סדרת מאמרים בגדר דין בדיקה

בגדר דין בדיקה (כמה מהלכים בד' הר"ן)​

א.

כתב הר"ן (א. בדפי הרי"ף) וז"ל בודקין את החמץ. פרש"י ז"ל כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא והקשו בתוספות דהא קיימא לן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כדאיתא בגמרא וסוף סוף לא סגי בלא ביטול כדאמרי' בגמרא (ו:) הבודק צריך שיבטל וכיון שכן הוא היכי אתיא בדיקה כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא הא לא פטר נפשיה בלא ביטול ובביטול לחודיה סגי וי"ל דמדאורייתא בחד מינייהו סגי כלומר או בבדיקה או בביטול דבדיקה לחודה נמי מהניא כדאמרינן עלה בגמרא (ז:) לאור הנר מנא לן ופשטינא ליה מקראי אלמא דבדיקה נמי מדאורייתא היא וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה שמה שהצריכו חכמים בטול אחר הבדיקה אינו אלא מדבריהם שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה כדאיתא בגמ' ו: ע"כ.

חזינן מד' הר"ן דס"ל בעיקר קו', דכל שאין הבדיקה מה"ת, כלל לא נפקע איסור ב"י וב"י, ועיקר קו' דאחר שחזינן בגמ' לקמן ו: הבודק צריך שיבטל על כרחך דלא הועיל בדיקתו לחוד להפקיע איסור ב"י וכמש"כ "הא לא פטר נפשיה בבדיקה בלא ביטול, ובביטול לחוד סגי" וע"ז מיישב דלעולם כל תקנת חז"ל להצריך ביטול אחר שבדק אין סיבת הדבר משום דבדיקה אינה מה"ת ולכך לא הפקיעה דין ב"י כשנשתייר חמץ אחר בדיקתו, אלא תקנת חז"ל אף שבדק והפקיע לדין ב"י צריך לבטל, ולעולם מה"ת אף אם נשתייר אינו עובר למפרע וזש"כ הר"ן "שמה שהצריכו חכמים בטול אחר הבדיקה אינו אלא מדבריהם" ובזה מסלק מה שהקשה מעיקרא מדחייבו חז"ל לבטל אחר שבדק הרי שאין הבדיקה מה"ת ודוק'.

מאידך מד' התוס' נראה עיקר קו' משום שמצינו שהצריכו חכמים ביטול החמץ, ודין הביטול מועיל מה"ת א"כ מה טעם הצריכו חכמים בדיקה כלל והינו דס"ל לתוס' אף אם בדיקה מועיל מה"ת מ"מ אחר שהצריכו רבנן ביטול החמץ ודין הביטול מועיל מה"ת לא היה צורך לתקן אף דין ביטול וז"פ. [ואם נימא דבמתני' עיקר הפקעת איסור נעשה ע"י הבדיקה הוי ניחא וכמש"כ הר"ן על הרי"ף אולם תוס' ס"ל דתרוייהו בדיקה וביטול תיקנו חכמים בזמן המשנה].

ב.

ובגדר בדיקה כתב הר"ן שם וזת"ד "אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים בא' מב' דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפי' בחמץ הידוע לו או אם לא בטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם וכו' שמכיון שבדק יצא ידי חובתו ואם שמא ימצא אחר כך גלוסקא יפיפיה יבערנה לאלתר שמא תאמר למפרע עבר עליה ליתא שהרי סמכה תורה על החזקות וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא י"ח ואין לו לחוש לככר בשמי הקורה וכו' ונמצאת אתה אומר לפי דעת זה שהתורה שאמרה תשביתו היינו או בבטול או בבדיקה וביעור והיינו בחמץ ידוע או מפני חשש מקומות שהוא רגיל להמצא בהן אבל כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו מצות השבתה שהרי אתה אומר שכל שבדק אע"פ שלא ביטל ונשתיירה בידו גלוסקא יפיפיה אינו עובר עליה אלא בשהייתה משעת מציאה ואילך אלמא אין מצות השבתה אלא על חמץ ידוע או מפני מקומות שרגיל להמצא בהן ואי אפשר לפרש שכל שבדק ולא בטל ואח"כ מצא גלוסקא יפיפיה עובר עליה למפרע שא"כ אפי' בדק הוא מחויב מן התורה לבטל מפני ספק חמץ שאינו מצוי וכיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי אי אתה מוצא בדיקה [ובעור] מן התורה אלא כדאמרן" עיי"ש.

ובעצם ד' הר"ן הללו יל"ע מכמה פנים חדא מש"כ דבדיקה המפקיעה ב"י וב"י משום דהינה מה"ת, ובלשונו "אלמא דבדיקה נמי מדאורייתא היא וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל" עיי"ש. וצ"ב עד כמה שבדק היטב מה הטעם דלא יועיל להפקיע איסור ב"י וב"י דהוי חזקה כל שבדק היטב וכמש"כ שם הר"ן בתו"ד שכל שבדק לא עובר על ב"י וב"י למפרע אם נמצא אף שנשתייר חמץ "שהרי סמכה תורה על החזקות עיי"ש ולפ"ז צ"ב מה הטעם דתלי הר"ן אי בדיקה מה"ת או אינה דכל שבדק הרי סתמא דליכא חמץ ובודאי לא יחשב דעבר על איסור ב"י וב"י אחר שביער החמץ שמצא בבדיקתו.

