מאמר הלכתי אם החילונים של ימינו דינם כאפיקורוסים או כתינוקיות שנשבו

אם החילונים היום דינם כאפיקורוסים או כתינקות שנשבו​

דיון זה הוא דיון מאוד מעניין, יש דעות לכל הצדדים, כל צד יש לו הרבה מגדולי ישראל שצידדו בנושא זה. ובעזרת ה' נביא דבריהם בהמשך.

אבל האמת, יש כאן עוד שלב שלא כתוב כ"כ ברור, מכיון שהיום המצב הוא אחרת לגמרי לכאורה מאז מתן תורה, דור התאוות של היום, בצירוף דור ההסתר פנים של היום, הוא דבר שלא היה מאז ומעולם, ועוד נימוק להקל, הם הרוב של היהודים. ולכן צריך מאוד מאוד הרבה ראש ודעת תורה להכריע במצבנו כהיום.

אני רוצה להסביר קצת כוונתי. במקום אחר הארכתי בענין האימרא "נעבאך האפיקורוס איז אויך האפיקורוס". אם אימרא זה נכונה ומקובל להלכה, אין יותר במה לדון. אבל כמו שכתבתי כבר לעיל, נראה מהפוסקים שאין ההלכה כאימרא זה, ובכל מאמרי זה אני דן רק על הצד שאין ההלכה כדעה ההוא.

הסתר פנים​

נימוק א' - מה הכוונה הסתר פנים - אנשים לא קולטים את מצבנו כהיום. לפני 65 שנה היה חי איתנו רבי אהרן מבעלזא, רבי אהרן קודש ה', הגילוי ה' שראו אצלו הוא מפחיד, לקרוא קוויטל ולדעת אם השמות נכתבו נכון ואם חסר אחד מבני המשפחה. ביחסית זה כלום לעומת דור לפניו וכמה דורות לפניו, אבל אצלו עוד יכלו לראות במקצת מה זה גילוי ה', ואולי גם בימינו כהיום אפשר עדיין לראות כעי"ז, אבל גם בדורו זה היה הסתר פנים, מסופר על החיד"א, שפעם חשדו באשה שזינתה, ובא בעלה אל החיד"א, ועמד החיד"א וקרא פרשת סוטה מס"ת, והאשה עמדה על המדרגות של עלית ביתו של החיד"א, וכשקרא את הפרשה צבתה בטנה וכל שאר הדברים שכתובים בתורה על אשה סוטה. זה נקרא גילוי אלוקות בעולם. וגם זה יחסית לדורות לפניו הוא קצת. הסיפורים שמסופרים על הבעל שם טוב ותלמידיו זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל, הם סיפורים עזוים, זה נקרא גילוי אלוקות. כמה שחזורים אחורה בשנים רואים יותר את גילוי האלוקות בעולם. וכמה שמתאחרים בשנים רואים יותר את ההסתר פנים.

דור התאוות​

נימוק ב' - הכוונה בדור התאוות - הרמב"ם היה צריך להתווכח בעניני אמונה, בזמן הראשונים היה עולם משכיל [לא יודע כמה משכיל, אבל ברור שלא עניין אותם למי שעניין רק דת וכדומה ולא תאוות כדור הזה] והיו ויכוחים פומביים בעניני דת. אבותינו לאורך הדורות סבלו מזה מאוד. אפילו בדור אחד לפני האחרון היו ויכוחים עם המשכלים, והמשכלים הצליחו לגרור עם רב בגלל השכלתם [המדומה כמובן]. היום הציבור דורש יותר תאוות ויותר תאוות, יותר טלוויזיה, יותר גלישה באינטרנט, יותר מסעדות, יותר דברים מכוערים, זה מה שדורש הדור בפרט הצעיר. [בדרך אגב - לצערנו זה גם המצב אצלנו - הציבור החרדי הקדוש - איך שהדור נראה בעניני לבוש לא היה לפני כמה עשרות שנים, האופנה לגברים הוא דבר חדש אצל הציבור הירא, פעם זה היה רק בשכבה החלשה של הציבור החרדי, היום כמעט כל הציבור הצעיר נגוע בזה מאוד מאוד].

ואל תשיבני, היום רוב האנשים יש להם תואר, כולם לומדים לימודים של אוניברסיטה, זה לא נכון, פעם מי שהיה לו כסף היה לומד באוניברסיטה ע"מ להיות משכיל ולפתח עוד שיטה בתחום שלמד, היום מי שלומד הוא רק בגלל לקבל תואר וכך יקבל הלאה במשכורות, אין כמעט אנשים שלומדים באוניברסיטה ומפתחים שיטה חדשה, לא מצאנו בדורנו חידוש כמו חשמל, ולא חידוש כמו מחשב, רק כמה פיתוחים חדשים על הפיתוחים הישנים.

וכבר כתב כן היעב"ץ (שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן ל) שכתב בענין זה באריכות עי"ש, ותוך דבריו כתב "ובפרט האידנא דאפילו גוים שבח"ל לאו עע"ז נינהו אלא מנהג אבותיהם בידיהם. כ"ש ישראל שהמיר שאינו בחזקת מין גמור (להקל) עד שיוחזק לאדוק בע"ז. הא לא"ה ודאי תלינן דלטעמא דאיסורא בלחוד קעבד. כמו שהוא מדרכן של עוברי עברה הללו רובן אינן עושין אלא להשביע יצרן בעבירה או לחימוד ממון וכה"ג. ומומר כזה פשיטא דאסור להורידו מחיים שאולה, אדרבא מצווים להחיותו, ולהחזיר אבדת גופו ונשמתו".

רוב העם חילוני​

נימוק ד' - הם הרוב - צריך ללמוד את אחוזי החילונים, ולשם כך אביא קטע מהמכלול שמגדיר זאת באחוזים, וז"ל: חילונים: המונה כ-40%-49% מהאוכלוסייה. "חילוני" בישראל הוא הכינוי הנפוץ לכל מי שלא מקפיד על אורח חיים הלכתי, ללא משים לאמונותיו או היקף הפרקטיקות היהודיות שהוא מקיים. אין הבדל אובייקטיבי חותך בין חילונים למסורתיים, הקבוצה הבאה במדרג הדתיות, למעט כך שאשכנזים נוטים להזדהות כך ומזרחים לא. חלוקה נפוצה של קבוצה זו במחקר מסווגת אותה לשלוש. תת-הקבוצה הראשונה היא "חילונים ממילא", שאינם אוחזים בהשקפה סדורה כלשהי ומהווים את הרוב. קבוצה זו מצהירה בדרך כלל על אמונה באלוקים, בכח מנהיג לעולם, ובשכר ועונש. רובם שומרים על מצוות מסוימות, כמו ברית מילה והדלקת נרות שבת, חלקם גם צם ביום כיפור וכשליש מכלל החילונים בישראל צם את יום כיפור בשלמות, ומקפיד על כשרות המאכלים. קבוצה נוספת היא "דוגלים ביהדות חילונית". הללו מקיימים מגוון זיקות לא-דתיות (וליתר דיוק, לא-אורתודוקסיות, ומשתייכים לאחת מהתנועות החדשות אשר כפרו במציאותו של אלוקים) חזקות לזהותם היהודית, כולל יהדות כתרבות, כפילוסופיה, כמורשת אתנית וכדומה. הביטוי הפעיל של קבוצה זו הוא תנועת ההתחדשות היהודית. בעבר הייתה חילוניות יהודית חזקה בישראל, שהתבטאה למשל בציונות הסוציאליסטית ובלאומיות יהודית, אך אידאולוגיה זו מצויה בקשיים פלג נוסף מכונה "חילונים אוניברסליסטים", אשר בעבר מנו כ-10%, או יותר מהחילונים. קבוצה זו מתנכרת או מייחסת חשיבות מועטה לזהותה היהודית, רואה ביהדות דת מכבידה בלבד, ומעדיפה זהות ישראלית או גלובלית על פניה. בשנת 2009 כ-3% בלבד הגדירו עצמם כחילונים 'אנטי דתיים'.

