סדרת מאמרים שי' הרא"ש והטור בדין חמץ ידוע - חלק א'

שי' הרא"ש והטור בדין חמץ ידוע

א.

כתב הרא"ש (פ"א סי ט') אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מיד אחר בדיקתו. וכו' ומ"ט צריך ביטול והלא בדק ופינה כל החמץ שנמצא אי נימא משום פירורין דקים (לן) שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליו בבל יראה ואע"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע שהם בביתו מ"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ושוב אין כאן איסור בל יראה. ופריך והא לא חשיבי ומשום פירורין לא צריך ביטול דממילא בטילי והוי הפקר ואין עובר עליהן. אמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה כלומר חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עילויה ולא בטלה ממילא ולכך צריך לבטל ע"כ.

פשטות ד' הרא"ש מורים בכונתו, דלאו ב"י וב"י עובר כל שיש חמץ בביתו, אף אם בדק ונשתייר חמץ, ממה דנקט דעובר על פירורים שנשתיירו אחר בדיקה –לולי דלא חשיבי- אף שאין יודע עליהם ואינו רואה אותם וע"כ דס"ל דגדר לאו ב"י וב"י שלא יהיה מצוי בביתו חמץ.

דבר נוסף שעולה לכאורה מד' הרא"ש דדין בדיקה אינה מפקעת מחמץ שנשתייר את לאוי ב"י וב"י, (ודלא כד' הר"ן ריש המסכת דכל שבדק אין עובר על חמץ שנשתייר) דאל"כ הדין נותן שאחר הבדיקה לא יעבור אלאוי ב"י וב"י אף בלא ביטול.

אמנם האחרונים הב"ח (סי' תל"ד אות ד' סק"ג) והמג"א (שם סק"ה) כתבו לבאר בשיטת הרא"ש בדרך אחרת, דלעולם אינו עובר על חמץ שא"י, וחלוק הדין בפירורים כיון "דקים לן שלא מצא" -כדנקט הרא"ש- שנשארו פירורים אף אחר בדיקתו דא"א לבית בלא פירורים, לכן ה"ז חמץ ידוע שעובר עליו אולם בכל חמץ שא"י אינו עובר עליו לשיטת הרא"ש.

וכן כתב הב"ח שם אות ג' להוכיח מד' הרא"ש דאין עובר אחמץ שא"י ממש"כ "חיישינן שמא באחת מן הזויות" ופירש הב"ח דמיירי שמצא חמץ באחת מהזויות שידע עליו בתחילה, ובשעת ביעור נשתכחה ממנו, וכיון שדעתו עליה בתחילה הוי ליה כחמץ ידוע, אבל מן הסתם כשלא ידע על החמץ בתחילתו אינו עובר עליו דכל חמץ שא"י אפילו לא ביטל אין בלאו ב"י וב"י עיי"ש.

ברם לענ"ד דבריהם צ"ע חדא מד' הרא"ש בפשטות מבואר דפירורים הוי חמץ שא"י ובכל אופן עובר עליו, דהא נקט שם "ואע"פ שאין יודע שהם בביתו" עובר עליו ואי כדבריהם דפירורים "קים לן" הרי יודע שנמצאים ומהו שכתב 'שאין יודע' ועל כרחך דס"ל להרא"ש דאף בפירורים לא יודע כלל שנמצאים ומש"כ הרא"ש "פירורים דקים" אין לשון "דקים" מל' 'ידוע' או 'ודאי' אלא כונ' פירורים 'דקים' וקטנים וכמו שמוגה בספרים דליתא למילה 'לן'. ולפ"ז מבואר דאף בחמץ שא"י עובר עליו כפשטות הדברים. ועוד מוכרח מדנקט רבא "חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עילויה וכו' משמע להדיא דאע"ג דלא ראה הגלוסקא ועובר למפרע על מה שנשתייר.

וראיתי שכבר עמד הפר"ח סי' תל"א בהוכחה זו ושם כתב לבאר בדעת הרא"ש דעל חמץ שא"י עובר אב"י וב"י עיין שם שכתב לד' הרא"ש וז"ל ולפי זה הא דאמרינן גזירה שמא ימצא גלוסק' לאו דוקא אלא אפי' שאינו מוצא אותה עובר וכן הוא [הרא"ש] פי' ז"ל כלומר חיישינן שמא באחת מן הזוית היתה גלוסק' וכו' ע"ש.

