מאמר תורני שי' הרא"ש והטור בדין חמץ ידוע - חלק ב'

שי' הרא"ש והטור בדין חמץ ידוע - חלק ב'​

מאמר קודם בסדרה
שי' הרא"ש והטור בדין חמץ ידוע - חלק א'

ג.

והנה מד' התורא"ש שהזכרנו לעיל מבואר להדיא דעובר אף על חמץ שא"י עכ"פ בשוגג עיין דף ו: (ד"ה שמא ימצא) ושם כתב הרא"ש דאם ימצא גלוסקא יפה עובר בשגגת ב"י וב"י, הרי דבריו שם באו אחר שבדק ומ"מ עובר בשוגג. ויל"ע אי מחמת הבדיקה חשיב שוגג או כל חמץ שא"י אף בלא בדיקה אינו עובר אלא בשוגג.

ונראה להוכיח מד' הרא"ש ו. סוגיא המפרש לים דמיירי שלא בדק וכתב ע"ז הרא"ש בביאור ד' רש"י שאינו עובר על החמץ בביתו אם רואהו, דמיירי שא"י שיש חמץ בתוך ביתו ולכן אין כאן עבירת לאו במזיד אלא א"כ רואהו וכל שלא ראה אינו עובר אלא בשגגת ב"י עיי"ש. מבואר דס"ל דאף בלא בדיקה אינו עובר על חמץ שא"י כי אם בשוגג.

ובדף כא. ד"ה אבל חיה כתב תורא"ש ע"ד הגמ' "אבל חיה דאי משיירא מצנע ליה" דלא כתוס' שם דאין עובר משום דמצניע, וס"ל לתורא"ש דמ"מ עובר דאף על חמץ שא"י חייב, ולכך מפרש הגמ' על צד הספק והיינו כיון שלא מצנעת בודאי, לכך לא חוששים שגם אם תצניע ליכא רק שגגת ב"י וב"י עיי"ש. ושם מיירי שמאכיל החיה ולא בודק אח"ז.

ברם יל"ע מש"כ תורא"ש הנ"ל בדף ו. דיש ספק אם חמץ בביתו אע"פ שאח"כ נמצא במקום גלוי אינו עובר במזיד רק בשוגג, וצ"ב כיון דהוי ספק אם יש חמץ בביתו או לאו מ"ט לא יתחייב בבדיקה מה"ת בכדי לשלול מציאות חמץ אף על צד הספק דהא שי' תוס' הרא"ש דחמץ שא"י עובר עליו ופליג על תוס' דס"ל דאינו עובר. וכן יל"ע במש"כ הרא"ש כא. דמיירי שנתן חמץ לפני חיה ואינו עובר אלא בשגגה כיון דא"י היכן הוא וצ"ע מ"ט לא יתחייב במזיד דהיה לו לבדוק (ועיי"ע מש"כ התורא"ש שם בסוד"ה ואי תנא ויל"ע).

ובאמת התורא"ש ו. שם מקשה דאף כשא"י אם מצוי חמץ בביתו או אלאו עכ"פ כיון דשגגת ב"י איכא אם בסוף ימצא חמץ וז"ל וקשיא לי אפילו אין דעתו לחזור יהא זקוק לבער, שאם ישאר חמץ בתוך ביתו בשוגג יש כאן איסור ב"י וב"י עיי"ש ולפ"ז ה"ה בסוגיין כא. הטעם דלא חוששים אף דאם מצנעת עובר בשוגג אב"י משום דכלל יש ספק אם משיירת ולזה אין חוששים שמא תשייר ותצניע דגם על צד זה לא יעבור אלא אשוגג.

ברם עדין הדבר צ"ב דמד' הרא"ש משמע דאף לא בדק הוי שוגג וכל קושיתו דיצטרך לבדוק בכדי לשלול שגגת איסור אולם לפ"ד הקושיא דמ"ט דאינו חייב לבדוק מה"ת, וכל שלא יבדוק יעבור מה"ת במזיד וצ"ע.

ד.

והנה הקרבן נתנאל פ"א אות ג' כתב על מש"כ הרא"ש "א"נ משום פירורין דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליו בב"י ואע"פ שאינו רואה" וז"ל והא דאמרינן ריש פי' כ"ש אי אשמעינן חיה משום דמצנעא לה ומה מהני אם יסתר במסתרים מ"מ הא עובר על בל יראה. התם איירי שהוא עומד עליהם עד שיאכלם ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר וכמ"ש רבינו בפ"ב סי' א' עיי"ש. ועי"ע מש"כ הק"נ שם לחלוק ע"ד הב"ח בהבנת הרא"ש דחמץ שא"י אינו עובר עליו וכתב דנכנס לד' דוחק עיי"ש.

