מוצץ או אמא ?, ממי יותר קשה להיפרד...

מצינו כמה סיפורים על רבי עקיבא, אנחנו מכירים אותם עוד מהגננת, אבל ננסה לשפוך אור ולראות בכל הסיפורים כיצד הגיע למעלתו הרמה.

כי הנה בכל חייו ראה ר"ע לנגד עיניו רק את החיים האמתיים, דרכו הייתה שאין להתייחס למצב העכשווי בעולם הזה ולבכות על חיים טובים מאלה, אם כך הוא היה יכול להישבר בכמה צמתים בחיים, אבל הוא המשיך הלאה בידיעה שהחיים האמתיים והמשנים הם רק חיי התורה, נראה כיצד התהלך לפי הנרטיב הזה בכל חייו.

נתחיל במעשיה בעת חתונתו, שהנה ניצב החתן הטרי ובמקום לקבל דירה ענקית מהשווער ה'טחון' הוא אפילו לא מקבל זר פרחים, ובמקום זאת הוא צריך להישאר עם מעט תבן, ומה שמנחם אותו זה שיש מי שגם את זה אין לו,
כי ר"ע הבין שאם נראה את מה שכן אפשר לעשות, משם יהיה אפשר להעפיל לפסגות בכל מצב בחיים, אבל אם תראה רק את המצב הנורא של עכשיו לא ייצא ממך כלום,
וכאן עם היסוד הזה שהכל לטובה ותמיד צריך להסתכל על הטוב הוא הולך ללמוד תורה, אומרת לו רחל "זיל הוי בי רב", אם זו היא ההסתכלות תוכל גם לחלץ עצמות ומותניים, ולהיות שקוע בעמלה של תורה, מבלי להצטער על חיי דוחק.

וכך בגיל ארבעים הוא מתיישב לקרוא אל"ף בי"ת עם כמה תינוקות, מאיפה הכח?, אבל רק מי שחי בידיעה שרק חיי תורה הם החיים האמתיים ואין שום חיים אחרים, הוא גם יגיע אליהם, מי שלא חי את החיים החולפים אלא, את הנצח, לא מפחד מדרך 🛣 ארוכה !

והוא המשיך למד ולימד עשרים וארבע שנה, הוא הקים אימפריה שלא נראתה כמותה, אבל סופה הגיע בתוך ל"ג יום שבו הוא צריך לקבור את עשרים וארבע אלף תלמידיו, כל יום הוא לשאת עוד שמונה מאות הספדים, בן אדם אחר היה מתייאש מזמן, איך אפשר לראות את כל הבניין קורס ולהמשיך הלאה כאילו לא ארע דבר?

אבל ר"ע ידע שזה לא הסוף, אם העיקר תמיד לראות מה שיכול לצאת מהענין ולא רק מה שקיים מול העינים, אם העיקר לעשות מה שה' רוצה ממני עכשיו ולאו דווקא להגיע להשיגים כאלו ואחרים, לכן כל זמן שהנר 🕯 דולק אין לעשות חשבונות אלא לעשות את מה שכן אפשר, וכך הוא לוקח חמישה תלמידים מהדרום ומלמדם את כל התורה ועי"ז נשאר לנו כל התורה, ללמדנו איך אפשר לראות בכל מצב את האור, זה יקרה כשלא נראה מה שקיים עכשיו אלא את מה הטוב שיכול לצאת לו נחליט לקום בכל הכח, כמו עוף 🕊 חול הנלחם ובוחר בכל יום להמשיך לחיות.

וכן במשל הידוע של הדגים טרם נחבש בבית האסורים, שם השיב ר"ע לפפוס, "אם במקום חיותינו כך במקום מיתתנו על אחכ"ו", מקום חיותינו זה רק התורה, היא היא כל חיינו, ולכן כל שאר הדברים אינם מעניינים, ננסה להבין מצינו שרק על ג' עברות חמורות צריך למסור נפש, מדוע א"כ ר"ע הסתכן והמשיך ללמוד תורה, ע"ז עונה התשובה של ר"ע לפפוס, זה החיים שלי, אם אתה לוקח לי החיים מה הטעם לחיים שכאלה, זה לא שאני מוסר את נפשי ומוכן "לוותר" על כל השאר, כי מהו כל השאר היש לנו דבר אחר בחיים שע"ש יקראו שמם "חיים", וכך אם מבינים שכל החיים הם לתכליתם לעולם הבא, זה אומר שאם מתים על התורה פירושו להביא את החיים האמתיים אל תכליתם, המוות של הגוף בעולם הזה בשביל המשך החיים האמתיים, שאם לא היא למה לי חיים !
היינו מצפים לפחות לראות בפטירתו את כבודו שלי מי שהניח לנו את כל התורה שבע"פ, אבל גם שם סרקו בשרו במסרקות של ברזל, כי גם זה לא הסוף, לכל מות יש אחרי מות.., עד שבסוף באמת יצאה הבת קול המבשרת שאכן ר"ע הגיע לאשר חשקה נפשו והינו מזומן לחיי העולם הבא.