וכן יש לדחות מש"כ הב"ח להוכיח מדנקט הרא"ש שמא באחת מן הזויות דוקא כשידע על חמץ זה בתחילה, וצ"ב מה ראיתו ואיפכא מסתברא, דבזויות הבית מקום מוצנע שאינו שם לב עליו אף בבדיקה וכלל לא ידע מתחילתו על חמץ זה. ועוד צ"ע לד' הב"ח שביאר ד' הרא"ש דמיירי שהיה ידוע לו ושכח ולכך עובר בשוגג א"כ לפ"ז מה פריך בגמ' "וכי משכחת לבטליה" דהא היא הנותנת דיבטל מיד אחר שעת ביעור שלא יארע שישכח ונמצא עובר. וראיתי בפמ"ג שם (משב"ז סק"ג) עמד ע"ז בד' הב"ח. [אמנם לד' הט"ז שם סק"ג דפירש לשי' הרא"ש 'דכי משכחת' לולי הביטול יעבור מכאן ואילך אבל אין עובר על הזמן שלא מצאו א"ש].

[ועוד יל"ע לפ"ד מש"כ האליהו רבה סי' תל"ד סק"ו וז"ל והנה בן המחבר שם כתב דתוס' יחידאי הוא מדכתב הרא"ש פרק כל שעה ישראל שמצא חמץ אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון שבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה עד כאן לשונו, אלמא דבלא ביטול עובר, עד כאן, וקשה עליו הא הרא"ש פסק כתוס' כמו שכתבו הב"ח וט"ז ומגן אברהם. עיין שם מה שכתב הא"ר ליישב. ועכ"פ מבואר מד' הרא"ש פרק כ"ש דבלא ביטול עובר אף שלא ידע מחמץ זה וי"ל].

ויתירה מכך נראה לענ"ד להוכיח מד' התוס' הרא"ש בכמה דוכתי דעובר על חמץ שא"י ודלא כד' האחרונים הנז'. הנה בתורא"ש ו: ד"ה שמא ימצא כתב לפרש הסוגיא אחרת מד' רש"י וז"ל הילכך נראה לפרש משום דלעיל קאמר אילימא משום פירורין שנשארו בבית בלא ידיעתו וקאי באיסור בל יראה ובל ימצא, וקאמר וכיון דלא חשיבי הוי כמו הפקר ולא קאי באיסור ב"י וב"י, וקאמר רבא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילוה, כלומר חשובה בעיניו וקאי עלה באיסור ב"י, וכי משכח לה ליבטלה ולמה צריך לבטל מיד אחר הבדיקה, דילמא משכחת לה לבתר איסורא וכו', ואפי' הוה מצי לבטלה שגגת לאו בל יראה ובל ימצא איכא, אלא דעדיפא קא משני דאפי' במזיד עבר ע"כ. הרי כתב הרא"ש דאם ימצא גלוסקא יעבור למפרע וכן בפירורים חזינן דעובר אב"י אף דא"י ומבואר בד' הרא"ש להדיא דחמץ שא"י עובר עליו וסותר לד' האחרונים הנז'.

מקום נוסף המבואר בד' התורא"ש דעובר אחמץ שא"י לקמן כא. (ד"ה אבל חיה) אחר שהביא ד' תוס' דחמץ מוצנע אינו עובר אב"י כתב הרא"ש וז"ל ולא נהירא לי, דכיון שהוא בביתו מצוי הוא אצלו אלא שאינו יודע היכן הוא, ושגגת ב"י מיהא איכא. וכן נמי אמרי׳ לעיל בפ״ק הבודק צריך שיבטל, אילימ׳ משום פירורין, פי׳ שנשארו בבית ולא הכיר בהם, אלמא דאיכא איסורא אע״ג שלא הכיר בהם. ונ״ל לפרש וכו' דאפי׳ משיירא ומצנעא ליכא אלא שגגת לאו ולא חיישינן עכ"ל

ועוד כתב שם הרא"ש ד"ה ואי תנא חיה וז"ל ולמאי דפרישית ניחא, דליכא אלא ספיקא דילמא משיירא ומצנעא, וגם אם מצנעא ליכא אלא שגגת לאו עיי"ש. חזינן מד' הרא"ש דאף על חמץ שא"י כלל אם מצוי בביתו עובר אב"י.

וכן מבואר מד' התורא"ש ו. ד"ה אי דעתו וז"ל נ״ל דרש״י לא בעי למימר שאין אדם עובר על החמץ אלא א״כ רואהו, דהא לא כתי׳ קרא לא תראה חמץ אלא לא יראה, דמשמע לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראייה שאינו מוטמן, אבל הכא שאינו יודע שיש חמץ בתוך ביתו אין כאן העברת הלאו במזיד אלא א״כ רואהו, אלא שגגת לאו דבל יראה ובל ימצא איכא עיי"ש. חזינן מד' הרא"ש דעובר על חמץ שא"י עכ"פ בשוגג.

ועכ"פ מד' תורא"ש הללו מבואר דעובר על חמץ שא"י וכשי' הטור ודלא כהמג"א והב"ח.

ב.