מאידך כתב הקרבן נתנאל (ריש פ' כ"ש) על קו' הרא"ש היאך מותר להאכיל חיה. וקו' זו כבר העירו בתוס' וכתבו לייישב "דחיה לא מצנעה כולי האי" אולם הרא"ש כתב ליישב באופן אחר. ובק"נ עמד מדוע נטה הרא"ש מתי' תוס' הנ"ל וכתב וז"ל ורבינו נאיד מזה דאם חיה לא מצנעה כולי האי עובר בב"י כמ"ש רבינו לעיל בפ"ק סי' ט' ואע"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא היה לך חמץ במקום הראוי לראות אע"פ שאינו יודע שהם בביתו מ"מ ב"י איכא ע"כ ועיין שם מ"ש שם עכ"ל.

ומבואר מד' הק"נ דאי חיה לא מצנעת היטב עובר משום ב"י ואי מצנעת היטב בזה מודי הרא"ש לד' התוס' דאינו עובר משום ב"י וכ"כ להדיא הק"נ שם אות ב' בצריכותא הגמ' וז"ל ואי תנא חיה ה"א חיה וכו' מיהת מצנעה ולא עבר אבל יראה דמצנעת שפיר בחורין במקום שאין ראוי לראות עכ"ל.

מבואר להדיא דכל שמטמינה היטב בחורין ובסדקין מודי הרא"ש דאינו עובר משום ב"י וכל ד' הרא"ש שכתב מדכתיב לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע שהם בביתו מ"מ ב"י איכא" כ"ז במקום דלא מוצנע בחורין וסדקין.

ולפ"ז צ"ע מש"כ הק"נ שם אות ג' להקשות ע"ד הרא"ש מגמ' פ' כ"ש דמבואר דחיה כיון שמצנעת אינו עובר משום ב"י עיי"ש דהא לפ"ד הק"נ בפ' כ"ש דחורין וסדקין הוי הצנעה טובא וכמו שפירש ד' הגמ' להדיא א"כ כלל ליכא קו' ע"ד הרא"ש, דכל ד' אמורים גבי פירורים או גלוסקא יפה דאינן מוצנעין היטב וצע"ג.

ה.

קו' נוספת בד' הרא"ש מה דיליף מקרא 'לא יראה' מדלא כתיב לא תראה, הרי בא ללמדנו דאף שאין הגברא רואה והחמץ א"י, כל שהדבר ראוי לראיה עובר משום ב"י.

ולכאורה דבר זה נסתר מד' הגמ' ה: שם איתא תנו רבנן שבעת ימים שאר 'לא ימצא' בבתיכם מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר 'לא יראה' לך שאר [ולא יראה לך חמץ] בכל גבלך לפי שנאמר לא יראה לך שאר שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי תלמוד לומר לא ימצא ע"כ.

הרי מבואר מד' הגמ' דלולי קרא דלא ימצא לא היה עובר אדם על חמץ מוטמן מקרא 'לא יראה' דלא הוי בראיה, ואיך למד הרא"ש מקרא דבל יראה ללמדנו על איסור בחמץ שא"י וצ"ע.

וראיתי אח"ז בפרי מגדים (סי' תל"ד או"ג משב"ז) כתב וז"ל ולשון הרא"ש שם קשה במ"ש לא יראה ולא כתיב לא תראה אע"פ שאין רואה הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע שהם בביתו קשה גם בדף ה' ב' משמע לא יראה הטמנה שרי גם לא ימצא קשה קצת ע"כ.

וידידי ר' א. ויסבורד שלי' רצה לחלק בד' הרא"ש בין חמץ שא"י 'מוטמן' ובין חמץ שא"י 'גלוי' ובזה מתורץ קושייתנו, דבגמ' ה. מירי בחמץ טמון ולכן היה צד שלא עובר דאינו בראיה כלל (אף שחמץ ידוע שהטמין בידים) אולם בחמץ גלוי ואינו ידוע בזה לעולם אי"צ קרא דלא ימצא, ולמדים מבל יראה שאע"פ שאין רואה הראוי לראיה. וכד' מצאתי בתורא"ש ו. ד"ה אי דעתו כתב "נ״ל דרש״י לא בעי למימר שאין אדם עובר על החמץ אלא א״כ רואהו, דהא לא כתי׳ קרא לא תראה חמץ אלא לא יראה, דמשמע לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראייה שאינו מוטמן" וכו' עיי"ש.

