שמחת פורים וגדר עד דלא ידע
מהי השמחה בפורים??? >>> האם מותר להשתכר??? >>> 'עד דלא ידע' גדר המצוה או פטור??? >>> האם יכול לאכול סעודת פורים בלילה??? >>> האם צריך לשתות דוקא יין??? >>> שכח על הניסים בברכת המזון בפורים משולש??? >>> האם פטור מתלמוד תורה??? >>> האם קודם המשתה או קודם השמחה???
לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם. (אסתר ט, כא – כג)
בגמ' במגילה (ז, ב) מצינו שאביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין מחליפים סעודותיהם, וכ' רש"י שזה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשניה סועד חברו עמו.
רמב"ם פ"ב הט"ו וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לרעים משובח, ואם אין לו מחליף עם חברו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו.
והקשה הבית יוסף (סי' תרצה) שלא היו מקיימין בזה מצות משלוח מנות, כיון שכל אחד אצל חברו בשנה הבאה, ואם אי"ז משום משלוח מנות מה למדנו בדברי הגמ' מזה, ותירץ הב"ח, שסבר רש"י כיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שש ושמח עם אוהביו, ולהשכין אהבה ואחוה שלום ורעות, ה"ה אם סועדין יחד בשמחה ורעות נפטרים עי"ז מחיוב משלוח מנות, וה"ה בעשירים, ובדרכי משה שם כתב, שבאים להשמיע, דאין צריך דווקא לשלוח מנות, אלא יוצא גם אם חברו אוכל אצלו, ובחידושי אנשי שם כתב, דבאמת היו משלחין מנות בלא"ה, ומה שאמרו שעשו כן כדי להרבות שמחה ורעות, שלא יהא כל אחד שמח בביתו לבדו, וכתב, דמזה נשתרבב המנהג שהולכים בחבורות מרעין מבית לבית ואוכלים ושותים.
וכן מצינו שכתב רש"י, על הפסוק 'משפחה ומשפחה' מתאספין יחד ואוכלין ושותין יחד, אמנם הר"ן והנמו"י, וכ"כ הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הט"ו) פירשו, שאביי ורבי חנינא בר אבין היו עניים, ולא היה להם כדי לשלוח לחברו ולהשאיר גם לעצמו, ולהכי היו שולחים כל סעודתן זה לזה, כדי שיוכלו לאכול סעודת פורים, ולקיים מצות משלוח מנות.
חייב איניש לבסומי
מביאה הגמ' אמר רבא מיחייב איניש לבסומי [וכ' רש"י להשתכר ביין] בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, עוד מבואר שרבה ורבי זירא עשו יחד סעודת פורים, והשתכרו, קם רבה שחטיה לרבי זירא [רבו הביאורים אם שחטו ממש (ר"ן) או שהשקהו עד שחלה (מהרש"א) או שגיחך מתוך השמחה (חת"ס)] והתפלל עליו רבה והחייהו, ובשנה הבאה אמר רבה לרבי זירא שיעשו ביחד סעודת פורים וא"ל שלא מתרחש נס בכל שנה.
וכתבו התוספות בשם ירושלמי, דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ובין ארורה זרש לברוכה אסתר ארורים כל הרשעים וברוכים כל הצדיקים, וכן כתב הר"ן (ג, ב ד"ה גמ') כלומר שאם בין ארור המן לברוך מרדכי לחוד אפילו שתה הרבה לא טועה, וכתב הר"ן בשם רבינו אפרים שמאותו מעשה שרבה שחטיה לר' זירא נדחו דברי רבא ולא נכון לעשות כן, בארחות חיים (הל' פורים אות לח) כתב, חייב איניש לבסומי בפוריא ולא שישתכר שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן אך שישתה יותר מלימודו מעט.
וברמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הט"ו) כתב, כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות, וכן הביא הטור (או"ח תרצה) מצוה להרבות בסעודת פורים וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
הב"ח הקשה דאפילו אם ישתה הרבה לא יטעה והביא דברי תוס' והר"ן, ובספר צידה לדרך (מאמר ד כלל ז פ"ד) פירש שישתכר עד שלפעמים יטעה לומר להפך ברוך מרדכי ארור המן, וזה לשון האגודה (מגילה סי' ו) יש מפרשים לחשבון כי חשבון ארור המן כמו ברוך מרדכי, וכתב מ"מ צריך לשתות הרבה מלימודו שייטב לבו במשתה ויהא שתוי או אפילו שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך רק שתהא דעתו עליו, ובהגהות מיימוניות (פ"ב הט"ו אות ב) כתב בשם ראבי"ה (סו"ס תקסד) כל זה למצוה אבל לא לעכב ובתשובת מהרי"ל סימן נ"ו ביאר טעמו.