מסורתיים: המסורתיים, המונים כ-30%, אינם מקפידים על אורח חיים הלכתי אך מחשיבים את המסורת, ומקיימים "נאמנות" אליה. הם מסרבים להזדהות כחילונים, ונמנעים מהגדרתם כדתיים. כינוי זה מוגבל בעיקר למזרחים, אם כי הוא נעשה פופולרי יותר גם בקרב אשכנזים. רוב המסורתיים מחזיקים באמונות היסוד של האורתודוקסיה ורואים בה אידיאל, לצד פרגמטיות לגבי הפרטים שהם בוחרים לאמץ באורח חייהם. הם מזהים אמונות ופרקטיקות אלו עם מורשתם המשפחתית וזהותם האתנית, הממלאות תפקיד מרכזי בראיית עולמם.

דתיים: המזדהים כ"דתיים" חופפים במידה רבה מאוד לקבוצת-הליבה של המזדהים כדתיים לאומיים, בערך 15% מהיהודים, הקבוצה החברתית המתקיימת בתוך מוסדותיה הקהילתיים של הציונות הדתית. דתיים הם כמעט תמיד אורתודוקסים, אם כי מודרניים על פי רוב יותר מאשר חרדים. בקבוצה יש מרכיב סוציולוגי חזק של נאמנות קבוצתית, שאיננו מתכתב בהכרח עם אמונה או פרקטיקה אישיות. אחוז ניכר מהדתיים מזדהה עם קהילתו ועם השקפה פוליטית ימנית, אך מקפיד פחות על אורח חיים הלכתי". ע"כ מהמכלול בענין יהדות.

היוצא מדבריו, רוב של 80% ומעלה הם חילונים!!! שזה אומר, שיש לכל חילוני גיבוי מרוב היהודים, האדם בטבעו נמשך אחר הרוב, וכדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה א) "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, ... וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים". הרמב"ם אומר כאן, שלהיות נגד הרוב זה בלתי אפשרי, כמובן שנדרש מהחילונים לגור במערות ובחוחים ובמדברות כדברי הרמב"ם, אבל זה דרגה גבוהה שאיני יודע אם האדם השומר מצות יעמוד בזה, ולכן זה עוד צד להקל מה שלא היה עד היום.

מכל הטעמים הנ"ל, אנו צריכים לשים דגש גדול לכל אורך המאמר, למצוא מקורות בחז"ל ובספרי הראשונים והאחרונים, מה ההגדרה של הדור הזה.

[בפשטות היינו מגדירים זאת כאונס. אפילו שזה לא אונס של יריה באקדח ולא בחרב או סכין, אבל זה אונס השכל, הדור דורש תאוות, ויש המון בכל מקום שפונים, והם נולדו כך, נולדו בבית חילוני ואין להם סיבה לעשות מהפך. אבל זאת נראה ונדון בהמשך המאמר, סברות בטן בלי מקור מהראשונים והאחרונים הם רק גילוי פנים בתורה שלא כהלכה].

דעת הראשונים בסוגיא זה​

נתחיל עם דברי הראשונים בנושא זה:

כתב הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ג הלכה ג) [אחר שהביא הדין של מורידין ולא מעלין באפיקורוס עי"ש, כתב] "במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".

דברי הרמב"ם ברורים ופשוטים לכל בר דעת, שכל מי שגדל על טעות, לא משנה כמה אנשים בעולם יוכיחו לו שהוא טעה, הרי גדל על הטעות והוא כאנוס.

לפני שנדון בענין זמנינו, צריך לדעת מה זה "קראים" שעליהם מדבר הרמב"ם.

אעתיק לצורך הענין מה"מכלול" בערך קראים [בדילוגי לשון]:

קָרָאִים, הם כת יהודית הכופרת בתורה שבע"פ הנקראת גם קראות. הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שהם אינם מקבלים את דברי חז"ל ורוב דברי הגמרא (תורה שבעל פה), והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד ("תורה שבכתב"), ולדברי חכמים שאינם נתפסים כעוקרים את התורה שבכתב.

הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של ענן בן דוד, במאה ה-8. לפי הערכות של כמה חוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן וקרוב ל-40 אחוז מהעם היהודי היו קראים, לעומת זאת כיום, שיעור הקראים הוא פחות מאחוז אחד בעם היהודי.

כדי שנבין מה הסוף של הקראים, נוכל להווכח זאת מעוד קטע מהמכלול:

"החל מהמאה ה-19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית שטענה שלקראים אין שורשים יהודים. בעקבות פעילותה חלק מקהילות הקראים לא נהרגו בשואה. יחד עם זאת, היו קראים ששיתפו פעולה עם הנאצים, השתתפו בהתעללות ביהודי המקום (-לוצק), ואף גויסו ליחידות גרמניות. היו שמסרו רשימות מדויקות של הקראים כדי שיהודים לא יוכלו להתחזות לקראים ולהינצל. בסוף המאה ה-19 היו כ-13,000-12,000 קראים בעולם. בתקופת השלטון הסובייטי שקעה מאד הקראות המזרח אירופאית".

די בקטעים האחרונים להבין במה מדובר, אי"צ להאריך יותר מזה, אי"צ להתעמק בשיטה שלהם, אבל ברור לכ"ע שהם כופרים גמורים, שהרי כפרו בחז"ל.

יש אצלם חומר יותר מהחילונים, שכן החילונים אחרי הכל הוא בעל תאוה שאינו מתגבר על תאוותיו, אבל הקראי שמר על כל התורה, הוא שמר אפילו על דברי חכמים שאינם סתירה לפשטות הפסוקים [עיין במכלול בערך הנ"ל], זה אומר פושע להכעיס!!!

הסיבה שקמה התנועה הזאת, הוא מסיבה של להכעיס. וכך כתוב במכלול:

"לדברי רוב החכמים מימי הביניים, הייתה שנאת ענן בן דוד [מייסד התנועה הקראית הארורה] לגאונים וראשי ישראל בבבל על שבכרו את אחיו הצעיר חנניה במשרת הנשיאות ולא נתנוה לענן, מפני שחסרה בו יראת שמים, וגם פריצות מצאו בו. הדבר גרם שיסד את כת הקראים, והדיח והסית את ישראל מקבלת חז"ל".

התנועה קמה במטרה לא לציית לחז"ל!!!