ועוד צ"ע ד' הר"ן מש"כ דאין עובר למפרע "שהרי סמכה תורה על החזקות" יל"ע דאף דסומכים על החזקות מ"מ כל שבידו לברר עכ"פ איכא חיוב מדרבנן כמבואר בד' הר"ן לקמן ד. ושם דנה הגמ' בשוכר בית, וספק אם בדק המשכיר מה דינו ופריך בגמ' שם מאי נפק"מ על מי חל חובת בדיקה נשאל את המשכיר ומתרץ דליתיה עיי"ש וכתב הר"ן שם וז"ל דאי איתיה להאיך לא נפקא מינה מידי דאפילו נימא דחזקתו בדוק כל היכא דאיתיה קמן שיילינן ליה ולא סמכינן אחזקה, דכל היכא דאפשר לן לברורי מילתא מבררינן, ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל בפ"ק דחולין דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלא היכא דאזל ליה לעלמא וליתיה קמן דנבדקיה אבל איתיה קמן לא סמכינן אחזקה ובדקינן ליה עכ"ל הרי מבואר דאיכא חיוב עכ"פ מדרבנן לברר כל שיש בידו וא"כ ה"ה בנידו"ד לכאורה כיון שיכול לבטל א"כ הוי כיכול לברר ולפ"ז צ"ע מד' הגמ' ו: דאמרינן בשם רב הטעם שצריך לבטל שמא ימצא וכו' ואמאי לא נימא שמא ישתייר ולכך תיקנו רבנן דין ביטול, דכל דבידו לברר חייב לברר.

ועוד בעיקר מש"כ הר"ן דאין עובר למפרע אב"י וב"י משום שסומכין על החזקות יל"ע בזה, דאין חזקה מכריעה ומשנה שם האיסור להיתר אלא דהתורה הנהיגה דכל שנופל ספק בדבר אנו נוהגים בדבר כהיתר מחמת החזקה, אולם כל שמתגלה שאיסור הוא זה, הרי ודאי דכחשיב שעבר באיסור עכ"פ בשוגג [ואפילו בהלך אחר הרוב מצינו דאם נתברר דהוי איסור הרי חשיב עבירה בשוגג] וראיתי אח"ז שכך העיר האור גדול על המשניות פ"א מ"א ד"ה בודקין ריש פסחים ונשאר בצ"ע עיי"ש. ובשו"ת אבני נזר או"ח סימן שי"ז סק"י העיר מד' הגמ' יבמות פז: "נשאת עפ"י עדים (בלא קבלת רשות מב"ד) ובא בעלה עוברת למפרע, ולא תהא חזקה גדולה מעדים עיי"ש.

ולכך נראה לענ"ד ליישב בהקדם ד' רבינו דוד (חי' ב.) ושם טען על מש"כ תוס' דבדיקה אינה מפקעת ב"י וב"י וכתב ע"ז "שאם דעתו לומר שאין אדם יוצא מידי איסור ב"י וב"י אלא בבטול ולא בבדיקה מפני שאפשר שלא יבדוק יפה יפה זה ודאי אינו, שהבדיקה מוציאתו מידי איסור ב"י וב"י מאחר שבדק כפי כוחו שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, והתורה כפשטה לא צותה על הביטול אלא ביעור החמץ במעשה, ואין לסמוך על תשביתו שאר, שתרגומון תבטלון חמיע עיי"ש. וכן כתב לקמן ו: ד"ה גזירה "אלא נראה ודאי שאחר שבדק כפי כחו יצא ידי חובתו, ולא הטילה עליו התורה יותר מכדי כחו עיי"ש.

ומדבריו נראה מבואר הטעם דבדיקה מפקיעה איסור ב"י וב"י אין הטעם דע"י הבדיקה סמכינן אחזקה גרידא דא"כ הדק"ל אלא ר"ל כשם שביטול מפקיעה איסור ב"י וב"י אף בדיקה שמקורה מה"ת וצורת תקנתה מה"ת, שיבדוק כפי כחו וכל שבדק כך אף אם נמצא שנשתייר לא עבר על איסור ב"י וב"י דכיון שיסדה התורה דין בדיקה בכדי לסלק איסור ב"י וב"י, לכן אין מן הסברא לומר שעבר על איסור אחר שעשה חובת הבדיקה, אם לא שביודעין משייר חמץ ולא פעל סילקו ע"י הבדיקה שעובר אב"י.

ולכאורה עדיין חלוק טעמו של רבינו דוד מד' הר"ן בגדר הבדיקה דלשי' הר"ן כל שבדק הוי מטעם חזקה משא"כ לד' רבינו דוד כל שבדק כפי כוחו הוי בדיקה דמועילה להפקיע איסור ב"י וב"י משום שכך היא צורת הבדיקה, והתורה שאמרה איסור ב"י וב"י ומצות תשביתו היינו תעשה בדיקה כפי כוחך ויותר מכך פטור.