ולענ"ד נ"ל דהרא"ש קאי בדבריו הללו אחר ד' הגמ' הנ"ל והיינו אחר דחזינן דקרא בל ימצא שולל אף חמץ טמון ע"כ דאין קרא 'דבל יראה' מתפרש שכל שלא רואה אין עובר אלא כל הראוי לראיה עובר וזש"כ הרא"ש ללמוד מקרא דבל יראה. ואח"ז הראה לי ידידי הרמ"ו דכמו"כ כ' הר"ן להדיא, וכונתו למש"כ הר"ן (דפי הרי"ף ב. ד"ה ותמיהא) וז"ל ונראה לי ודאי מעיקרא אמרי' דאי לא כתב אלא לא יראה הוה אמרינן שיכול להטמין, אבל כיון דכתיב לא ימצא, גלי אלא יראה דראיה לאו דוקא אלא לישנא בעלמא. מבואר מד' הר"ן דכל שמטמין חמץ עובר גם בל יראה, דלא ימצא הוא גילוי על קרא לא יראה דלאו דווקא בראיה אלא בהטמנה עובר עליו וממילא עובר בשני לאוין. אמנם אח"ז ראיתי בחי' רבינו דוד שם ד"ה נאמר שאור בסו"ד מסיק וז"ל שהטמון סמוי הוא מן העין ואינו בכלל לא יהא נראה, ואין לנו לומר על הטמון שהוא עובר עליו אלא משום לא ימצא, ועל הנראה הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא. מאידך בדף לא. כתב ר"ד גבי חמץ שנפלה עליו מפולת צריך לבטל מדאו' ואם לא מבטלו "עובר הוא עליו בבל יראה ובל ימצא" הואיל והוא ידוע ואע"פ שהוא טמון. מבואר מד' דבחמץ טמון עובר אף על בל יראה.

ו.

ובדעת הטור דס"ל שעובר על חמץ שא"י אף כשבדק אם נשתייר (לשי' המג"א סי' תל"ד סק"ה והפר"ח שם בדעתו ודלא כהט"ז) יש לדון היכן שנמצא חמץ במקום שאין מכניסין בו חמץ, אם בזה גם עובר בשוגג כשנמצא למפרע. וסברת החילוק בזה דמקום שאין מכניסין חמץ ליכא כלל חובת השבתה ולכן אין עובר אף למפרע אם נמצא שם חמץ משא"כ במקום שמכניסין חמץ דאיכא חובת השבתה לכך אף שבדק כל שנשתייר חייב דסו"ס לא סילק החמץ והשבתו לגמרי.

אמנם יש לדחות דעד כמה דס"ל להטור דעובר על חמץ שא"י אף שבדק על כרחך דדין תשביתו וביעור חמץ שלא ישתייר לאדם חמץ כלל ואף דבמקומות שאין מכניסים חמץ אין חייב בדיקה משום דסומכים על החזקה אבל כל שנמצא חמץ עבר בשוגג.

אבל נראה דאיכא נפק"מ בכל אופן במקום שאין מכניסים חמץ בדעת הטור, לפי מה שנראה לפרש דבריו בדרך חדשה, דלעולם ס"ל דעובר על חמץ שא"י אף אם בדק וכמו שדקדקו הפר"ח והמג"א בלשונו אבל לא מטעמם אלא מטעם אחר, וזאת עפ"י מש"כ רעק"א ו: בשם ח"א דאחר שתקנו חכמים דין ביטול, אף שמה"ת דין בדיקה סגי שלא יעבור אם נשאר חמץ, מ"מ אם נשתייר חמץ שוב לא נחשב אנוס אלא שוגג שהיה לו לבטל ולהמלט מאיסור כתקנ"ח עיי"ש.

ואח"ז ראיתי בצל"ח ו: כותב מנפשיה סברא זו (עיין נודע ביהודה תניינא יו"ד סימן צ"ו) ובכך מיישב שי' הרמב"ם שסובר שאף בחמץ א"י עובר בשוגג עיי"ש.

ולפ"ז י"ל דבמקומות שאין רגילים להכניס דכלל אי"צ לבטל, דהא אמרי' שם 'הבודק צריך לבטל' אולם בהאי מקומות שכלל אין דין בדיקה אפשר דלא תקנו חז"ל דין ביטול ובהם לא יעבור אב"י אם נמצא שם חמץ וי"ל.