והנה יל"ע לפי שיטת הב"ח והמג"א הנ"ל בדעת הרא"ש דאין עובר על חמץ שאין ידוע. מה הדין בחמץ שיודע שנמצא בביתו אלא שאינו יודע מקומו דהנה תוס' ריש פרק כ"ש מבואר שם דס"ל דאינו עובר בכה"ג משום דאינו מצוי והוי חמץ שא"י ויש לדון אליבא דהרא"ש אם ס"ל כדבריהם.

והנה לפי מה שנקט הב"ח בדעת הרא"ש, דכל שידע בתחילה על החמץ ואח"כ נשתכח ה"ז עובר עליו, ליכא ראיה מידי על חמץ שא"י מקומו שיעבור עליו, דשאני התם דידע היכן החמץ בתחילתו, משא"כ באופן שאינו יודע היכן הוא אע"ג דיודע דאיכא ודאי בביתו סו"ס ה"ז חשיב שאינו מצוי.

ולכאורה מד' הרא"ש דנקט בפירורים דעובר משום דקים לן דנמצאים -לולי דלא חשיבי- א"כ ה"ה בחמץ שא"י מקומו עובר דאע"ג דאין יודע מקומו מ"מ לא גרע מפירורים דמחמת קטנם לא יודע מקומם ולפ"ז עולה דפליג בזה ע"ד תוס'. ואין לחלק דשאני פירורים דה"ה גלויים ולכך אע"ג דמחמת קטנם לא ידע, כיון דקים לן דשכיחי ה"ה עובר משא"כ בחמץ שא"י מחמת מקומו בזה לעולם לא יעבור כד' תוס' פכ"ש דאי"ז חשוב מצוי מחמת מקומו, דזה אינו דמאי שנא אי מחמת מקומו אינו מצוי או מחמת קטנותו וי"ל.

והנה המגן אברהם סימן תלד סק"ה כתב בדעת הרמב"ם והרא"ש דחמץ שא"י אין עובר עליו, ודיוקו מהרמב"ם פ"ג שכתב "אם מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו ה"ז עובר על לא יראה שהרי לא ביער ולא ביטל" וכו'. משמע דאם לא ידע בו מתחלה אינו עובר עליו כלל וכ"מ מלשון הרא"ש גבי גלוסקא ועיין בתו' ריש כל שעה ע"כ לשון המג"א. ובמחצית השקל שם כתב בכוונת המג"א שציין לד' תוס', שדעת תוס' מקילה טפי מדברי הר"מ והרא"ש עיי"ש.

ולכאו' כונתו דבשי' תוס' שם מבואר אף בגוונא שיודע שקיים חמץ בביתו ואך אינו יודע היכן הוא נמצא דאינו עובר. אולם לשי' הר"מ והרא"ש בכה"ג עובר אב"י, ורק באופן שכלל אינו יודע על החמץ פטור.

ולפ"ז שורש פלוגתת הר"מ והרא"ש עם תוס', דתוס' ס"ל דכלל ליכא חובת בדיקה מה"ת, ורק צריך לבער מה שידוע לו, ולכן אף בגוונא שא"י היכן הוא דרק ע"י בדיקה יכול למצאו, גם בזה לא הטילה התורה חובת בדיקה על האדם, ונחשב לחמץ שא"י. אולם הרמב"ם והרא"ש ס"ל בגוונא שיודע שמצוי בביתו ורק אינו יודע היכן הוא בזה הטילה התורה חובת בדיקה, ודווקא בחמץ שא"י כלל אם קיים בביתו לא חייבה התורה שיבדוק לברר זאת, והיינו דחובת בדיקה לשי' לא משוללת מה"ת בכל גוונא.

אמנם יש לדעת מה הכרחו דנחלק' בזה עם התוס', דאפשר דאף להר"מ והרא"ש פטור בכה"ג. דהא מד' הרא"ש הדיוק מדנקט גבי גלוסקא "כשהיה בא' מן הזויות ראוהו" ומשמע דאם לא ראה אין עובר וא"כ אפש"ל אף אם חסרון ידיעתו תלוי רק היכן הוא אינו עובר דסו"ס לא ראהו. וכן בדעת הר"מ י"ל דכל שאינו יודע מקומו לא חשיב חמץ שדעתו עליו וצ"ב.