ולכך נראה לבאר וליישב ד' הר"ן דלעולם בכל הכרעה ע"י חזקה, כל שנתברר ונתגלה למפרע דהוי אסור ה"ה עובר בשוגג עכ"פ, ומ"מ בבדיקת חמץ ששורשה מה"ת -וכמש"כ הר"ן שם- על כרחך דהתורה תיקנה את ביעור החמץ בצורת בדיקה אף שיש אפשרות רחוקה שנשתייר וכל שבדק התורה סומכת על החזקה והיינו דחלוק חזקה בנידו"ד לשאר חזקות, דכל חזקה אין התורה מעמידה החזקה להתיר הדבר אלא שהגברא לגבי הספק אזיל בתר חזקה אולם בנידו"ד כל שנתקן מהתורה בדיקה שעיקרה לסמוך על חזקה, ודאי אף שנתברר אח"ז שנשתייר חמץ לא הוי איסור ב"י וב"י.

ולפ"ז א"ש ד' הר"ן דהוצרך להודיע דדין בדיקה שורשה מה"ת וכל שבדק אף אם נשתייר חמץ לא עבר אב"י למפרע דכך צורת תקנת הבדיקה והביעור אולם אם סמכינן אחזקה סתם א"כ כל שנתברר שנשתייר חמץ ודאי הדין היה נותן שיעבור אב"י למפרע. וכן אתי שפיר מה שהעירנו מ"ט סמכה התורה על חזקה כיון דאפשר ע"י ביטול להפקיע האיסור לגמרי ולפ"ד מיושב היטב הטעם דאין מצריכים ביטול, דכיון דהתורה גילתה לן שבדיקה וביעור מועיל בהם להפקיע איסור ב"י וב"י הרי ע"כ שאף אם נשתייר חמץ ליכא בהם לאויים הללו ודוק'.

ועדין יל"ע מה הגדר בזה כיון דסו"ס חפצא של החמץ נמצאית ברשותו והוא בעלים עליה א"כ אף דפטור מעונשים מ"ט דלא עבר האיסור ב"י וב"י באונס עכ"פ [ונפק"מ חדא אי אונס חשיב מעשה עבירה או לא עיין שו"ת חמד"ש סי' לח ועי"ע קוב"ש ריש כתובות ואף אם נימא דאונס כלל לא הוי מעשה וכדחזינן גבי קלב"מ באונס דחייב על הממון וחלוק מקלב"מ בשוגג כמש"כ השיטמ"ק כתובות ל. מ"מ כיון דאפשר ע"י ביטול דבכך ליכא חשש כלל ועיקר, מ"ט דסגי בדיקה ועכ"פ מדרבנן חוזרת הקו' מדף ו: הנ"ל].

ולכן י"ל דהתורה מגלה בגדר בדיקה, דע"י בדיקה וביעור אף חמץ שנשתייר מופקע משם חמץ וה"ה כנעשה בו ביטול והיינו דהתורה בטלה החמץ שנשתייר ולכך אף אחר שנמצא אינו עובר כל שלא גילה דעתו שרצונו לזכות בחמץ שמצא והכרח לזה דחזינן דכל שנשתייר חמץ כתב רש"י ( לקמן ו: ד"ה דעתיה עלויה) דלא עובר למפרע אלא א"כ דעתו עליה וחס עליה לשורפה עיי"ש ומשמע דאם אין דעתו עליה אע"פ שמשהה אינו עובר בב"י וב"י וצ"ב דאמנם לא עובר למפרע אולם אחר שמצא כל שמשתהה בביעור החמץ חוזר עליו חיוב ביעור ומיד הדין נותן שיעבור אב"י וב"י ועל כרחך דהטעם דלא עובר בכך אם אין דעתו על החמץ משום דכל שבדק התורה ביטלה דין חמץ על גלוסקא זו ולכך אף שמצא אח"ז כל שאין דעתו עליה הרי ביטולה קיים ולפ"ז אם משתהה לא משום שרצונו לזכות בה וחס עליה משום חשיבותה אלא משום שמתעצל השתא לשורפה לא יעבור בב"י וב"י, ואולם אם נימא דמשום דאנוס התורה פטרה אותו א"כ כל שמצא החמץ שנשתייר ומשתהה מלבערו אף שאין דעתו עליו הדין נותן שעובר מיד וע"כ כמש"כ שהתורה בטלה החמץ.

וראיתי אח"ז ברמב"ן פירש כדב' בדעת רש"י וז""ל וסובר הרב ז"ל (רש"י) שאף כשלא ביטל אינו עובר אלא כשנותן דעתו עליה ורוצה בקיומה לאחר זמן הביטול, והפריז על המידה, אלא כל שלא נתן דעתו על החמץ לבטלו עובר הוא ע"כ. מבואר בד' הרמב"ן דפירש בדעת רש"י מש"כ "שהוא חס עליה ומשהה רגע" דאם אין בדעתו לקיימה ואין רוצה בה, ומשהה אך בשביל שהוא מתעצל מלשורפו מיד, ומבערו רק אח"כ, אינו עובר עליו.