הם כופרים גמורים להכעיס. [כמה שהתנועה ה"ציונית" או כל שם אחר שיקראו לחילוניות שיש היום הוא להכעיס, זה להכעיס של "תאוה", כלומר, הנהנתן בשנות המאה ה-18-19 והלאה חייב שיטה, קמו בשנים ההם עשרות שיטות, מה שלא היה מאז ומעולם, והסיבה הוא כנ"ל, התאוה עלה ועלה עד שהיו צריכים לחפש לזה שיטה, ולכן קמו כמויות של כתות באותם שנים למי שידוע קצת היסטוריה, ולכן אי"ז כמו כת ה"קראים" שבאו לא לשם תאוה אלא לשם שיטה לא לציית לחז"ל (אע"פ שכנ"ל זה נבע מזה שלא עשו אותו ראש וכו')].

ואפ"ה בא הרמב"ם ואומר, נכון שהדור הראשון היה להכעיס, אבל הדור של היום הם נולדו למצב הזה.

אם דברי הרמב"ם הם להלכה​

בב"י (בהלכות ריבית, יו"ד סימן קנט על סעיף ג') כתב: "ולענין הקראים נראה לי דלהרמב"ם בפירוש מתניתין קמייתא דחולין דחשיב להו כתינוק שנשבה בין הגוים אין להם דין משומדים ואסור להלוותם ברבית ואף על גב דלפי מה שכתב בעל נמוקי יוסף והוא דלא יהבינן דין תינוק שנשבה אלא למי שלא הכיר בתורת ישראל מעולם אבל מי שעומד בין ישראל והולך ומדבק בחוקותיהם של גוים מן המורידים הוא אפשר דהנך נמי דין משומדים יש להם ומותר להלוותן ברבית לא שבקינן דברי הרמב"ם המפורשים בשביל דברי נמוקי יוסף".

ובשו"ע בהלכות ריבית (סימן קנט סעיף ג) כתב המחבר: "הקראים, אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית, ואין צריך לומר שאסור ללוות מהם ברבית".

ומוסיף הרמ"א, שאי"ז דין בקראים אלא דין כללי, וז"ל: "תינוק שנשבה לבין העובד כוכבים ואין יודע מתורת ישראל כלל, דינו כקראים ואסור להלוות לו ברבית. ולכן מומרת לעבודת כוכבים שיש לה בן מן העובד כוכבים שהבן הרי הוא כמוה ונקרא מומר, אסור להלוות לו ברבית, דהוי כתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים".

דברי המחבר והרמ"א הם כדעת הרמב"ם. וגם הב"ח שם פוסק כרמב"ם.

אבל יש מהאחרונים שערערו על פסק זה.

תחילה הש"ך (שם, ס"ק ו') מערער על הראיה מהרמב"ם, וכותב "ואני בעניותי עיינתי בדברי הרמב"ם שם ולא מצאתי שום משמעות אדרבה כתב להיפך ובמומר למדו הפוסקים דמותר להלוותן ברבית וא"כ ה"ה הקראים".

אחר הערעור על דברי הב"י, מביא הש"ך רשימה של פוסקים שפוסקים דלא כרמב"ם, וז"ל: "וכ"כ מהרש"ל דקראים דינם כמומר ומותר להלוותן ברבית ומביאו הדרישה וכן משמע קצת בתשובת ר"א ן' חיים ר"ס קי"ג דקראים דינם כישראל מומר ועיין בתשובת רבינו שמשון שהביא המבי"ט ח"ב סי' ל"ח כו' וכן בתשובת רבי בצלאל סי' ג' וגם כתב שם שהקראים שבזמן הרמב"ם היו בהם כמה מעלות טובות משא"כ עכשיו".

אבל, באמת כן נמצא כן ברמב"ם, כנ"ל שהבאנו לשון הרמב"ם. ובאמת הש"ך בנקודות הכסף שם על ש"ך הנ"ל, כתב "מיהו בחיבור היד כתב הרמב"ם ריש פרק ג' מהלכות ממרים [הלכה ג] להדיא כן, ומכל מקום לענין דינא צ"ע וכמו שכתבתי בש"ך".

ועיין בתפארת למשה שם על הש"ך, שכתב שבמשנה תורה מצא כן, ותמה למה כתב שלא מצא כן. ופלא שלא ראה את הנקודות הכסף שודאי נדפס בימיו.

ובבית מאיר שם מציין לדברי המשנה למלך הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה ב', שביאר שזה אכן ט"ס, והכוונה לרמב"ם בהלכות ממרים, וכדי שלא יהיה סתירה בדברי הרמב"ם, כתב לבאר, שהרמב"ם בפירוש המשנה שמשמע כדברי הש"ך, מדובר במי שנעשה בעצמו קראי, שאז דומה לצדוק וביתוס עי"ש בדברו.

ובאמת צריך לדעת, שכנ"ל הש"ך עצמו חזר בו ואמר שברמב"ם כן כתוב שלא כשיטתו, וכתב שלענין דינא "צ"ע". כלומר, לא ברור לו מה לפסוק כאן, ומצד שני יש כאן רמב"ם, שו"ע, רמ"א, ב"ח ועוד הרבה פוסקים שמסכימים עם המתירים.

החולק על הרמב"ם הוא הנימוקי יוסף, וז"ל (נימוקי יוסף, בבא מציעא מב, ב [מדפי הרי"ף]): "וא"ת תינח מומר עצמו שכיון שיודע רבונו ומתכוין למרוד בו כופר הוא אבל בן מומרת כיון שנתגדל על דתיהם של עובדי כוכבים שוגג הוא ואין מורידין לאו מילתא הוא דכי אמרינן הכי ה"מ בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבי' שלא הכיר תורת ישראל מעולם אבל זה שעומד בין ישראל והולך ומדבק בחוקותיהם של עובדי כוכבים מן המורידין הוא".

אבל האמת שבקל אפשר לדחות שאין כוונתו לחילונים של ימינו, שהרי הוא לא "עומד ומדבק בחוקותיהם של גויים", ממש לא, הוא פשוט עושה מה שאבא שלו אומר. וזה שהנימוקי יוסף כן מחשיב אותו כהולך ומדבק בחוקותיהם של גויים, י"ל, שבזמנו היה עדיין רוב חרדי, היה עדיין רוב שומרי תורה ומצות, ולא רק זה אלא אז היה עדיין במקצת גילוי אלוקים, עוד לא היינו במצב של היום כנ"ל. הדור שלנו מבחינה מספרית באחוזים, זה הדור הכי שפל שהיה מאז ומעולם.

ויש הרבה לדון בדבריו, אבל למעשה כבר דחוהו הרב ב"י מההלכה, וכן עוד הרבה פוסקים כנ"ל.

מענין לציין כאן את דעת המשנ"ב, כפי שכתב בביאור הלכה סימן לט סעיף ד ד"ה שכתבם אפיקורוס, וז"ל: "אבל יש לדחות דהלא ידוע דאם שביק התירא ואכיל איסורא אף בדבר אחד תו הוי בכלל אפיקורס ואנשים כאלו בזמנינו ידוע שאינם חוששין כלל למצות ומצוי אצלם חילול שבת בפרהסיא ג"כ וא"כ דינם כמו שמסיק הש"ך שם לענין קראים ע"כ יותר טוב שימחקם ויכתוב אחרים תחתיהם אך אם אינו יכול למחקם מחמת כסדרן או באותיות השם צ"ע למעשה".

אבל למעשה, דבריו אמורים רק לחומרא, שלא לקחת מהם סת"ם שהם כתבו, וזה שהביא כמו שמסיק הש"ך, הכוונה רק לחומרא, ולא כמו שמסיק הש"ך לקולא, ואפ"ה חשש למה שהחמיר וכתב רק את הלשון "טוב", ולענין בדיעבד נשאר ב"צ"ע למעשה".

