סדרת מאמרים בגדר דנאמנות הפה שאסר הוא הפה שהתיר - א'

א. דעת רש"י בגדר דהפשא"ס ובביאור הסוגיות דפשא"ס לדעתו:

ג' סוגיות דפשא"ס | גדר פשא"ס לדעת רש"י ובעניין דע"פ אנו חיים | בסוגיא דקיום שטרות, בביאור אמאי הוצרכו לפשא"ס ובעניין כיון שהגיד | בסוגיא דאיסורי אשת איש קושיית הגמ' "מנין לפשא"ס" ובעניין שאחד"א | הצריכותא לג' הסוגיות דפשא"ס


פתיחה הסוגיות דפשא"ס:​

מצינו במסכת כתובות ג' סוגיות שנאמנותם היא מכח נאמנות הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
א. (דף טו ע"ב) "שדה זו של אביך היתה, ולקחתיה" דנאמן משום נאמנות דהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ב. גבי קיום שטרות (דף יח ע"ב). "העדים שאמרו, כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו. הרי אלו נאמנים"
ג. גבי איסורי אשת איש. (דף כב ע"א) "האשה שאמרה אשת איש הייתי ונתגרשתי, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר" וכן בהדיה. "האשה שאמרה נשבתי וטהורה אני (דאשה שנשבתה אסורה להנשא לכהן) נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ובפשטות, הטעם דהוצרכו לג' הסוגיות הינו ע"ד דלא זו אף זו. דבממונות מיירי דאין לשני ראיה מלבד דברי הלה שמודה לו שחייב. והמ"ל דדווקא בהודאת בע"ד מהני משום דמכשול הגדול ביותר הוא שהלה לא ירוויח (דאי"ז הפסד ולא הוציאו מידו כלום, וכעין סברת חזקה דמעיקרא) קמ"ל דגם בקיום שטרות דאיכא דין מדבריהם (דהשטר בפשטות נפסל) מהני פשא"ס.
ובקיום שטרות המ"ל דהקילו משום דקיום שטרות דרבנן, קמ"ל דגם באיסורי אשת איש דדאורייתא היא מהני פשא"ס.

בגדר בפשא"ס לדעת רש"י:​

הנה בכל ג' האופנים דהפשא"ס. אמרי' דלא יועיל הפשא"ס, אי איכא מקור נוסף כגון דאיכא עדים דאמרי דשדה זו של אביו של פלוני היה לא מהני פשא"ס, כיון דצריכא דיהא שעל פיו של האוסר אנו מקיימים את הדין ולא ע"י פה אחר, (ונקרא בלשון הגמ' על פיו אנו חיים).
וכן כתב רש"י (דף ט"ז ע"א), "זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה, ומה שאסר הרי התיר", דהינו דבשביל שיועיל ההתיר צריך שנדע מהאסר רק על ידי האוסר. אבל אי איכא פה נוסף שוב כבר אינו נאמן להתיר כיון דלאו ע"פ אנו חיים.
והטעם בזה, הנה רש"י סבר דנאמנות של הפשא"ס היא "מה שאסר הרי התיר" והגדר בזה, דהרי אי נביט על ההתיר בפרטות נמצא, דבשונה מן האסר אין לו שום נאמנות בזה כגון בהודאת בע"ד. נאמן לומר שדה זו של אביך היתה אבל גבי הלקחתיה חסר להלה נאמנות בזה.
ועל כן סבר רש"י דכיון דרק על פיו של המודה ידעינן דהשדה שייך לאב ניתן לו כח לומר "ולקחתיה", וניתן לו כח להתיר דווקא את מה שאסר אך לא יותר מזה.
ונמצא דלדעת רש"י, הפשא"ס הכי הוא כח הנותן נאמנות לאדם להתיר,
והביאור בזה,הנה הכן לא היה נאמן לומר שקנה את השדה מהאב כיון דהוא נאמן לאסור ולא להתיר, וכעת דאית ליה פשא"ס נאמן, כיון דהא ליכא שום ראיה נוספת שהשדה היתה של האב. והמקור היחידי הוא הבע"ד שהודה בזה. והוא עצמו אמר שלקח אותה מהאב. ולכך כל עוד לא מצינו פה נוסף שהשדה היתה של האב. נאמן הלה לומר דלקחתיה.
ולכך הוצרכו לכח דע"פ אנו חיים, כדי שנדע דאי רצה יכל לשתוק וכיון שפתח והודה, אנו סומכים רק על דבריו, ושוב אי אפשר לערער בזה ולומר דאינו נאמן להוציא. כיון דהא על פיו אנו חיים, והלה אמר לקחתיה והרי מה שאסר, התיר.