כתב בשו"ע (תרצה, ב) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, וכתב הרמ"א וי"א דאי"צ להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו וישן, ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי, ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים.
בעמק ברכה (סעודת פורים) כתב, שבשמחת יום טוב לא צריך לשמוח בבשר ויין שניהם ביחד, אלא יוצאים ידי שמחה ביין לבד, (כמש"נ בפסחים קט, וכן בב"י סי' תקכט) מ"מ בסעודת פורים כיון שנא' 'משתה ושמחה' הרי אין שמחה אלא בבשר ויין, וכיון שנא' 'משתה' והיינו יין הרי יין כבר אמור, א"כ מה אני מקיים "ושמחה" ע"כ דהיינו בשר, וע"כ צריך גם בשר וגם יין.
והביא בשם הג"ר ישראל סלנטר, במה שחייב לבסומי עד דלא ידע וכו' שאינו חייב להשתכר עד דלא ידע, אלא עיקר המצוה היא לשתות יין ולהתבסם, ומ"מ אינו נפטר אם כבר שתה ונתבסם, אלא מחויב עוד לחזור ולשתות, ואינו נפטר עד שישתכר ולא ידע, שאז נפטר ממצוה זו, כדין שכור ושוטה שפטור ממצוה, ששיעור עד דלא ידע הוא רק שיעור להפטר מהמצוה, וכתב שאולי זה כוונת הרמב"ם במש"כ לשון 'וישתה יין' ששותה כל היום, ונפטר רק כשירדם ושוב לא יתחייב כדין ישן, וכן מובא שהיה מתאמץ במצוה זו מאוד וכן מובא על הגר"א במעשה רב.
וכתב בשם הגרי"ז, שלא מצינו בשום שמחה דין כזה שחייב לשתות יין עד דלא ידע, כיון שבכל המועדות עיקר מצות השמחה אינו אלא לשמוח בהשם, ובשר ויין אינו אלא סיבה לעורר השמחה (וכמבואר ברמב"ם פ"ו מה' יום טוב ה"כ), וכן הוא במדרש רבה (שה"ש פ"א) 'זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו' איני יודע אם בו ביום או בו בהקב"ה תלמוד לומר 'נגילה ונשמחה בך' אבל בפורים, כיון שנא' 'משתה ושמחה', נמצא שהמשתה הוא גוף המצוה בלי שום אמצעי לשמחה, ולכך תקנו עד דלא ידע, הרי מבואר בדבריו שגדר המצוה היא עד דלא ידע וכל זמן שלא הגיע למצב זה הרי לא קיים את המצוה.
ובביאור הלכה (ד"ה חייב) כתב בשם האליהו רבה, שכל עיקר דין שכרות הוא רק למצוה ולא לעכב, וכ"כ בספר מהרי"ל (הל' פורים) דדוקא למצוה לבסומי ולא חיובא, וכ"כ בדרכי משה (סק"א) בשם הגהות מימוני, ובמהרש"א בב"מ (כג, ב) שבאותם ג' דברים רבנן משנים בדבריהם, מה שאמרו בפוריא, שרבנן משנים לומר שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי גם אם באמת יודע.
סעודת פורים בלילה
בגמ' (שם) אמר רבא סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו, והטעם משום שנאמר 'ימי משתה ושמחה', רב אשי לפני אמימר וראה שלא באו חכמים בפורים, ושאלו מדוע לא באו החכמים שמא טרודים בסעודת פורים א"ל שהיו יכולים לאכול בלילה, והביא לו דברי רבא שלא יצא אם אכל בלילה.
כתב המרדכי (סי' תשפז) בשם ראבי"ה שצריך לנהוג כלילי שבת ויומו כמו קריאת המגילה, והקשה דהא רבא למד מהפסוק דוקא ביום, וכתב הרא"ש יש שנהגו שלא לאכול בשר בלילה כדי שלא יטעו ויחשבו שהיא סעודת פורים, וכתוב עוד שם סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו יש מפרשים כעין לילה שאין אבוקה כנגדו דרך שמחה ויום טוב.
