי: שאיני צריך תחפושת, כי אני מתמלא מאור פנימיות החג, ולכן אין לי צורך להגיע לסיפוק החיצוני של התחפושות.

מה הלחצים האלה לכם?​

התמונה הזו כבר מלחיצה אותי מעכשיו – למה? כי היא גורמת לי לחשוב שעלי להתכונן כראוי וכיאות לחג גדול שכזה. המחשבות עולות בי: מה אעשה? איך אתכונן? מה עלי לעשות? מה מוטל עלי? מה אני יכול להכין כבר לפני ערב החג ממש, כדי לחסוך מהלחץ של היום הזה?

חוץ מהלחץ שמלחיץ אותי, הרי זה גם מתסכל אותי. למה? כי אני עומד ומסתכל על אחרים, ושוב חושב – למה הם אינם נלחצים? להפך, הם מתכוננים בזריזות לכל מה שצריך: קניית משלוחי מנות או מוצריהם, ארגון וסידור התחפושות, הכנת הסעודה. למה דווקא אני צריך להילחץ מכל רגש מחדש? – לא משנה שמרוב לחץ, איני יכול להתכונן כראוי.

לסיכום:​

פורים עצמו קשה לי, כי איני כמו כולם – בכך שבתפיסה שלי, כולם משוחררים ואני לא. ההכנות לפורים קשות לי – כי בתפיסתי, כדי לקבל את אורות החג, עלי להיות לא טבעי, להכניס את עצמי לאווירה מרוממת יותר ממה שאני באמת.

'אנשי העבודה' ו'אנשי החיבור'​

והאמת היא, שאנשי העולם בכלליותם מתחלקים לשניים: א. 'אנשי העבודה' – אנשים שממוקדים בעשייה תכליתית. ב. 'אנשי החיבור' – אנשים שממוקדים בלהרגיש ולחוות כל דבר, את כל מה שהם רואים, אכל מה שהם מרגישים ואת כל מה שהם עושים.

'אנשי העבודה' – הם רוב האנשים, וכתוצאה מכך הם אלו שמנהלים את העולם, על כל מוסדותיו, ארגוניו וממסדיו. 'אנשי החיבור' – הם בערך 20% מהאנשים (לא להאמין!), והם אינם חזקים כל כך בעשייה מהירה וזריזה, אלא יותר אנשים יצירתיים, חושבים, הוגי דעות, ועוזרים לאחרים בפן הרגשי.

מי הם הנורמליים?​

ממילא, בדורנו אנו, שבו כולם צריכים להיות "נורמליים", מסתכלים על אנשי החיבור כלא – נורמליים, כי הם לא מצליחים לעמוד ביעדים של אנשי העבודה מעצם טבעם. תפיסה זו גורמת גם לאנשי החיבור עצמם להסתכל כך על עצמם – והם מרגישים מאוימים. בראותם את אנשי העבודה עושים, פועלים ומפעילים, הם מתחילים מיד להלקות את עצמם, באומרם ושואלם את עצמם: 'למה איני יכול להיות כמו האנשים הנורמליים, המשוחררים והזורמים?'.

פורים לאנשי החיבור​

וכעת ניגש לנקודה: ימי הפורים הם ימים עמוסים מאוד, גם ברגשות וגם בעשייה. ממילא, ברגע שמתעוררת הסתירה ביניהם, קמה המחלוקת הפנימית התמידית ומתעוררת. אנשי החיבור משתוקקים להתחבר לרגש ולפנימיות החג – לרגש שלא אבדה תקוותנו בשום מצב, ולא יכלמו לנצח כל החוסים בה', ולעוד כמויות רגשות משמחות ומאירות של החג הזה. אנשי העבודה, לעומתם, מתחברים באוטומט לעשייה – לריקודים ולתחפושות, לכמויות משלוחי המנות ולכמויות השנוררים המזכים ב'מתנות לאביונים'.

קודם כל – להכיר את מקומנו!​

לכן, קודם כל על כל אחד לזכור את מה שאומר לנו התנא – 'איזהו חכם המכיר את מקומו' – פשוט להכיר את מקומנו האמיתי והפנימי, ולדעת שהמקום שלנו הוא פחות בעשייה החיצונית ויותר בחיבור הפנימי.

הרי זה כמו 'בן מלך' שמצא את עצמו בין רבבות כפריים, שכאשר בא המלך והתגלה לכולם, כל הכפריים קפצו, רקדו ופיזזו לכבודו. ורק בן המלך ישב לידו ברוגע, ופשוט התענג על הזכות לחזור ולשהות לידו. (ברור שאין אני אומר שאנשי העבודה הם כפריים, אלא כוונתי לנקודת ההשוואה בלבד).

ומה ואיך לעשות? – אולי אבאר במאמר מיוחד, בעז"ה.

הערות והארות, ביקורות ומחמאות, יתקבלו בברכה בכללי ובפרטי.

יפה מאד!

"אל תחשוב מה אחרים חושבים עליך, הם עסוקים בלחשוב על עצמם"...
בד"כ כל התחושות שאתה מתאר אינם קיימים כ"כ במציאות אלא בתוך הראש שלנו...
אתה הוא זה שמחליט מהו סדר יומך, כיצד ייראה הפורים שלך, ואיך תרגיש עם כל מה שסביבך.
לא משנה היכן אתה נמצא, כמה אנשים נמצאים לידך, מה הם עושים ואיך הם מרגישים...
ברגע שתפסיק לחיות את חיי האחרים ותתחיל לחיות את חייך יתחילו השלווה והאושר להציף אותך...

 

[המאושר!]

יפה מאד!

"אל תחשוב מה אחרים חושבים עליך, הם עסוקים בלחשוב על עצמם"...
בד"כ כל התחושות שאתה מתאר אינם קיימים כ"כ במציאות אלא בתוך הראש שלנו...
אתה הוא זה שמחליט מהו סדר יומך, כיצד ייראה הפורים שלך, ואיך תרגיש עם כל מה שסביבך.
לא משנה היכן אתה נמצא, כמה אנשים נמצאים לידך, מה הם עושים ואיך הם מרגישים...
ברגע שתפסיק לחיות את חיי האחרים ותתחיל לחיות את חייך יתחילו השלווה והאושר להציף אותך...

נכון מאוד.

אבל, בעלי הרגש - לא מספיק להם בכך שהם יודעים את זה בראש. כי הרגש מציף אותם.

והדבר הראשון שהם צריכים בשביל להירגע היא, שהם ידעו ש'כל בעלי הרגש עוברים ומרגישים את מה שהם מרגישים', וזה 'נורמלי'.

ובעז"ה איך להמתיק את הרגשות האלו, להפוך אותם מלימון ללימונדה - במאמר הבא.

 

[מידה טובה]

ייש"כ על המאמר הנפלא הזה!

 

[המאושר!]

ייש"כ על המאמר הנפלא הזה!

ייש"כ על הייש"כ.