ונראה לשיטתו, לקולא ודאי שצריך להחמיר, שהרי אפילו לחומרא כתב רק "טוב" ו"צ"ע למעשה" לענין בדיעבד.

הראשון שהתייחס לסוג החילונים בדומה להיום​

הראשון שהתייחס במיוחד למצב החדש שהתחיל בדורו [אפילו שבדורנו יש הרבה יותר צדדים להקל, אבל הוא כתב זאת כבר בזמנו בשנת תרכ"א] הוא הידוע בשם "ערוך לנר, בתשובותיו בנין ציון (החדשות סימן כג) התשובה מתחילה "פסקים שלא להלכה למעשה", לא יודע למה בחר לכתוב זאת בראש סימן זה, אבל כך כתוב שם.

השאלה שם הוא אודות נגיעת ישראל מחלל שבת בפרהסיא ביין, אם אסור או לאו.

וז"ל: והנה עד כה דברנו מעיקר הדין איך לדון מחלל שבת בפרהסיא אבל לפושעי ישראל שבזמנינו לא ידענא מה אדון בהם אחר שבעו"ה פשתה הבהרת לרוב עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר אם לא יש להם דין אומר מותר שרק קרוב למזיד הוא ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואח"כ מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא וזה מודה ע"י תפילה וקידוש ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת שדומין ממש לצדוקין דלא נחשבו כמומרים אעפ"י שמחללין שבת מפני שמעשה אבותיהן בידיהם והם כתינוק שנשבה לבין עובדי ככבים כמבואר (סי' שפ"ה) וכ"כ גם המבי"ט (סי' ל"ז) ואפשר נמי דצדוקין שלא הורגלו בתוך ישראל ולא ידעו לעיקרי הדת ואינם מעיזין פניהם נגד חכמי הדור לא חשבי מזידין וכו' יע"ש. והרבה מפושעי הדור דומין להם ועדיפי מהם שמה שמחמיר הר"ש בקראים להחשיב יינם יי"נ אינו מפני חילול מועדות שדומה לשבת בלבד אלא מפני שכפרו גם בעיקרי הדת שמלין ולא פורעין ואין להם דיני גיטין וקדושין שעי"ז בניהם ממזרים. ובזה רוב הפושעים שבזמנינו לא פרצו. ולכן לענ"ד המחמיר להחשיב נגיעת יין של הפושעים הללו לסתם יינם תבוא עליו ברכה. אכן גם למקילים יש להם על מה שיסמכו אם לא שמבורר לנו שיודע דיני שבת ומעיז פניו לחללו בפני עשרה מישראל יחד שזה ודאי כמומר גמור ונגיעת יינו אסור".

העלה הרב ערוך לנר ג' נימוקים להיתר, א. חלול שבת נעשה אצלהם כהיתר. ב. יש שמקדשים ומודים בהקב"ה. ג. בבניהם אשר קמו תחתיהן אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת.

כל ג' נימוקים אלו שייכים גם בימינו, ועוד יותר שייכים בימינו מבזמנו.

היום רוב החילונים עונים על הגדרה ב' שמקדשים, אפילו שאינם מקדשים, אבל הם מחזיקים מהדת, ואינם כופרים בה', ומלים בניהם, וצמים ביוה"כ. עיין בתחילת המאמר מה שהבאתי מהמכלול בענין זה.

דעת המלמד להועיל​

קצת אחריו מצאנו עוד גדול שכתב להקל כדעת הבנין ציון, והוא שו"ת מלמד להועיל (חלק א - אורח חיים - סימן כט) וז"ל: שאלה: במנין שלנו יש אחד או שנים שמחללים שבת בפרהסיא לא לבד במלאכתם כי אם גם עושים מוגמר, ואפילו קידוש והבדלה אינם עושים, אי שרו לצרפם למנין.

תשובה: ... [מביא כאן דעות הפוסקים בענין צירוף למנין, ללא קשר לסוגיתינו] ... היוצא מכל הנ"ל שעפ"י דין מחלל שבת בפרהסיא אין מצטרף למנין, אך בזמן הזה נוהגין להקל אף בארץ אונגארן ומכש"כ בארץ אשכנז. וזכורני שפעם אחת אירע אבילות לאיש אחד שחנותו פתוח בשבת, והוא אחד מבעלי בתים של קהלתנו, קהל עדת ישראל, וירד לפני התיבה בבית הכנסת של קהלתנו, אך הגבאי ידע לרצות אותו ולפייסו שלא ירד עוד מפני שהקהל ירננו על זה, ואח"כ הלך זה האיש לביהכ"נ של חברת ש"ס, ואף שהגבאי דשם היה איש חרד ויר"א, הניחו לירד לפני התיבה בלי מניעה, וכאשר שאלתי את הגבאי למה לא מנעו, אמר לי שכן הוא ג"כ מנהג מימים קדמונים בבית המדרש דפה שאין מונעין מלירד לפני התיבה האנשים שמסחרם פתוח בשבת, וכיון שהרבנים דשם שהיו אנשי שם לא מיחו מסתמא היה טעמם ונימוקם עמם, ואפשר שסמכו ע"ז מה שכתוב ג"כ בשו"ת בנין ציון החדשות סי' כ"ג שמחללי שבת בזמנינו נחשבים קצת כתינוק שנשבה לבין הנכרים, מפני שבעוה"ר רוב ישראל בארצנו מחללי שבת הם, ואין דעתם בזה לכפור בעיקרי אמונתנו עיין שם, וכן הגיד לי הרב מו"ה משולם זלמן הכהן ז"ל בשם הגאון בעל שואל ומשיב שכתב שהאנשים מאמעריקא אינם נפסלים ע"י חילול שבת שלהם מפני שהם כתינוקת שנשבה לבין הנכרים אח"כ מצאתי כעין זה בהגהות רע"א לי"ד סי' רס"ד ועיי"ש סברות להקל, אבל ע' פמ"ג א"ח סי' רפ"ב א"א ס"ק ז', וע' ספר חסידים סי' תשס"ח (ואין לי פנאי כעת לחפש תשובה זו דמיירי לענין גיטין בפנים בשו"ת שו"מ). יהי' איך שיהי' המקיל לצרף אנשים כאלו למנין יש לו על מי שיסמוך, אך מי שיכול לילך לבהכ"נ אחר בלי להכלים איש, פשיטא דמהיות טוב שלא יסמוך על היתר זה, ויתפלל עם אנשים כשרים. עוד יש סניף להקל דבזמננו לא מיקרי מחלל שבת בפרהסיא, כיון שרובן עושין כן, דבשלמא אם רוב ישראל זכאין, ומעטים מעיזים פניהם לעשות איסור זה הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה ופורש עצמו מכלל ישראל, אבל כיון דבעו"ה רובם פורצים הגדר תקנתם קלקלתם, היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך וא"צ לעשות בצנעה, ופרהסי' שלו כבצנעה, ואדרבה היראים קרואים בזמננו פרושים ומובדלים, והפושעים הם ההולכים בדרך כל הארץ".

הביא בשם הגדולים בדורו, ובשם השואל ומשיב, ובשם עוד גדולים - שדינם כתינוקות שנשבו. ועוד הוסיף חידוש [שכתבתי נימוק זה באריכות בהתחלה] הנימוק של "רוב", שרוב ישראל מתנהגים כך.