מאידך תוס' שם (ד"ה ודעתיה עילוייה) מבואר דעובר אב"י במצא גלוסקא אף אם לא חס עליה, כל דמשתהה לבערה עיי"ש. ונראה מה דפליגי על רש"י הנז', דתוס' לשי' דחמץ שא"י אינו עובר וא"כ לשי' אפילו אם לא ביטל החמץ אינו חייב מדאו' לבדוק, הרי דליכא חובת בדיקה מה"ת ולכך ס"ל דכל דנתגלה והשתא הוא חמץ ידוע ומצוי לאדם, בזה תיכף אם ישהה יעבור, דהבדיקה דעביד לא הועילה מידי, אולם לד' הר"ן בשי' רש"י הרי מבואר היטב מה דלא עובר אף אם משהה כל שלא חס עליה משום דהבדיקה שעשה הועילה להפקיע שם האיסור מחמץ זה.

ברם מצאתי אח"ז דהנה בגמ' שם כתב הר"ן ג. בדפי הרי"ף "ומהדרי' שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עלויה כלומר שאינה בטלה ממילא כפירורים וכו' וכיון דלא בטלה ממילא לכשימצאנה חייב לבערה מיד כמו שכתבתי למעלה וחישינן דילמא משהי לה אפילו פורתא ועבר עלה" מבואר מד' שחייב לבערה מיד שמוצאה, וכל שמשהה עובר עליה אף אם לא חס ואין דעתו לזכות, ודלא כד' רש"י אלא כד' התוס' והדק"ל וי"ל.

וכן נראה מד' רבינו דוד בחי' דהנה הקשה לקמן ו: על הא דאיתא לקמן בטעם דתקנו חז"ל ביטול אחר בדיקה וס"ל לרבא שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה ומבואר דחשש רבא על שעת המציאה ולא שעובר למפרע ומקשה רבינו דוד וז"ל וזה צריך פירוש כי למה יעבור עליה כשימצאנה יותר מכשלא ימציאנה מאחר שאין אתה חושש לו אם נשאר חמץ בבית, מאחר שבדק בכל כוחו אף כשימצא אותו עליו אין צד פשיעה אלא שיבערנו מיד, כי מה עליו לעשות עכ"ל. מבואר דאף דע"י בדיקה לא עובר אם נשתייר, מ"מ אחר שנמצא חייב מהתורה לבערה תיכף, ולפמש"כ הדין היה נותן דמדאו' ליכא חיוב דהוי כביטל וע"כ דאף שבדיקה מועילה לפוטרו מב"י וב"י אולם אין מופקע שם חמץ ממה שנשתייר ע"י בדיקתו והדק"ל.

ולכך נ"ל לומר בהסבר הענין מ"ט אין עובר על חמץ שנשתייר, בהקדם מה שיש לדון בעיקר איסור התורה ב"י וב"י, אם התורה שללה כל מצב שישאר חמץ בבית (וכדמצינו גבי ע"ז וכדו') או דילמא אין האיסור על מצב שנשאר חמץ בבית אלא על עצם פעולת החזקת החמץ ברשות האדם. (וסברא זו מצאתי באחרונים שכתבו לבאר בזה שי' הר"מ ואנו נשתמש בסברא זו בכדי לבאר ד' הר"ן).

ומצינו דיוקים לכאן ולכאן ועכ"פ מד' כמה מהראשונים מבואר כהצד השני שהזכרנו. עיין בד' הרמב"ם פ"א מחו"מ ה"ב כתב "והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין" עיי"ש. הנה כתב הרמב"ם "מניח" ולא נקט מי שיש לו חמץ ברשותו. ועוד כתב הרמב"ם שם "אם היה לו חמץ קודם הפסח ולא ביערו, אלא הניחו ברשותו" מבואר מדבריו דבכדי להתחייב לא סגי רק דלא ביערו, אלא דוקא אם "הניחו ברשותו". וכן מדויק מד' הרמב"ן עה"ת כתב שם "המצוה היא שלא נניח חמצינו בכל גבולינו" ועוד כתב שם "שלא נקיים חמץ של התורה ברשותינו", ולא כתב "שלא יהיה חמץ ברשותינו".

ולפי כ"ז כל שבדק ולא מצא שוב אין חשיב שמקיים את החמץ ברשותו, שכן בדעתו להוציא כל החמץ מרשותו, ומבואר היטב הטעם דאין עובר על חמץ שנשתייר ודוק'.

ג.

והנה מד' הר"ן היה אפש"ל מהלך אחר בכ"ז דלעולם ס"ל במקום שרגילות להכניס שם חמץ אי נשתייר חמץ אחר בדיקתו עבר איסור ב"י למפרע, ופליג בזה על ד' רבינו דוד, וס"ל דחזקת בדוק הוי ככל חזקה בתורה שאם נתברר הדבר לאמיתו, דהוי בשם איסור ומתברר למפרע שעבר עבירה עכ"פ בשוגג, וכל ד' הר"ן שכל שבדק במקומות המצוי בו חמץ אין לחשוש על שאר מקומות שאין מצויים להכניס חמץ שאין חייב לבדוק, משום דבאותם מקומות סמכינן אחזקה ולכך אף אם מצא חמץ במקום שידוע שאין בו חמץ לא הוי כלל באיסור ב"י וב"י דהוי חזקה שהחמץ מצוי במקום שרגילות להכניס אותו ולא במקום שאין מכניסים והיינו דהתורה מחמת החזקה הטילה חובת בדיקה וביעור דוקא על המקומות המצויים וכל שאינו מצוי כלל ליכא חובת בדיקה ואע"פ דנשתייר שם חמץ לא עבר למפרע דהתורה כלל לא חייבהה לבדוק ולבער במקום זה ולעולם במקום שרגילות להכניס חמץ לעולם אי נשתייר אחר בדיקתו עבר אב"י וב"י.