ותי' הב"ח דברי ראבי"ה שסעודה חשובה בריבוי מינים אינה אלא ביום כדמוכח ממעשה של ר' כהנא רק שר' כהנא עשה סעודה חשובה בלילה ולכך לא היה צריך לעשות סעודה ביום ולכך אמר לו ר' אשי שרבא אמר שלא יוצא ידי חובה אלא ביום, ומכח זה סבר ראבי"ה שצריך גם לעשות סעודה גם בלילה כלילי שבת ויומו אלא דכבוד יום עדיף שאם אי"צ בלילה כלל א"כ איך טעה ר' כהנא ועשה סעודה בלילה, ולכך סבר שמועיל מה שעשה סעודה בלילה.
וכ"כ הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הי"ד) אבל השמחה והמשתה אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר, ואם הקדימו לא יצאו, וסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו, וכ"פ בשו"ע (תרצה, ב) סעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו, אמנם כ' הרמ"א, ומ"מ גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה.
זמן הסעודה ביום
וכתב הרמ"א שנוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה, וערבית יתפללו בלילה. ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול; ה ורוב הסעודה צריכה להיות ביום (מנהגים), ולא כמו שנוהגים להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה הוא ליל ט"ו, וכשחל פורים ביום ששי, יעשו הסעודה בשחרית, משום כבוד שבת, ומבואר במ"ב (סק"ח) שבשחרית טרודים במשלוח מנות ונמשכים עד מנחה ולכך חייבים כבר להתפלל, והביא (סק"ט) בשם השל"ה שעדיף אם מתחיל את הסעודה בשחרית ויתאסף עם אנשי ביתו ומכריו.
בתרומת הדשן (סימן קי) כתב לגבי מי שמתפלל מנחה קודם הסעודה ונמשכים בסעודה עד הלילה ורוב הסעודה היא בלילה, והביא טעם וסמך קצת למנהג זה, ששמע מה"ר טוביה בשם ריב"א, שכל מאכל שלוקחים הבחורים זה מזה אפילו שלא ברשות, משום שמחת פורים משעת קריאת המגילה עד לילה סעודת פורים, שהן שני לילות ויום אחד, אין בהם משום גניבה ולא משום גזילה, ובלבד שלא יעשו שלא כהוגן, ומשמע שהלילה השני הוא עיקר סעודת פורים, ונמצא שמתחילים את הסעודה ביום ונמשכים עד הלילה, ונחשב הכל סעודה אחת.
על הניסים
וכתב הטור (או"ח תרצה) שאם התחיל בסעודתו ביום ומשכה עד הלילה כתב הרא"ש שאין אומר על הניסים, ובבית יוסף הביא מהגהות מיימוניות שכתבו בפרק ב' מהלכות מגילה (הי"ד אות א) בשם הר"מ שצריך לברך על הנסים כמו שמצינו שרב התפלל של שבת במוצאי שבת וכן כתב בארחות חיים (שם) בשם הר"י מקורבילו.
וכתב המגן אברהם (סק"ט) אם שכח על הנסים בברכת המזון מחזירים אותו שהרי חייב לאכול סעודה (של"ה, רש"ל) ומ"מ צ"ע שהרי בתפילה שהיא חובה אם שכח על הניסים אינו חוזר, וכ"ש בברכת המזון, ולכך כתב שאם כבר אכל סעודה ביום שוב אין מחזירין אותו, שאינו חייב יותר בסעודה, כיון שמן הדין אינו חוזר כיון שלא מצינו שחייב לאכול פת בפורים ויכול לפטור את עצמו בשאר מיני מטעמים.
והביא דברי המרדכי שכתובים בקלף, היה אוכל סעודת פורים בע"ש יתפלל ויפרוס מפה ויקדש ובמזון יאמר על הניסים, ובמנהגים כתבו הואיל ולא התפלל ערבית, משמע דאם התפלל שוב אינו אומר על הניסים וכ"כ של"ה ומהרי"ל (בתשו' סי' נ"ו) לכן נ"ל שיברך ברכת המזון תחלה ואח"כ יתפלל ערבית להוציא עצמו ממחלוקת וגם שלא ישתכר ולא יברך ברכת המזון, וכן הביא במ"ב.