והובא דברי הבנין ציון בשו"ת בית יצחק אבן העזר ב סימן סה, שו"ת אחיעזר חלק ג סימן כה. ועוד פוסקים מדור הבנין ציון והלאה, שלצערנו התופעה רק הלכה וגדלה מאוד, והמפורסמים לצערנו אינם צריכים ראיה.

הגאון המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם חלק א סימן קכא) היקל עוד יותר מהבנין ציון, וכותב: "ומכל שכן שלא נעשה מומר בפרהסיא, דאפילו אם חילל שבת בשל תורה, שמא היה בשגגה ואומר מותר וכדומה, או שסבור שהעשרה הרואים אין יודעים שהוא אסור מה"ת, ולא מקרי פרהסיא. וראיתי בשו"ת בנין ציון החדשות סימן כ"ג, דבזה"ז שמתפללים בשבת, ומודים בבורא עולם, ומלים בניהם, ונוהגים בגיטין וקידושין, שהם עיקרי הדת, יש להקל שלא יהא מגעם עושה יי"נ, ע"ש, וה"נ בנ"ד. וע"ש דדוקא במבורר שיודע דיני שבת, ומעיז פניו לחלל בפני עשרה, דינו כמומר גמור ומגעו יי"נ ע"ש".

נראה מהפוסקים, שכמה שהדור נהיה יותר פרוץ ויותר פרוץ, הקילו יותר, כל דור מאוחר יותר מיקל יותר, והטעם לכאורה כמו שכתבתי בתחילה, שכמה שהעולם התרגל למצב העבירני בעוונותינו הרבים, כך החטא והחופצה והאפיקורסיות נהית פחות חמור [לא באמת ח"ו, הקב"ה ידרוש מכל חילוני ע"ז שלא נטל ידיו למים אחרונים, כידוע מהגר"א ככתוב בכתר ראש לתלמידו הגר"ח מוואלזין, אבל בעניניו הכל כפי ערך הדור, וכל דור נהיה יותר גרוע, והקילו בהתאם למצב.

וכדברי כתב גם ב"נשמת שבת", שלכאורה הבנין ציון ואפילו המהרש"ם שהיקל יותר דיברו באנשים שיש להם זיקה ליהדות, ולא מנותקים לגמרי, וכנ"ל הכל לפי ערך הדור, וכך כותב הוא שם בסימן ת"ק, עיין לקמן באריכות דעתו, וז"ל בענין זה: "ואף שהבנין ציון שם הוצרך שיחיזקו במצות מילה ובגיטין וקידושין, ואילו במדינתינו ברה"ב המחללי שבת בעוה"ר אין נוהגין בגיטין וקידושין, מ"מ נראה משום דבזמן הבנין ציון אף הפוקרים לא פקרו כולי האי בענינים אלו ע"כ אם אין מחזיקין בענינים אלו אין לדנום כתיקנות שנשבו, אבל בימינו אלה, שלפי המצב הירוד בעוה"ר כבר הוריהם לא היו מחזיקים בשום מצוה ממצוות התורה רק באיזה מצוות סמליות כגון להדליק נר חנוכה ולאכול מצה עם חמץ רח"ל בליל פסח ולילך לביהכ"נ ולצום ביוכ"פ וביו"ט לאמירת יזכור ולומר קדיש ביום היא"צ ולעשות בר מצוה לבניהם, שוב אפשר להחשיב את בניהם אחריהם כתינוקות שנשבו אף שאין מחזיקין בגיטין וקידושין, ויש שמרוב עם הארצות והפקירות וציד רמיה בפיהם דאדרבה מכלל מצות שביתת שבת הוא לנסוע באוטו למחוז חפצו או לביהכ"נ לא שיצטרך להטריח ולילך לשם ברגליו"].

ובענין זה ראיתי ב' אימרות יפים שמצדדים קצת לדעה שדינם כתינוקות שנשבו, ונכון להביאם כשדנים בנושא חשוב זה. אימרא א' - הגאון רבי זלמן סורוצקין ז"ל היה הרב של העיר לוצק באוקראינה. במסגרת תפקידו, פעל הרבה מאד לחיזוק התורה והיהדות, אך אדם אחד - רשע וכופר - שהיה מראשי הקהל, עמד כנגדו. הרב נסה להקים תלמוד תורה, ואותו רשע לא נתן לו להקים תלמוד תורה, הרב נסה להקים ישיבה, והרשע לא הניח לו. בכל צעד ופעולה שבקש הרב לעשות לחיזוק היהדות, נצב ראש הקהל מולו, ועשה כל שביכלתו כדי להצר ולהזיק.

יום אחד חלה ראש הקהל במחלה קשה, והרופאים הרימו ידים. השמועה שהרשע עומד למות תוך ימים ספורים התפשטה בעיר כאש בשדה קוצים.

הגאון רבי זלמן אמר למקורביו: אותו רשע, גם על מטת חליו ממשיך לגרום צרות ובעיות, הכיצד? שכן אם לא אבוא להספיד אותו, יגידו אנשים שמחמת חשבונות אישיים לא באתי להספיד, אך מצד שני, כלום יכול אני להספיד אדם רשע כזה, שנלחם בכל דבר שריח יהדות נודף ממנו?!

אעשה איפוא פשרה, אמר הגאון, אלך אליו לבקרו עכשיו, כשהוא חולה, ויראו כולם שאין לי טינה אישית כלפיו, מצד שני, לא אזדקק להספידו אחר מותו.

נכנס הרב לחדרו של החולה הרשע, ומיד נזעק האיש ובקש: אנא רבי, תתפלל עלי, אני יודע, שאין לי תקוה, אבל אני מתחנן לפניך שתתפלל עלי, שיסורו ממני כאבי המעים הנוראים הללו, כבר אינני יכול לשאת את הסבל, ורק הקב"ה יכול לעזור לי!

הלך הרב, והורה שיאמרו בבית הכנסת פרקי תהלים על ראש הקהל החולה.

תמהו האנשים ואמרו: על הכופר ההוא אומרים פרקי תהלים? אדרבה, שימות, באבד רשעים רנה, הוא סובל? לא נורא, יסבל על מה שאנחנו סבלנו בגללו!

אמר להם הגאון: עד עכשיו אכן דמיתי - כמותכם - שהוא כופר, עד עכשיו נודעתי לדעת שרק קצת כאב מעים היה חסר לו... (הגדת שש באמרתך, עמ' תקעה).

אימרא ב' - וכבר נודע בשערים מאמרו של הרה"ק הרבי רבי בונם מפרשיסחא זי"ע שאין אפיקורסים בזמנינו כי אילו רק ירגישו קצת כאב הראש מיד יצעקו שמע ישראל... (שיח שרפי קודש, שמות)

בדעת החזון איש​

וכתב החזון איש בספרו (יו"ד סימן ב' אות ט"ז, בקטע האחרון) וז"ל: "ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת".

וכן כתב החזו"א ביו"ד סימן א' ס"ק ו' לגבי שחיטתם, וז"ל: "וכמו כן אותן שאבותיו פרשו מדרכי הציבור והוא נתגדל ללא תורה, דינו כישראל לכל דבר ונמי צריך למוד שיעור ידיעתו אי לא חשיב מזיד, ואותו שדיינינן לי' כאנוס זוכין עירוב עבורו".