ונתעוררתי לזה חדא מד' הר"ן שם וז"ל וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא י"ח ואין לו לחוש לככר בשמי הקורה" עיי"ש. ומ"ט לא נקט הר"ן ואין לחוש שנשתייר חמץ במקום שבדק ונקט "ככר בשמי קורה" משמע דהחזקה אינה על אותן מקומות שבדק אלא החזקה על אותם מקומות שאין מכניסין בהם חמץ וכגון ככר בשמי קורה ולכך אין לחוש שמא ימצא בהם משום החזקה שאין החמץ מצוי במקומות שאין מכניסין בהם חמץ.

[ועוד דהנה עיין במאירי לקמן ו: במש"כ תוכ"ד וז"ל אלא שמן התימה היאך מוצא גלוסקא יפיפיה אחר שבדק יפה יפה וא"כ תקנתא לרשיעי הוא שכל הנותן לב לבדוק יפה אינו מניח גלוסקא יפיפיה ומ"מ אפשר שמצאה במקום שלא הוזקק לבדוק בו כגון במקום שאין מכניסין בו חמץ שמתוך יפיה הוצנעה במקום שאין הרגל מצוי לשם עיי"ש. חזינן בד' המאירי דכל שבדק ומצא ע"כ שיש חסרון בבדיקתו שלא בדק היטב וא"כ אין סברא לומר דהתורה פטרה בבדיקתו אם נמצא שנשתייר חמץ דהא לא בדק היטב וה"ה בד' הר"ן י"ל דכל דבריו אמורים דוקא במקום שאין מכניסים בו חמץ דאי"צ כלל לבדוק].

ולפ"ז מיושב הטעם דלא עבר למפרע כלל משום דיש חילוק בין היכן שיש ספק דאזלינן בתר חזקה ומ"מ אין החזקה משנה את הדין כל שנתברר דהדבר אסור משא"כ במקומות שאינן מצויים כיון דאיכא חזקה ה"ה מגדירה את חובת הבדיקה והביעור דכלל לא חל במקומות הללו וכן מבואר הטעם דלא צריך לברר משום דכל דהצריכו לברר דוקא בחזקה שבאה להכריע בספק דין מה"ת אולם בנידו"ד דהחזקה רק מגדירה את חובת הבדיקה והביעור הרי שכלל לא הוי ספק וכך דינו מה"ת וכדמצינו דהיכא דכלל לא הוחזק באיסור בזה לא צריך לברר ודוקא באופן שהוחזק לאיסור וכנידו"ד במקומות שמצוי בהם החמץ כל השנה בזה לא סגי בחזקה וצריך לברר.

ברם לאחר העיון ד"ז צ"ע מכמה אנפי חדא דא"כ מ"ט נקטה הגמ' חשש שמא ימצא גלוסקא במקום שאינו מצוי ועדיף למינקט שמא ימצא במקום שבדק דהא במקום שלא מצוי החשש רחוק טפי מאשר מקום שבדק דסו"ס הבית בחזקת חמץ הוי אלא שהבדיקה באה להפקיע חזקה זו אבל במקום שאין מצוי כלל לא הוי חזקה ברם בזה י"ל כמש"כ לקמן.

ועוד צ"ע דכל ד' הר"ן מיירי במקומות שמחוייב בבדיקה וע"ז קאמר דאחר שבדק מועיל דהא כתב להדיא "וכל שבדק אותם מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא יד"ח בבדיקה עיי"ש משמע באותם מקומות ידועים מיירי דכיון שבדק יצא יד"ח אע"פ שנמצא גלוסקא. וכן מוכרח בד' הר"ן ממש"כ דכל שמצא גלוסקא "עובר עליה משעת מציאתה ואילך אבל מקמי הכי לא שכבר יצא יד"ח בבדיקה עיי"ש וצ"ע מה הטעם דתלה דליכא חיוב אם מצא, משום הבדיקה, דהא הבדיקה עביד במקומות המצויים אבל במקומות שאין מצויים כלל לא עביד בדיקה, וע"כ דהר"ן מיירי שמצא החמץ במקומות שבדק ובכל אופן יצא יד"ח במה שבדק ולא עובר ב"י על החמץ שנשתייר.

ועוד יש להכריח דהנה הר"ן שם בסו"ד כותב וז"ל אבל כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו מצות השבתה" עיי"ש וצ"ב לפ"ז מש"כ בתחילת דבריו שם שכל שבדק אף אם מצא גלוסקא יפה אין עובר למפרע "שהרי סמכה תורה על החזקות וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא י"ח" עיי"ש. ואי דבריו דסמכינן אחזקה מיירי דוקא במקומות שאין מכניסין בהם חמץ מ"ט כלל נצרך דסמכינן אחזקה דלעולם כלל ליכא חיוב בדיקה כמש"כ בסו"ד ועל כרחך דבמקומות שאין רגילים להכניס חמץ לא נצרך כלל להגיע דסמכינן אחזקה אלא דלא חלה עליהם כלל מצות השבתה כמש"כ בסו"ד ומש"כ דסמכינן אחזקה מיירי במקומות שרגילין להכניס חמץ שכל שבדק סמכינן אחזקה ודוק'.