ובמור וקציעה (סימן תרצה) כתב, שבפורים יש חובה בעצם הסעודה שהיום גורם לזה ולכך מחזירים אותו, ומה שכתב שאין חיוב בפת הרינאמר 'ימי משתה ושמחה', שצריך סעודה קבועה בפת, וכבר פירש"י במגילה שכל המשתה נקרא ע"ש הלחם, ואמרו [ב"ר מח, יא] מן התנ"ך מצינו רפתא סעדתא דלבא, הרי שלזה נקראת סעודה בעצם, וכן הוכיח ממה שלא באו לבית המדרש שהיו טרודים בסעודה ומוכח שאין החובה רק בטעימה בעלמא.
לבסומי ביין
והנה בטעם הדבר שחייבו חכמים להתבסם ביין בפורים, כתב בביה"ל (תרצה ד"ה חייב) בשם האליהו רבה, שכל הניסים שנעשו לישראל בפורים היו על ידי משתה היין, כי בתחלה נטרדה ושתי ע"י משתה היין ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו היה ע"י משתה היין, ולכן חייבו להשתכר כדי שיהא נזכר הנס הגדול ע"י שתיית היין, וכ"כ החיי אדם (כלל קנ"ה דין ל'), וכ"כ האבודרהם (דיני פורים).
ויש לדון האם צריך לשתות דוקא יין או גם בכל מיני משקים המשכרים, והנה בגמ' במגילה (ז' ע"ב) לא הוזכר דהחיוב להתבשם הוא ע"י יין, ומלשון הרמב"ם שכתב, ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו וכן מרש"י במגילה (שם) לאבסומי להשתכר ביין, משמע דדוקא ע"י יין, ונראה שאם הטעם שתיקנו לאיבסומי בפוריא הוא, לפי שכל הניסים נעשו על ידי משתה היין, ולכך חייבו שיהיה נזכר הנס על ידי שתיית היין תיקנו ביין דוקא, והגר"נ קרליץ סבר, דודאי מצוה מן המובחר היא ביין, כיון שהנס היה ע"י יין, אבל מ"מ אין זה מעכב בעיקר המצוה, ומקיים המצוה גם בשאר משקין המשכרים, כמו שמצינו כעין זה גבי נרות חנוכה, דמצוה מן המובחר בשמן זית כיון שהנס נעשה בשמן זית, ומ"מ גם שאר שמנים כשרים, וה"נ יוצא גם בשאר דברים המשכרים אף שהנס היה ביין.
והמהר"ל באור חדש (בהקדמה) כתב, וצריך שיהיה השכרות כל כך עד שיסתלק השכל, וכמו שאמרו צריך לבסומי בפוריא עד שלא ידע, ובד"ה ומאמר אסתר כתב, שעיקר חיוב השכרות היא להגיע למצב של הסרת השכל, ופירש שם טעם הדבר, ומשמע דס"ל דמצות היום היא בשכרות דוקא, ולפי דבריו אפשר בכל דבר המשכר, ואם טעם המצוה היא משום זכרון הנס שנעשה ע"י יין, ודאי מסתבר דעיקר המצוה היא ביין דוקא.
ובשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן סה) כתב, כמו כן אם אפשר לשלוח קצת בשר בהמה לכבוד שמחת פורים, הגם שנסתפקו האחרונים אי בעי בשר בהמה, אולם נראה בפשיטות דאין שמחה אלא בבשר [עיין מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ו וע"ע דרכי תשובה סי' פ"ט ס"ק י"ט].
פורים המשולש
כתב השו"ע (תרפח, ו), אם חל ט"ו בשבת, אין עושים סעודת פורים בשבת אלא ביום ראשון, והנה בגמ' במגילה (ה, א) מצינו באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין, ופרש"י בזמנים של מגילה אם חל י"ד בשבת, והרי"ף הביא שם בשם הירושלמי, אבל סעודת פורים מאחרין ולא מקדימין, ופירש הר"ן טעם החילוק בין מקרא מגילה לסעודת פורים, שנא' 'ולא יעבור' דוקא על קריאת המגילה, ולא לשמחה ומשתה, ובשבת אין לעשותה שנא' 'ימי משתה ושמחה' ששמחתו תלויה בב"ד, ושבת שמחתו בידי שמים הוא, ואינו ניכר שהיא משום שמחת פורים, ובערב שבת אין לעשותה, לפי שלא הגיע זמן חיובא עדיין, ואין ראוי לקובעה קודם שהגיע זמנה אלא לאחרה.