בדעת החזו"א יש לדון, האם דבריו הוא רק שאין להורגם [להורידם לבור], או שה"ה שדינם כתינוקות שנשבו. שי"ל שטעם דבריו שאין להורידם הוא הסתר פנים וגם שאי"ז גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה, אבל הטעם הראשון של "בזמן שהשגחתו יתברך גלויה", אינו טעם בפני עצמו.

אבל בהרבה מקומות מצאנו שאמרו ע"פ דברים הנ"ל שהם גם לדין של תינוקות שנשבו.

וכך כתב במעשה איש (להרה"ג רבי צבי יברוב, חלק ה, עמוד לא הוראות מהגר"ח מהחזון איש) וז"ל: "על החילוניים דהיום עשאם כבר החזו"א לתינוקות שנשבו אך אמר חוץ מבן גוריון (כוונתו לאלו הזקנים שידעו ושנו ופירשו)". [לדעתי הפירוש לא כ"כ נכון, יותר נכון דוקא כמו בן גורין, גם משכיל וחכם מאוד, גם בגיוס בנות ראה החזו"א כלהכעיס גמור, ואין כוונתו להכליל כמו שאמר המחבר].

ושמעתי שיש מכתב ע"ז מפורש בקובץ צפונות תשרי תש"נ, אבל חפשתי באוצר החכמה בקובץ זה, ולא מצאתיו.

אבל יש גם שרצו לומר אחרת בדעת החזו"א, אבל אחרי שיש מכתב מפורש כך, וכן יש לנו כמה מתלמידי החזו"א שאמרו כן, לכאורה זה הכוונה.

ואביא דעת החוט שני כידוע שהיה מתלמידי החזו"א.

וכך כותב בחוט שני (שבת חלק ב' פרק מ', עמוד רפו-ז-ח): [האריך שם בענין תינוק שנשבה, ועיין שם שהביא גם פירוש במחלוקת רמב"ם והנימוקי יוסף ואמר שאין כלל מחלוקות, עי"ש].

ושם כותב פלפול בדעת החזו"א, וז"ל: "והנה בחזו"א יו"ד סי' ב' סס"ק ט"ז כתב דין חדש שלא נזכר בפוסקים, ... [כאן מביא כל לשון החזו"א שהובא לעיל]...

עוד כתב שם בחזו"א (ס"ק כ"ח) לענין דאין מומר זוקק ליבום, וז"ל, ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס וכמש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ג) דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן וכו', ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגהות מיימוניות (פ"ו מהלכות דעות) כתב דאין רשאין לשנאתו אלא לאחר שאינו מקבל תוכחה, ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מוולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט, והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינינן להו כאנוסין, ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לענין שאר הלכות, עכ"ל.

ודברי החזו"א צ"ע, שהרי יש לחלק בין מה שכתב הגהות מיימוניות דמיירי ברשע שאין רשאין לשנאתו אלא לאחר שאינו מקבל תוכחה, לבין מומר שדינו מומר לכל התורה אף קודם שמקבל תוכחה.

ואפשר דכוונת החזו"א היא, אחר שבדורות האחרונים יש לדון על כל אדם ואדם שאינו שומר תורה ומצוות אם הוא תינוק שנשבה, וכמו שיתבאר לקמיה, בזה דימה החזו"א שכמו שכתב הגהות מיימוניות שרשע הוא רק אחר שהוכיחו אותו ולא קיבל את התוכחה, ה"ה בזמנינו באלו שיש לדון עליהם אם הם תינוקות שנישבו, י"ל דכיון שאין אנו יודעים להוכיח אי אפשר להתייחס אליהם כמומר.

ובעצם דברי החזו"א שכתב ש"בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה ההורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה וכו' ואין רשאין לשנאתם ודיינינן להו כאנוסין", היינו רק בזמן מרן החזו"א - בזמנינו - שבעוונותינו הרבים ישנם רבים מעמינו שאינם שומרים תורה ומצוות ומגדירים עצמם שהם יהודים, ויש ששומרים על קלה כבחמורה, ממילא אדם שלא חונך בתורה ויר"ש אינו יודע שהאמת היא עם המקיימים את תורתינו הקד', ורוצה להיות כאותם שאינם מקיימים את התורה, ועל זה כתב בחזו"א שיש לדונם כתינוקות שנשבו וכדין בני הקראים שכתב הרמב"ם, אבל הרמב"ן דיבר על זמנו שכל עם ישראל שמר על התורה והמצוות וידעו והאמינו שהקב"ה ברא את העולם ונתן לנו את תורתו והתורה מחייבת אותנו לקיים מצוותיה, והכל ידעו שהרשעים והמומרים הם יוצאים מכלל היהודים, בזה כתב הרמב"ן שאין לך תינוק שנשבה אלא מי שלא הכיר תורת ישראל מעולם, אבל זה שעומד בין ישראל והולך ומדבק בחוקותיהם של העכו"ם מן המורידין הוא, ולפי"ז אין ראיה ממה שהפוסקים לא דיברו כלל ממש"כ בחזו"א, כיון שבזמנם לא היה מצב כזה אלא כל אדם שלא נהג בכל מצוות ומנהגי התורה לא היה נחשב כיהודי".

ואחר שרבים רוצים לדחות בדעת החזו"א לומר שכוונתו רק לענין מורידים ולא מעלין וכדומה, ופשוט וברור ש"עבותת אהבה" אין להם קשר למורידין ולא מעלין אלא על עצם ההתייחסות עליהם שהוא גם לענין תינקות שנשבו, וכן אומרים כל תלמידי החזו"א, ראיתי הרבה פעמים מכולם שאומרים כך, ובסייעתא דשמיא ראיתי מכתב מהגה"צ רבי דב יפה זצ"ל, לועידת החינוך, במכתב שנכתב ערב שבת קודש פרשת וארא תשע"ה [המכתב הגיע לידי בדרך אגב ובדרך פלא, כנראה מיוחד משמים בשביל שיהיה לי מקור שכך סבר החזו"א] ושם כותב לא רק על מי שנולד בבית חילוני, אלא הרבה יותר גרוע, על בחורים מבית חרדי שסטו מהדרך, וז"ל: "עוד רגיל אני להביא את ששמעתי ממרן החזון איש זצוק"ל "ואף על אותם הנחשלים שבקרב הבחורים אמר לי מרן החזו"א זצוק"ל, שיש להסתכל עליהם כעל אנוסים או קרוב לזה וח"ו לא כפושעים!". עכ"ל במכתבו.

וכך אומר רשכבה"ג הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, ואביא קטע מתוך גיליון דרכי החיזוק גליון 400 "ילד שנתקלקל, העצה היא לנהוג עמו בידידות, ולקרב אותו, ואז יש סיכויים שיחזור בתשובה, כי הוא בעצמו יודע שאינו שאינו מתנהג כשורה, ומבין שאין זה ראוי לעשות נגד ההורים, אלא שהוא אנוס, מפני שהיצר הרע שולט עליו, ואם נוהגים איתו בכבוד ובדרך ידידות, זה נותן לו כוחות, ואז יש תקווה שיחזור למוטב, אבל אם מרחיקים אותו, הרי זה רק גורם שיהיה יותר גרוע". והוא חוזר ע"ז הרבה פעמים.

דעת אחרוני זמנינו

ויש תשובה נפלאה ממש בשו"ת נשמת שבת, חלק ה' סימן ת"ק, תשובה ארוכה מאוד, אבל ממש נפלא עי"ש.

