המיוחד והנדיר מול המצוי והרגיל

בעודי יושב על שולחן ליל הסדר, ביום בו אוצרות טללים נפתחין, כל פמליה של מעלה מקשיבה, 'אורות' זה לא מילה, וכאן מנצנצת בליבי השאלה המתבקשת,

למה כל יום לא לחוש את הקרבה הזאת, מה יקרה אם נקיים סדר זה דבר יום ביומו על מצות ומרורים ?

הפסוק הבא לא משאיר מקום לשאלה:

"ואל יבוא בכל עת אל הקודש"

הציווי הנ"ל נאמר כחלק מסדר העבודה של יום הכיפורים, האיסור על הכניסה כל השנה נכנס יחד עם הציווי על כניסתו ביום הגדול בחדא מחתא,

ללמדך, כי הדרך להגיע לשיא השיאים בכניסה לקה"ק ביו"כ, היא כאשר הכניסה תהיה מיוחדת ונדירה, אחרת לא שייך לחוש התפעלות מכניסה למקום שליבו כבר גס בו,
הלכך על הכהן לא להיכנס שנה שלמה, ובכך לייחד את הכניסה לזמן ולמקום המקודשים ביותר וע"י האיש המקודש ביותר, ורק עי"ז אפשר להגיע לקדושה הנוראה של כל הזמנים – יום הכיפורים !

כיוצא בדבר מצינו במי שאוכל מצה בערב פסח, כתוב בירושלמי שהוא כבועל ארוסתו בבית חמיו, איך המשל קשור לנמשל ?

אלא שמי שבועל ארוסתו בעצם פוגע בכל הקשר של הנישואין, אם היה רגיל בה כבר קודם לכן אזי כשנושא אותה לא יחוש את הקשר המיוחד של הנישואין, אין שום דבר חדש ומיוחד שיעורר התרגשות, אין סיבה לשמחה מיוחדת אם החתן ישאל מה יום מיומיים, וכך גם המצה לא תאכל לתאבון.

הגמ' בברכות אומרת תוך הסיפור על ר' יוחנן - "גלייה לדרעיה ונפל נהורא",
רק כאשר גילה ר' יוחנן את זרועו נעשה אור בבית, ומה עם הפרצוף המגולה ועומד, מדוע משם לא היה אור תמידי ?

כך הקשה הרב שך, והוא מפרק לה:
דבר מגולה מאבד את האור שלו, האור הגדול נמצא דווקא בדבר המוסתר !

לאור הדברים יש מקום להבין יותר את איסור נדה שגם כתוב בפרשה, ואמרו חז"ל שהריחוק בא כדי לחבבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה,

ובכך נודה לה' שלא עשנו כגויי הארצות אותם המכשיר רק מרחיק מאשר חשקה נפשם, הם לעולם לא מתרגשים ורק רצים אחר התאוות ולעולם לא ימלאו אותה.

וכמו"כ אפשר לראות את העניין בכל תחומי החיים,
השמחה של בחור ישיבה מדג מושט גדולה מהשמחה של העשיר מדג סלמון, כי בלי סושי מיוחד אין לו טעם בחיים,
כי האושר בחיים לא מגיע למי שיש לו הרבה, אלא למי שיודע להעריך כל דבר כמיוחד.

בכך נזכה להבין עוד פנינה, האבן של בנימין נקראת ישפה, ואמרו במדרש שזה מלשון יש - פה , ונקרא כך על שלא גילה על מכירת יוסף,
וכולם שוברים את הראש, זה נקרא שיש פה, זה נקרא 'אין פה'

אלא ללמדנו, מי שיש לו פה זה מי שחושב לפני משדבר ולא סתם מפטפט ומברבר, לאדם כזה מקשיבים,
אבל למי שכל הזמן מדבר אין פה, מחכים רק שהוא יסגור אותו.


ויש כאן עוד לימוד לדידן:

יש דבר שיוצא מהכלל הזה , יש דבר אחד שככל שתחפור ותגלה בו יותר גם תאהב אותו ותשמח בו יותר !,

הלא היא התורה הקדושה,
זהו עומק דרשת חז"ל יקרה היא מפנינים - מכה"ג שנכנס לפני ולפנים,

היא לא קשורה לאדם מסוים - ממזר ת"ח קודם לכה"ג.
היא לא קשורה למקום מסוים - התורה נמצאת בת"ח גופא ואין מקום מסוגל ומיוחד ללימודה.
היא לא קשורה לזמן מסוים - באהבתה תשגה תמיד והאהבה לא תפוג אלא רק תעלה.

עליה נאמר "דדיה ירויך בכל עת", אין ציווי לא לבוא 'בכל עת' כמו שנאמר על כה"ג, כמו שאמרו 'מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב - אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן - מוצא בהן טעם' - ואדרבא, אם תעזבני יום יומיים אעזבך, לא רק שהעזיבה לא תביא לקירוב, אלא גם היא תרחק אותך יותר.

למה זה באמת ככה, מה המיוחד בתורה שאף פעם אין לה פג תוקף?

חשבתי על כיוון, הרי אין זה סוד שהיצר הרע אינו שוקט על השמרים, וכשהוא רואה שצד הטוב מתגבר הוא גם מפעיל כנגדו את כל הכוחות עד להכרעה, משא"כ בתורה שהיא תבלין ליצר הרע, לכן בכוחה לשנות את האדם עד שיהיה כולו טוב, ובכך גם צד הרע נהנה ומשלב ידיים, כי אם לומדים לפי טבעו גם היצר נהנה ללמוד, וכמה שלומדים יותר ויותר גם היצר נהנה ולא מפריע.

ותן לחכם ויחכם עוד