כמו"כ במעשה עם התרנגול הנר🕯 והחמור, הוא לא אמר בבוקר 'ראו כל מאי דעביד רחמנא לטב', הוא אמר את זה כבר בלילה, כשרואים רק חושך, כי הוא הבין שבשביל לראות את האור לא צריך לחכות לראות אותו, אז אולי כבר יהיה מאוחר, אלא צריך לחיות אותו עכשיו, לראות כבר בחושך את סיבת האורה.


וכן בסיפור כשראו התנאים שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים, ר"ע צחק, כי מי שרואה מה עומד מאחורה ומה המטרה של כל דבר יכול לצחוק כל החיים...

רגע, לא ממש כל החיים !!
מצינו שדווקא ר"ע כן בכה,
מה ? ? אותו ר"ע שראה את כל הישיבה שלו קורסת, ר"ע שראה שועלים יוצאים מבית קה"ק וצחק, הוא בכה? על מה ולמה?

כן, מדובר על מי שהתכוון לאכול בשר חזיר ועלתה בידו, הוא אפי' לא בכה על עצמו אלא על אותו אחד שיעלה בידו בשר חזיר, ללמדך כי הוא ראה את הטוב כי רצה את החיים האמתיים של התורה ולכן כל השאר גם אם יכול להפריע זה התפקיד שה' נתן לי, זה לא רק "דיעבד", אנו אומרים כל יום "בכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך, זה לא אם כך יקרה אלא זה כל הגישה לתורה, כי אני כאן כדי להתקרב לה' ואם זה המסלול שה' ייעד לי לא שייך שיהיה לי מסלול אחר.

ר"ע לא היה "אופטימי", אלא הוא ידע לעשות את העיקר עיקר ואת הטפל טפל, מי שלא משקיע באיפה הוא אוחז בעולם הזה, אלא שואל את עצמו מה רצון ה' כאן ועכשיו, הוא זה שבאמת חי את החיים ותמיד יהיה לו רק טוב ועוד יותר טוב.

***

האמת שלא פתחתי את הבלוג כדי לספר על עצמי, אבל אחרוג ממנהגי ואולי מישהו יתחזק מזה,
היום ט' אייר הוא יום היארציי"ט של אימי מורתי ע"ה, זה לי עשרים שנה מהיום בה נלקחה לבית עולמה,

אם היא נפטרה לפני עשרים שנה בטח אתם מדמיינים אותי עם זקן לבן עד הרצפה,
אבל האמת שנפרדתי ממנה עוד לפני שנפרדתי מהמוצץ ...

ואתם מבינים שכילד קטן הצער שהיה לי מהפרידה מאימי בגיל כה צעיר לא היה כה גדול...
דווקא הפרידה מהמוצץ היה קשה שבעתיים..
כמובן שלא הבנתי את המשמעות של הפרידה מאמא שאין לזה תחליף,
בשונה ממוצץ שנפרדים ממנו בשביל המשך החיים התקניים והאמתיים שבלי המוצץ כי פשוט אין בו צורך במהלך החיים.

ללמדנו, אנחנו חושבים לפעמים שאם קצת פספסתי פה ושם, ממון ואושר קנאה תאווה וכבוד, וכבר אנחנו מתחילים לצבוע את החיים בשחור,
אבל באמת זה כמו שכולנו הצטערנו על המוצץ שיעזוב אותנו לתמיד,

לא צריך לחכות לזמן שכולם יבינו שכל הצער על שלא היה לנו הכל בעולם הזה יהפוך לבדיחה אחת גדולה,
הרי אחרי מאה ועשים לא לוקחים גם לא זוג גרביים.

עוד דקה של תורה, עוד דקה של דבקות בה', הם החיים האמתיים שיש להצטער עליהם כדי להשיגם !
בסוף נראה שרק אלו הם הדברים שנותנים לנו את החיים האמתיים.

יהיו הדברים לעילוי נשמתה הטהורה