ועיין עוד בשו"ת ישכיל עבדי חלק ח' - או"ח סימן יט, שהאריך לבאר שאין דינם כתינקות שנשבו. וכן עיין בשו"ת היכל יצחק (לרבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי האשכנזי הראשון של מדינת ישראל) אבן העזר ב סימן כו ועוד הרבה שכתבו בזה.

דעת הגרשז"א

מעניין לציין, שגם דעת הגרשז"א הוא כשוללים, וכך כתוב בהליכות שלמה (פסח, סדר ליל שני, סעיף סט, דבר הלכה אות קלה): "ברם נראה ללא הוי כתינוק שנשבה אא"כ לא שמע מעולם ענין דת ישראל, ולא נודע לו שע"פ דין התורה מחויב הוא בשמירת המצוות, ולכן בזמננו רק אותם שנתגללו בארץ רוסיא בזמן שלטון הרשע אשר ברבות השנים נעקר מהם כמעט כל זכר ושארית מתורת ישראל, ועתה הם ממש בתחלת התוודעותם לתורה, כיון שהם שוגגים ביותר וכעין אנוסים יש מקום להקל כלפיהם לענין בישול ומגע יין, צירוף לזימון וכלו (ומ"מ אין נכון לכבדם לזמן בעצמם), אבל לא מי שידוע לו שיש שומרי תורה ומצוות והם מודיעים שכל ישראל מצווים על כך, ובפרט בארץ ישראל שאף מי שנתגלל ולא במקום שמחנטם לכפירה ואכילת טריפות וחילול שבת ועקירת כל לבר שבקלושה רח"ל, כמו ב"קיבוצים" שאין בהם רוח יהלות כלל, מ"מ הרי סו"ס יולע הוא ושומע שישנם שומרי תורה ושללבריהס גם עליו לנהוג כמותם, וכיון שכן קשה מאד לומר שדינו כתינוק שנשבה. ואף שודאי אין לשנאותו כמו אפ המומרים לדבר עבירה, ואדרכה מצוה לחוס ולרחם עליו ולקרבו בדרכי אהבה ושלו לשמירת תומ"צ, להא סו"ס שוגג הוא (ומטעם זה גם נראה ללא שייך לגבייהו הכלל דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, מפני שגם לאחר שיודיעוהו עליין שוגג הוא על שיבין הלבר לאשורו), מ"מ לא דמי לתינוק שנשבה. אך עכ"ז כיון שבימינו אי אפשר לנו לצערנו למצות הדין לחלוטין וגם ידוע שבדרך זו של אירוחם לסעודות שבת ויו"ט מתקרבים רבים מהם לחיי תורה ומצוות ושבים לאבינו שבשמים, יש למצוא צללי היתר לכך, והדבר מסור למורי ההוראה להורות בכל נידון לפי ענינו".

דעת הגרי"ש אלישיב​

וכן הגריש"א החמיר. וכפי שכותב הרב יצחק זילברשטיין כותב בשם הגריש"א (עלינו לשבח, במדבר, עמ' תעז) "כאשר ציינתי בפני מרן שליט"א את דברי החזו"א על 'תינוקות שנשבו', אמר מו"ח שכיום קשה לומר זאת, משום שאדם המתגורר בארץ ישראל ורואה את שומרי השבת ואת המלחמות, אולי אינו בגדר תינוק שנשבה".

ובספר טיב הפרשה (הרב מיכאל אביטן, דברים עמ' 29) כתוב: "הגר"א דינר שאל את מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אם אפשר להקל בבישולי יהודים מחללי שבת, משום שהם בגדר תינוק שנשבה, ואמר מרן הגרי"ש אלישיב שבזמנינו אין מושג של תינוק שנשבה, כי כולם שומעים ויודעים על היהדות, ואולי יש להקל ביהודים שעלו לאחרונה ממזרח אירופה שלא שמעו על יהדות".

בעלון קול התורה (חוברת מז - תשרי תש"ס, עמ' קמ) כתב הרב יהודה אריה הלוי דינר: "ושמעתי מהנ"ר יוסף שלום אלישיב שליט"א שאין זה הוראה כללית, אלא דצריך לדון בזה בכל מקרה בפנים אם הנידון הוא תינוק שנשבה או לא, כגון: שנה ופירש או מומר לתיאבון וכדומה".

ולמעשה יש מביאים ממנו להיפך, וכדרך הרבה פסקים בשם הגריש"א שלוקים בספק גדול.

דעת האגרות משה​

גם האגרות משה נקט להחמיר בזה, וכמה פעמים בספר כתב בזה, ונביא כמה לשונו בכמה מקומות, בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק א סימן פב) "ואמינא עוד יותר דאף בניהם שכתב הרמב"ם שם בה"ג אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שה"ה כאנוס עיין שם שחזינן שאין להם דין מורידין ולא מעלין, מ"מ לענין פסול לעדות גם הם פסולין דנהי דלא גרע מעכו"ם אבל לא עדיף מעכו"ם לענין עדות דעכ"פ אינו בכלל ישראל לעדות דאנוס אינו כמאן דעבד ולכן כמו שעכו"ם פסול לעדות כ"כ פסולין בני הכופרים. ואף שלענין לא מעלין מסתבר שעדיף מעכו"ם מטעם שאיתא ברמב"ם שם שצריך להחזירן לתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, מה שליכא זה בעכו"ם, מ"מ לענין עדות כל זמן שלא חזרו בתשובה והם בטעותם לא עדיפי מעכו"ם מאחר דחזינן דכפירה מחשיבה ליצא מכלל ישראל משום שאינו מחזיק בדת ישראל לכן כל זמן שטועה אינו בכלל ישראל, רק שלענין מעלין עדיף משום דעל עכו"ם איננו מחוייבין להחזירו למוטב ועליהם אנו מחוייבין להחזירן למוטב ולכן אף אם נדמה אותם כנשבו בין העכו"ם מחמת הכפירה שנתפשטה בעולם רחמנא ליצלן ונגררו אחריהם, מ"מ פסולין דלא עדיפי מעכו"ם. אבל מסתבר שאין לומר כלל שהם נחשבים כנשבו בין העכו"ם כיון דהם במקומות שיהודים כשרים נמצאים וגם אבותיהם מאמינים בה' ובתורתו רק שהם נגררו בטעותם והיו יכולין לגרור אחרי הכשרים ואבותיהם ובן נגרר יותר אחר אביו וא"כ רק בבחירת עצמו בדעתו הרעה נתפתה להרשעים והוי תועה עצמו. וראיה מהרמב"ם שם שכתב בד"א באיש שהלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבע"פ תחלה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו עיין שם חזינן שאף התועים אחריו אף שמעצמם לא היו כופרין אבל מאחר שנתפתו לדברי צדוק ובייתוס והלכו אחריו ולא הלכו אחרי הכשרים נחשבים ככופרים תחלה. והטעם פשוט דהא הם ראו גם צדיקים וכשרים ויכלו לילך אחריהם והם נתפתו ללכת אחרי הרשעים נחשבו מזידין, וכן הוא בעובדא דידן שהרי רואין גם צדיקים וכשרים ונתפתו ללכת אחרי הרשעים הוו מזידין וככופרים תחלה וישנם בכלל מורידין ולא מעלין וגרועים מהעכו"ם ופסולין לעדות כדבארתי". [איני מבין מה רצה בזה שילך אחר אביו, משמע מדבריו שרק מי שהוא עצמו סר מהדרך, אבל אם אביו כבר סר מהדרך לא. ובכל מקום אחר כתב על כולם כן. וצ"ע. וכן ראייתו מתלמידי צדוק ובייתוס, לא זכיתי להבין ראייתו, הרי הם בחרו בעצמם להתפתות מצדוק ובייתוס, וכן הם לא היו רוב ישראל שהאדם נמשך מהסביבה, וכן כל הנימוקים שיש היום לא היה בזמן צדוק ובייתוס].