בקרבן נתנאל (שם בסק"ד) והמג"א (סק"י) הביאו בשם תשובת מהרלנ"ח (סי' ל"ב) שהוכיח, שהגמ' חלקה על סברת הירושלמי, וצריך לעשות את הסעודה בשבת, ודחו ראיותיו, והכריעו להלכה כדעת השו"ע שהסעודה היא ביום ראשון, וכ"כ המ"ב (שם סקי"ח).
ויש לעיין לענין חייב איניש לבסומי בפוריא וכו', אם זמנו גם בשבת שהוא יום הפורים, או שתלוי בסעודת פורים, וזמנו ביום ראשון, והנה לדברי הגרי"ז שדין זה דחייב לבסומי בפוריא הוא מדיני הסעודה וצריכה להיות בתוך הסעודה, ולפי"ז נראה שבפורים המשולש נוהג דין זה ביום ראשון.
תורה קודם סעודת פורים
כתב הרמ"א (שם) טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה, וסמך לדבר 'ליהודים היתה אורה ושמחה' (אסתר ח, טז) ודרשינן אורה, זו תורה.
ובדרכי משה הביא מהר"י ברי"ן שכתב, ממה שמצינו בגמ' שרב אשי אמר מדוע לא באו רבנן לבי מדרשא וכו' אמר ליה שעסקו בסעודת פורים שמע מינה דסעודת פורים דוחה תלמוד תורה, מכל מקום כיון דדרשינן (טז ב) אורה (אסתר ח ט) זו תורה מצוה לעסוק בתורה קודם הסעודה והיא מגינה עליו שלא יארע לו קלקול בסעודה.
משתה ושמחה
באור חדש (אסתר ט, יט) כתב, ועשו אותו יום משתה ושמחה, ובפסוק שאחריו כתוב שמחה ומשתה, ובפסוק שאחריו (שם ט, יז-כב) ימי משתה ושמחה, ופירושו כי המשתה הוא יותר מן השמחה ולכך שייך לומר ימי משתה ושמחה כי היום נקרא על שם שבו משתה ושמחה אבל אין נקרא על שם השמחה, אבל המשתה צריך אליה הכנה ג"כ לתקן הסעודה וגם יש בו השמחה, לכך השמחה היא קודמת, ועוד נראה כי מפני שכתוב אחריו ויום טוב לכך אמר ימי שמחה ומשתה וי"ט כי כל אחד הוא יותר, כי כאשר האדם שמח הוא בשלימות וכאשר יש לו צער הוא בחסרון, וכאשר יש לו משתה הוא יותר בשלימות כי במשתה הוא טוב לב לגמרי [כמש"נ 'טוב ב משתה חמיד'] וכאשר יש לו י"ט הוא יותר בשלימות, ולכך הוסיף לומר ומשלוח מנות איש לרעהו כי כאשר האדם הוא בשלימות לגמרי הוא ג"כ משפיע לאחרים מטובו [כמו שהתבאר למעלה אצל ויתן משאות כיד המלך] וכאשר הוא עצמו חסר ואינו בשלימות אין משפיע לאחרים ולכך כל אלו הדברים שהזכיר ר"ל שיהיה האדם בשלימות ויוסיף עוד שלימות על שלימותו עד שהוא משפיע לאחר, אבל בשאר מקום בודאי ראוי להקדים משתה לשמחה כי מתוך המשתה בא לידי שמחה.
בפחד יצחק (פורים - עניינים ענין כז) כתב, בלבם של תלמידי חכמים מבקשי השם, לוחשת תמיד החששא, פן ואולי נדחקים הם בחזקת היד למקומות למעלה מראשם, והם מוכיחים על ידי כך שאין בכח הדעת שלהם סגולת ההבדלה. אלא שכל זה הוא בשאר ימות השנה, אבל בשעת שמחת פורים, שמהלך הנס היה על ידי ה'לא נקראתי לבוא אל המלך', וכל מקום שנאמר המלך סתם במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר, הרי סדר ההנהגה של שמחת פורים מחייב, כי מי שהשתוקקות הקדושה דוחפת אותו פנימה, זוכה למציאות חן, ואדרבה מושיטים לו את שרביט הזהב, ואם תאמר, הלא על הנכנס בלי קריאה נאמר עליו שאין בו דעת, ויש לומר, אדרבה הלא בשמחת פורים אין העדר הדעת חסרון כלל. עד דלא ידע.