מאמר תורני בגדרי דברים שבלב

בעניין דברים שבלב דלא הוו דברים

הגמ' קידושין דף מט' ע"ב וז"ל הגמ' ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים

א. ומבואר בגמ' שיש דין של דברים שבלב שאינן דברים ויש לדון בגדר דין זה ומה נאמר בו ודנה הגמ' מה המקור של רבא שאמר את זה לעניין מקח דרוצה להעמיד אומדנא על המקח והביאה הגמ' ה' מקרים א. כפיה על קורבן דבעינן שיאמר רוצה אני ודחתה הגמ' די"ל דניחא ליה בכפרה ב. כפיה על גיטין דחתה הגמ' די"ל דמצווה לשמוע בדברי חכמים ג. קידושי טעות ודחתה הגמ' אולי זה לחומרא ד. קידושי טעות לה ואמרה בליבי בהיה להתקדש לו ודחתה הגמ' דלאו כל כמינה למיעקר ליה לתנאה ה. משליחות למקח שמעל בטעות אי אמרינן שליח מעל או אמרינן דבעל הבית מעל ויש לדון במקרים אלה

ב. והיה מקום לומר דדינא דדברים שבלב הוא דין בעשיה של האדם שמה שלא אומר בפה אלא רק נשאר בליבו אינו מחיל חלות וכל החלת החלות היא במה שגלוי אלא שיקשה מה הביאה הגמ' את הדין דכפיה בקורבנות והרי שם זה לא חלות אלא בעינן לרצונו וכי תימא שרצונו הוא רק צורך בכפיה כמו דמשמע לשון הגמ' עדיין יקשה שהרי לא רוצה ומה עוזר דדינא דדברים שבלב וא"כ מבואר בהכרח שזה דין כללי וצריך להבינו

ג. וכן יש מקום לדון מה הדין במקום שיש רק דברים שבלב שמה שהיה נראה לומר זה שלא יחולו בשום מקום שהוא שהרי אין להם משמעות אבל קשה דהרי מצינו דשליחות יד לב"ש מועלת מחשבתו ורש"י קידושין מב' ב' אומר וז"ל או על הדיבור שאם אמר או חשב לשלוח יד בפקדון עכ"ל רואים שיש מקום שדברים שליבו מועילים וכן מצינו בדברי הרשב"א שהקשה דבידות לנדרים ובמחשבה דתרומה הוי דברים שבלב ותירץ וז"ל דכי אמרי' דברים שבלב אינן דברים היינו שאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו, כההוא דזבין והי' בלבו תנאי שיעלה לירושלים, ובאומר סבור הייתי שהיא כהנת וכן כולם, אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין וכו' הוו דברים עכ"ל ומבואר מדבריו שבאמת כל הבעיה של דברים שבלב זה רק שסותר דיבורו אבל שיש סתם דברים שבליבו מועיל
וצ"ב רב שאם דברים שבלב יש בהם משמעות אז למה מועיל דבריו שבפיו ואם אין בהם משמעות אז מה עוזר במקום שלא סותר את עצמו
וכן מצינו כעין זה בריטב"א וז"ל דילמא שאני התם דעקרא לתנאה. פירוש וסותר בדברים שבלבו מה שהתנה בפיו דהוה לבו סותר את דברי פיו, מה שאין כן בהאי דזבין נכסיה סתם שאינו סותר דברי פיו ממש אלא שמוסיף עליהם, ושמעינן מהכא דדברים שבלבו ובלב כל אדם דהוו דברים, אם הוא עוקר מה שהתנה עליו בפירוש לא מהני ליה דברים שבלבו ותנאו קיים עכ"ל ומבואר שמחלק דאפוא שסותר לגמרי לא מועיל ובההוא דזבין לא סתר לגמרי ונראה מדבריו שאין בעיה בדברים שבלב מצד עצמם

ד. ומה דאפשר לומר בזה באמת שדיבורו שפיר מיקרי רצונו ובהאם יש רצון עסקינן רצונו מהניא ביה אלא שכל הנידון של דברים שבלב הוא במקום שבאים דברי הלב להגדיר מהו רצונו ובזה הגמ' דנה מה מגדיר את רצונו האם דברי ליבו או דיבורו ובזה הביאה הגמ' את דין כפיה על הקורבנות ששם רואים שדיבורו מגדיר שפיר את רצונו אלא שהיה צד שיבואו דברי ליבו להגדיר את רצונו שונה קמ"ל דניחא ליה בכפרה והייסוד לכל זה שרצון האדם זה מה שהאדם מעמיד שזהו דברו וכך תדון אותו והשאלה היא מה מתייחס עליו וממילא ניחא דברי הרשב"א והריטב"א שבאמת בדברים שבלב אין החסרון מצד עצמם אלא החסרון הוא מצד דדיבורו שפיר מגדיר רצונו ולכן אמר הרשב"א היכא שאין עשיה אז דיבורו לא מגדיר אחרת
וא"כ הגדרת הדין היא שאפוא שאנחנו דנים מה מגדיר את רצונו האם דיבורו או דברי ליבו אמרינן דדברים שבלב אינם דברים הכוונה היא שאין משמעות שזה מה שהאדם מוסר לך שהרי דיבר ודיבורו הוא המגדיר את האדם

ה. ובתוס' בגיטין שמתרץ שני תירוצים בדברים שבלב מבואר בפשטות ייסוד זה שבתירוץ הראשון אומר וז"ל כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות ע"כ והמבואר מדבריו שיש הנחה שכיון שלא חשש לפרש רוצה שיתקיים ואם כן משמע שבאמת בדברים שבלב אנחנו דנים כמה זה דברים שיגדירו לנו את רצונו וזה גופא הסברא שכיון שלא חשש לפרש אז מוגדר לנו רצונו ע"י עשיותיו ובתירוץ השני כתבו וז"ל ולא מהני דברים שבלב להיות דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו מעצמנו ע"כ ובתירוץ זה אומר תוס' שבאמת גם היכא דנאנס עדיין מגדירים רצונו כי שפיר זה מוגדר לנו מצד שזהו דיבורו ולא הנושא הוא נידון כמה הדבר עומד כהגדרת רצונו