וכן מבואר מש"כ בסו"ד להכריח שאם עבר למפרע א"כ לא הועילה הבדיקה ולכאורה אם מיירי דוקא במקומות שאינם מצויים, שמצא גלוסקא ולכך פטור משום חזקה שלא חלה חובת השבתה, אבל עדיין סו"ס אם נשתייר במקום שבדק הרי עובר למפרע וא"כ יצטרך לבטל ושוב לא הועיל כלל הבדיקה וע"כ דהר"ן מיירי אף על מקומות שבדק. והיה אפש"ל דלעולם במקום שבדק עובר למפרע דסו"ס היה לו לבדוק וזה צורת התקנה ודין תשביתו המתקיים ע"י בדיקה היינו בדיקה טובה וכל שבדק ומצא הרי כלל לא קיים בדיקה ודוקא אם בדק ומצא במקומות שאינם מצויים בזה כיון דקיים תשביתו היכן שהיה לו לחשוש לכן לא עובר אב"י.

ועיין עוד בד' הר"ן שם ג. כתב "כיון שבדק ובדיקה מהניא מדאורייתא כמ"ש למעלה למה הוא צריך שיבטל שהרי אפי' נשאר לו חמץ בביתו כיון דאינו יודע אותו אינו עובר עליו וכמו שכתבתי עיי"ש. מבואר כל שאינו יודע והיינו שעשה בדיקה במקומות המצויים ולא יודע שנשתייר חמץ הבדיקה הועילה להפקיע מאיסור ב"י וב"י ודוק'.

וכן מבואר מד' הר"ן בחידושים וז"ל הילכך כיון שבדק יפה אע"פ שנשתייר שם חמץ אינו עובר עליו שלא הצריכו חכמים ביטול על שלא מצא אלא בשביל חשש שמא ימצא אותו בתוך הפסח כדאיתא בגמ' ע"כ. הרי מבואר דעיקר דבריו דליכא לאויי בחמץ שנשתייר מיירי באותם במקומות שבדק ודוק'. ועוד שכתב דרבנן הצריכו ביטול על חמץ שמצא ולא על שלא מצא והיינו בכל המקומות שבדק וחיפש, ובהם לא מצא, אבל לא מיירי על מקומות שכלל לא היה צריך לבדוק ולמצוא.

וכך נראה בד' הפרי מגדים (אש"א סימן תקט ס"ק ג') שלמד כך בדעת הר"ן, דהנה אחר שהביא השי' דכל שבדק אינו עובר מוסיף הפמ"ג "ואמנם כל זה בבדק וכמ"ש הר"ן ר"פ דכל שבדק מסתמא תו אין שם חמץ ואפילו אם יש באחת מן הזויות אין עובר בשוגג וכ"ש לשיטת הר"מ ז"ל בפ"ט מה' ט"מ כל ספק בלא איקבע איסורא מ"ה שריא ה"ה כשבדק ולא מצא דאין עובר מ"ה דכלא איקבע דמי אבל כל שלא בדק עב"י במזיד דמסתמא יש שם חמץ וכידוע הוה" עיי"ש. הרי מבואר בד' הפמ"ג דמיירי במקומות המצוי חמץ שע"ז כותב דכל שלא בדק מסתמא יש חמץ והוי כאיקבע איסורא" ובמקום שאין מצוי לא חל עליו כלל חובת השבתה ובודאי אי"צ לבדיקה שתוציאו מחשש דאיקבע איסורא. ועוד מלשון שנקט שנמצא "באחת מן הזויות" ומשמע דבמקומות המצויים שחייבים בבדיקה ומ"מ נשתייר שם באחת מהזויות ודוק'.

[וכן נראה מד' המהר"ם חלאווה ב. וז"ל הלכך אי בדיק אע"ג דלא בטיל אי אשתכח חמץ בזמן איסורו לא עבר עליה למפרע דלא חייביה רחמנא אמאי דלא ידע עיי"ש. מבואר דכל שנשתייר חמץ אינו עובר משום "דלא ידע" ואי מיירי שנמצא במקום שאין עליו חובת בדיקה הרי טעם שאין עובר אינו משום שלא ידע אלא משום שכלל לא נתחייב לבדוק בו וע"כ דאף שנמצא במקום שבדק מ"מ כיון דלא ידע הרי הוא פטור מהטעם שכתבנו ודוק'].

ומש"כ הר"ן שאין לחוש לככר בשמי הקורה ולא נקט שאין לחוש שנשתייר במקומות שבדק. משום שבד"כ כל שבדק מסתמא לא שייר ולעולם אם ימצא אה"נ שלא יעבור למפרע.