וכך כתב בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן נט) בתחילה כתב לענין עדות שאין להם דין עדות לכ"ע, "ומה שכתב כתר"ה שידיד החתן בנישואין ראשונים אפשר לא נפסל משום שהוא כתינוק שנשבה הנה בתשובתי שם כתבתי בפשיטות שפסולין לעדות דאף דלא גרעי מעכו"ם אבל גם לא עדיפי מעכו"ם לענין עדות ורק שלענין שמעלין מסתבר שעדיפי מעכו"ם שראוי להחזירן לתשובה ולמשכן בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה מה שליכא זה בעכו"ם, אבל לענין עדות כ"ז שלא חזרו בתשובה והם בטעותם לא עדיפי מעכו"ם מאחר דחזינן דכפירה מחשיבה ליצא מכלל ישראל משום שאינו מחזיק בדת ישראל לכן כ"ז שטועה אינו בכלל ישראל עיין שם, וגם בל"ז כיון שעכ"פ אינם מאמינים בתורה ובשכר ועונש שא"כ ליכא כלל דבר האסור ויענשו כשיעשה דבר רע שא"כ ליכא שום איסור מלהעיד שקר ולא יהיה ע"ז שום עונש לא שייך להכשירו, וכן ברור שמי שאינו יודע שאיכא איסור להעיד שקר ואף אם יודע שאסור אבל אינו יודע שיענש על עבירת עדות שקר הוא פסול לעדות, ול"ד לבני קראים שאין יודעין מתושבע"פ שכתבת שיש שסוברין שקידושיהן קידושין שיודעין שאיכא איסור להעיד שקר ונענשין ע"ז דהא בתורה שבכתב מאמינים, וגם אין להחשיבם כלל כתינוק שנשבה מאחר שרואין הרבה שומרי תורה ומצות וגם עיין ברדב"ז שסובר שכמעט ליכא דבר כזה. ולכן פשוט שאין הקידושין כלום. ולכן טוב להשפיע שיתנו את הבת ללמוד במקום שיחזירוה לשמירת התורה ואם אפשר להשפיע עליה ועל בעלה שיחזרו בתשובה, אבל להשפיע רק שיקדשנה קידושין אין שום צורך בזה כ"ז שלא עשו תשובה, דאדרבה יותר טוב שאינה מקודשת שאם יתפרדו לא תהיה א"א".

ואפילו למנוע מעבירה, כתב (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כח אות כב), שנראה יותר שאי"צ. דבריו שם עולים על מה ששאל אותו אחד "אם צריך להשתדל בתיקון עירובין כדי להציל מחללי שבת בפרהסיא מאיסור". והשיב "... אך שאולי בשביל אלו שאין יודעין כלום, דרשעותן ואף הכפירה שלהן בא להם מצד שחנכום כן אבותיהם הרשעים, יש איזה מעלה ואולי גם מצווה לתקן עירובין, שלא יעברו גם על איסור הוצאה שבידינו למנוע אותו בתיקון העירובין, מאחר שיש לדונו כשוגג. אף שאינו שוגג ממש, דאף שאביו חנכו לרשעותו ולכפירתו, הא עכ"פ רואה ויודע משומרי תורה ומצוות, ויודע שאיכא גדולים ובעלי דעת וחכמה יותר מאביו, שלכן נוטה יותר לומר שליכא חיוב למונעו מעבירה. ובפרט להש"ך יו"ד סימן קנ"א סק"ו, להדגמ"ר שביאר טעמו ומשמע שהסכים עמו לדינא, דהא משמע שמתירין למכור דברים אסורים לכל ישראל מומר, אפילו לבן המומר כשיכול לקנות במקום אחר (ועי' לעיל סי' י"ג אותיות ז' וט')".

דעת השבט הלוי​

גם השבט הלוי מחמיר, וכן כתב (שבט הלוי ח"א סימן קכ"א אות ד'): "ומש"כ כ"ת בענין חלול שבת על החפשים של עכשיו, באמת קשה הדבור בענין זה והגדר בזה דעל תנוק שנשבה בין עכו"ם אעפ"י שמתנהג כגוי גמור מחללין כמבואר כתובות ט"ו ע"ב, דאע"פ שעפ"י הדין הוא גוי גמור ומותר לו לחלל שבת וכו' מ"מ מפקחין עליו הגל, אמנם במומר להכעיס ועוברי עבירה בשאט נפש אין מחללין, ומי מפיס בזה בבא אדם כזה לידו, ובודאי פקוח נפשו הוא ספק פק"נ לענין הנ"ל.

וכך כתב בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קצח) בענין קימה מפני תינוק שנשבה, "לכן בחילונים בזה"ז גם אם נגדיר אותם אנוסים מחמת חינוך הרע שלהם הלא יודעים שיש תורת ישראל, וגם אם ניתן להם דרגא דמומר לתאבון או אפי' פחות מזה מכ"מ ברור דאינו עושה מעשה עמך ואין כאן חיוב קימה מעיקר הדין כדמשמע לשון הרמ"א מכ"מ יתכן דיש לפעמים ענין להדר זקן כזה אם הולך בתומו, בדברים עכ"פ. ועיין היטב בלשון הרמב"ם פ"ו מת"ת ה"ט בכ"מ ולח"מ שם ולפי מצב הדברים איכא לפעמים מצות קידוש השם בזה". ... [ומביא הרמב"ם והרדב"ז, וכותב] "ובעו"ה כ"ה בזמנינו שרוב החינוך החילוני הוא להכחיש תורה שבע"פ, ומפרשים מסורת המקרא נגד חז"ל, ע"כ קשה ליתן להם ממש דין תינוק שנשבה, אעפ"י שודאי אנוסין הם ע"י חינוך הרע שנותנים להם, ע"כ נראה כנ"ל שעכ"פ די בהידור בדברים כנ"ל".

---

[1] החלק הזה המודגש, חשוב לזכור להמשך המאמר, שרוב החילונים מאמינים בה'.
[2] לרבי יעקב יוקב עטלינגר, ה"ערוך לנר" נולד בשנת ה'תקנ"ח בקרלסרוה, גרמניה, ונפטר בשנת ה'תרל"ב.
[3] לרבי דוד צבי הופמן נולד בוורבו, הונגריה, בשנת ה'תר"ג, ונפטר בברלין בשנת ה'תרפ"א.
[4] לרבי שלום מרדכי הכהן שבדרון, נולד בשנת ה'תקצ"ה, באזור גליציה שבפולין ושם נפטר בשנת ה'תרע"א.

 

[אוצר התורה]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".

 

[געגועים]

מסופר על החיד"א

וקיבל כח זה מברכתו של רבו האור החיים הקדוש שברכו שיהיה לו כח קדושתו של כהן