אמנם בזה י"ל לפמש"כ דבד' הרא"ש יש דיוק נוסף מלבד דיוק המג"א, מדכתב הרא"ש בפירורים דהיה עובר עליהם אב"י (לולי דבטלי ממילא) משום דקים לן, אבל אם לא קים לן משמע דאינו עובר עיי"ש. והרי שם אף דקים לן מ"מ אין יודע מקומם ממש ומ"ט עובר אב"י, וע"כ כיון דיודע בבירור שעכ"פ נמצאים הם בביתו לא חשיב חמץ שא"י, וחזינן מד' הרא"ש דעל חמץ שא"י מקומו ס"ל דעובר אב"י ודוקא בגוונא שלא יודע כלל שיש חמץ בביתו אינו עובר. שו"ר אח"ז במחצית השקל בתוכ"ד כתב דיוק זה שכתבנו. אמנם עדין צ"ב דהא ברמב"ם אין הכרח, ואף בד' הרא"ש אם כונת המג"א כד' המחה"ש היה צריך לדייק מד' הרא"ש גבי פירורים, דמשם מבוארים הדברים משא"כ מגלוסקא שיש לדחות כמש"כ.

ולכך נראה דלעולם הר"מ והרא"ש ס"ל אף בגוונא שא"י היכן מקומו אינו עובר, ומה שכתב המחה"ש דשי' תוס' קילא טפי, היינו באופן ששכח, דבכה"ג ס"ל להתוס' דאין עובר אב"י, וטעם פלוגתתם לפ"ז נ"ל דתלוי בגדר "לא ימצא" אם נידון ביחס לאדם או ביחס לחמץ, הר"מ והרא"ש ס"ל "לא ימצא" ה"ה גדר בחמץ, שהתורה הגדירה מהו חמץ שמוטל לבערו, אם מצוי הרי חל עליו חובת השבתה ואם לא מצוי לא נתחדש בו חובת השבתה, ולכך בחמץ שידע מתחילה הן מצד מציאותו והן מצד מקומו, הרי חל עליו חובת השבתה שהוא מוגדר חמץ מצוי, ולכך גם ששכח, הרי לא קיים מצותו בביעור שחל עליו מקודם. אולם תוס' ס"ל "לא ימצא" אין הוא גדר בחמץ, אלא הוא דין ביחס לאדם והיינו כל שיש חמץ שהאדם יודעו אסור לו שיהיה מצוי ברשותו ומוטל עליו לבערו, אבל בגוונא ששכח אף שבתחילה היה החמץ מוגדר כידוע, אבל לגבי האדם אינו מצוי לגביו, דאין חילוק אם אין מצוי מצד חסרון ידיעה היכן הוא או מצד ששכח אותו ולכן אינו עובר אב"י.

והנה מד' הט"ז סי' תל"ד סק"ג מבואר בדעת הרא"ש הא דחמץ שא"י אינו עובר מיירי שעשה בדיקה חדא שכתב דכל שבדק "שגיאות מי יבין" והיינו דעשה חובת הבדיקה המוטלת עליו ומה שלא מצא חמץ מסוים ליכא כלל חיוב התורה בחמץ כזה. וכן כתב הט"ז להדיא סי' תל"ה סק"א דבלא בדיקה עובר על חמץ שא"י וראתי שכבר נקט כך הלבושי שרד שם.

אולם צ"ב לפמש"כ הט"ז דכל ד' הרא"ש דאין עובר אחמץ שא"י מיירי שעשה בדיקה דאל"כ לעולם עובר, וצ"ב א"כ מ"ט דפירורים –לולי דלא חשיבי- היה עובר אם נמצאו כיון דסו"ס בדק וה"ז בגדר שגיאות מי יבין כמש"כ הט"ז, בטעם פטור לאו ב"י וב"י בחמץ שא"י. וצ"ל דהא פירורים שאני דקים לן והוי כחמץ ידוע ולכך כל שנמצא לא הוי בדיקה, דתוקף הבדיקה מועיל לסלק החמץ ומחמתה תולים לומר דליכא כלל חמץ אולם בפירורים דמסתמא נשאר, ורק כל שאין מוצא לא נחייבו לבדוק כמה פעמים בכדי לשלול מציאותם אבל אם בסופו נמצאו הרי נתברר שהבדיקה הראשונה לא הוי בדיקה ויל"ע. ומ"מ הקושיות שהערנו בשי' הב"ח והמג"א יעלו בחלקם ע"ד הט"ז.

ועכ"פ לפי הט"ז הנז' דס"ל בדעת הרא"ש דאין עובר על חמץ שא"י דווקא כשעשה בדיקה, יהיה מובן טעם החילוק בין חמץ שא"י שאין עובר לחמץ שידע ושכח אח"ז (כגוונא של הרמב"ם לעיל) אף שעכשיו סו"ס אינו מצוי, משום דס"ל דלעולם חייב על חמץ שא"י, אלא שהתורה פטרה על חמץ שנשתייר אם עשה בדיקה, אולם בחמץ שידע בתחילה שכבר חל עליו חובת ביעור ודאי יעבור דהא הבדיקה לא הועילה אלא לחמץ שנשתייר ולא ידע ממנו בשעת ביעור.

מאמר הבא בסדרה
שי' הרא"ש והטור בדין חמץ ידוע - חלק ב'