והנה הטעם דאין צריך לחשוש ולבדוק אף במקומות שאין מצוי (ודוקא אם בדק ולא מצא בהם פטור) ע"כ סברת הר"ן דאחר שהתורה מגלה על מקום שבדק דאין עובר אם נשתייר ע"כ דהגדר בב"י שצריך לעשות השתדלות למצוא וכו' ולכך במקומות שאין מצויים התורה כלל לא חייבה דסמכינן אחזקה דהא לא גרע ממקומות המצויים שבדק שאין עובר אם נשתייר וזש"כ דלא חלה חובת השבתה. והנה לכאורה לצד ב' שהזכרנו צ"ב דלעולם חובת השבתה חלה על כל הבית גם במקומות שאין מצוי דהא על חזקה לחוד לא סמכינן בפרט שיכול לבטל וע"כ דרק אחר שחזינן דאף במקום שבדק פטור אם נשתייר לכך למדים למקום שאין מצוי.

ד.

והנה בחי' רעק"א ו: מביא סברא בשם חכם אחד במה שמוכח מד' הגמ' ו: דכל שבדק ונמצא גלוסקא יפה אינו עובר למפרע וכתב דאחר שתקנו חז"ל לבטל אם לא עשה כן לא הוי אונס ורעק"א מסכים לדבריו עיי"ש.

ואח"ז ראתי בצל"ח ו: כתב סברא זו מדנפשיה והכריח מדין וסתות דרבנן (ועי"ע נוב"י תניינא יו"ד סי' צ"ו) ולפ"ז כתב ליישב שי' הרמב"ם הסובר שאף בחמץ שאינו ידוע עובר בשוגג וז"ל כן אני אומר בחמץ, כיון שבדק מה בכך שנשאר חמץ אנוס הוא, אלא שעכשיו שתיקנו ביטול ועבר ולא ביטל אינו אנוס ומחשב שוגג ועובר, אבל אי לא תיקנו הביטול כלל לא היה עובר אפי' שוגג עיי"ש.

ולכאורה נראה דחידוש סברא זו מתקבל אם סיבת הפטור כשמצא גלוסקא ולא עובר למפרע משום אונס ולכך אחר שתקנו חז"ל דין ביטול מלבד בדיקה י"ל דלא הוי אנוס אולם לפי מש"כ מד' הר"ן דלעולם במקום שאין מצוי חמץ כלל לא חל חובת השבתה ולכך לא עובר על ב"י ולא משום אונס גרידא א"כ י"ל דכל שמצא חמץ במקומות שאין מצוי בהם אף אם לא ביטל לא עובר איסור דאו' אלא תקנת חז"ל לחוד ודוקא אם סיבת הפטור משום אונס בזה אמרינן דאחר שתקנו חז"ל דין ביטול הרי אין אנוס כלל שהיה לו לבטל אולם לד' הר"ן ככל אין הסיבה הפוטרת משום אונס ולכך אף אם לא ביטל אינו עובר.

ואולם כ"ז במקומות שאינן מצויים אולם במקומות המצויים אף שבדק י"ל דאם נשתייר חמץ ולא ביטל תלוי בשני הצדדים שביארנו בד' הר"ן דלפי צד א' בהבנת הר"ן הרי דחזקה נאמרה אף ע"ז אולם לצד ב' י"ל דלעולם עובר.

והנה לפי כל דברינו הללו עולה כמה נפק"מ חדא מה הדין אם מצא חמץ במקום שבדק לפי דברינו במהלך א' בד' הר"ן שכ' לא עבר כלל אולם למהלך ב' שכ' דליכא חזקה רק במקומות שכלל לא הכניס חמץ כל שמצא חמץ חדא עבר עליו למפרע.

ונפק"מ נוספת היאך הדין אם מצא חמץ במקום שבדק האם צריך לחזור ולבדוק כל אותו מקום, דהנה לפמש"כ במהלך א' דכל שבדק הוי חזקתו בדוק א"כ אי"צ לבדוק, דאף שנמצא שם חמץ הרי אחר שהוציא החמץ, דומה הדבר בדינו למקום שאין מכניסים בו כלל חמץ וראה שנכנס חמץ והוציא דלכאו' נראה דהוי בחזקת בדוק, וא"כ ה"ה במקרה דידן כל שבדק היטב וקיים מצות התורה של תשביתו שהתורה סמכה על בדיקה זו לכך אף אם נמצא לא פוקע החזקה. אולם למהלך ב' בדברי הר"ן שכ' י"ל דלעולם במקום שבדק אם מצא שם חמץ אח"ז לא מועילה כלל חזקת בדוק מחמת הבדיקה שעשה, דכל פעולת הבדיקה הינה רק דלא חיישינן כיון שבדק, אולם אם נמצא אח"ז חמץ י"ל דיצטרך לחזור ולבדוק דהא כלל ליכא חזקה אלא דסמכינן על הבדיקה וכל שנתברר דלא הוי בדיקה נאותה הרי חוזר דין בדיקה ויל"ע.

ולפי רבינו דוד שכל שבדק כפי כוחו יצא יד"ח י"ל דאף אם מצא חמץ לא מבעי שלא עובר עליו בב"י וב"י כמו שכתב שם אלא דאי"צ לחזור ולבדוק דכל שבדק היטב בפעם הראשונה הרי קיים מצות התורה וי"ל. ואם יש חובת בדיקה במקום שיש ספק אם רגילים להכניס בו חמץ נדון להלן.

ה.

והנה הפנ"י (ב. ד"ה ובתחילת הענין) כתב פשט חדש בד' הר"ן הללו, עיין שם בתחילה כתב להקשות ע"ד הר"ן וז"ל מיהו הר"ן ז"ל כתב להדיא דבדיקת חמץ מדאורייתא אפילו בחמץ שאינו ידוע אם לא ביטל, וכתב דתשביתו דקרא היינו באחד משני דברים או בבדיקה או בביטול, ולענ"ד דבריו אין מוכרחין וכו' ומה שהביא מתשביתו דעל כרחך היינו נמי בדיקה מדאר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה התם בחמץ ידוע איירי.

וכותב הפנ"י בישוב ד' הר"ן וז"ל אלא דנראה דהר"ן סובר בפשיטות דמקום שמכניסין בו חמץ הו"ל כחמץ ידוע לגמרי וטעמו נראה דסובר דכיון שרגילין להשתמש בו כל השנה בוודאי נשאר בו חמץ ותו לא חיישינן לחולדה או לאדם שנטלו דאין ספק מוציא מידי ודאי ע"כ.

ולפ"ד הפנ"י צ"ע מ"ט נצרך הר"ן שם לבאר הטעם דאין עובר למפרע כל שמצא גלוסקא יפה משום "שסמכה תורה על החזקות" דהא לד' חמץ שאינו ידוע כלל ליכא חיוב השבתה ולכך במקום שאין חמץ ידוע ואין רגילין להכניס בו חמץ אף אם נשתייר הוי כחמץ שאינו ידוע ולא משום החזקה.

ועוד צ"ב מש"כ הפנ"י בדעת הר"ן דבמקומות שרגילים להכניס חמץ חשיב חמץ ידוע וצריך לבער מה"ת אם בדרך של ביטול או ע"י בדיקה, וזה אינו מובן דהא אף אם אין דין הבדיקה מה"ת, ולא ביטל, מ"מ כל שבדק –במקומות שרגילים להכניס חמץ- הרי פקע שם חמץ ידוע מאותם מקומות אחר הבדיקה, ולכך הדין נותן שאף אם נשתייר חמץ שלא יעבור עליו משום ב"י וב"י, ומה נצרך הר"ן לנקוט דבדיקה ה"ה מה"ת, דהא סיבת הפטור במה שנשתייר אינו משום עצם כח הבדיקה שכל שבדק התורה הפקיעה איסור חמץ במה שנשתייר אלא שכל שבדק הרי מתברר ע"י הבדיקה שהחמץ שלא מצא כלל ליכא בו חובת השבתה שאינו ידוע וצ"ע.

ולכך נראה בכונת הפנ"י בדעת הר"ן דלעולם חמץ ידוע חייבה התורה ושאינו ידוע לא חייבה אולם הר"ן ס"ל דאף שאינו ידוע, כל מקום שמשתמש האדם לצורך עסקיו צריך לחשוש שיש שם חמץ אף שלא מורגל להכניס חמץ דמ"מ יש אפשרות שנכנס חמץ וע"ז כותב הר"ן דכל מקום שלא רגיל להשתמש בו רק לצורך עסקיו וכו' ולא מכניס שם חמץ מוחזק המקום שליכא בו חמץ.

[ועוי"ל דס"ל להר"ן לפי הבנת הפנ"י, דכיון דחל ריעותא בבית שיש מקום שמכניס בו חמץ א"כ אין לחלק בין מקום שרגילין להכניס חמץ או לאו ולכך כתב הר"ן דמ"מ איכא חזקה דלא הוי חמץ באותם מקומות וה"ה נדונים כנפרד ואין להם ריעותא מחמת המקומות שרגילים להכניס חמץ, ודוקא במקום דרגילין להכניס חמץ איכא חזקה דיש שם חמץ וי"ל].

ונפק"מ באדם שמסתפק על מקום אם יש רגילות להכניס בו חמץ לפמש"כ לעיל בהבנת הר"ן ודאי דיצטרך לבדוק דכל סיבת הפטור מלבדוק במקום שלא מצוי בו חמץ כלל משום דגדר דין בדיקה הוא שהאדם יעשה חיפוש והשתדלות ככל שבידו להוציא החמץ מרשותו אבל כל שנשתייר כיון שעשה בדיקה הרי הבדיקה הפקיעה החמץ, ובמקום שאין מצוי כלל חמץ אף שלא בדק מ"מ התורה סומכת על החזקה משום שנתגלה לן ע"י גדר הבדיקה גם גדר ביעור חמץ שאף שהתורה הצריכה לבדוק וחששה אף לחמץ שאינו ידוע מ"מ כל שבדק נפטר אף אם נשתייר וממילא אף במקום שלא מכניסין בו חמץ לא גרע מבדיקה במקום שמצוי חמץ שהתורה פטרה אם נמצא, אולם במקום שאין ודאות שלא הכניס חמץ ודאי דמוטלת עליו חובת בדיקה.

אולם לשי' הפנ"י בהבנת ד' הר"ן דכל חמץ שאינו ידוע ולא אתחזק המקום לאיסור לא חל חובת השבתה א"כ במקום שספק אם הוחזק כיון שלא ידוע ולא מוחזק כודאי שיש בו חמץ לא יצטרך לבדוק.