קושיות בסוגיא דקיום שטרות:​

הנה בסוגיא דקיום שטרות, איכא פלא עצום, דבגמ' לא הוזכר כלל דהמיניהו משום הפשא"ס, אלא נקטי בפשטות דנאמנים אך נתבאר ברש"י דהעדים נאמנים משום דאית ליה נאמנות דהפשא"ס.
ולכאורה לא מובן אמאי צריכי להפשא"ס, דהנה בגמ' נתבאר דבאמרי אנוסים היינו נאמנים רק אם יאמרו מחמת נפשות, (דהא מה"ת מוכרחים העדים לחתום כיון דכתיב וחי בהם ודרשי' ולא שימות בהם), וא"כ אין בדיבורם שום פסול דפסול דאין אדם משים עצמו רשע ליכא , וגבי הפסול דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד נתבאר ברש"י דמיירי תוכ"ד, וא"כ צ"ב אמאי הוצרכו לנאמנות דהפשא"ס והא נאמנים כמו כל עדות.
ועוד צ"ע בדברי רש"י, דכתב רש"י ביאור מחודש בכח דפשא"ס "כי היכי דמהינמת להו אהא הימנינהו אהא" וזה הוא פלא עצום, מה נשתנה בדרך דפשא"ס, ואמאי לא ניחא ליה בפשא"ס המוכר והידוע.
הנה בסיפא דמתני' בסוגיית קיום שטרות תני הכי "ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים"
וקס"ד דרמי בר חמא, הוא דאימתי אינם נאמנים היינו דייקא כשהעדים אומרים שאנוסים הם מחמת ממון דהוי פסול רשע (דאין שום התר להפסיד ממון לחבירו משום שאם לא יפסיד את ממון עצמו ממונו), ואין אדם נאמן לשים עצמו כרשע אבל לומר שאנוסים הם מחמת נפשות נאמנים.
ובגמ' דחי, דזה אינו דהא אין העדים נאמנים משום פסול דכיון שהגיד ואף בטענת אונס מחמת נפשות שייך פסול זה,
וצ"ב בזה, דהא הגדה ראשונה לא הם אמרוה אלא העדים השניים, וא"כ שייך ביה פסול דתרי תרי אך לא פסול דכיון שהגיד.[א]

דעת רש"י בגדרי קיום שטרות:​

והכן נראה שרש"י עמד ע"ז וביאר (ד"ה כיון שהגיד), דהחתימה בשטר מיקרי הגדה דכל עוד לא נתקיים לא היה הגדה, אבל הקיום עושהו להגדה, כלומר דהקיום קא משוה להאי שטרא.
ולכך כשמעידים העדים זה הוא כתב ידם, הוי כאילו באו העדים לב"ד והעידו שבכשרות חתמו. (דהנחקרה נוצר בקיום), וא"כ, כיון שבאו העדים והעידו "אנוסים הינו" נמצא דחוזרים ומגידים הם.
וא"כ מבואר שפיר אמאי לא הוי פסול דתרי תרי. משום דהעדים שהעידו זהו כתב יד העדים אינם רק עידי ראיה. אלא הוי עדים שע"י ניתן הכח בשטר. ולכך נמצא דהעדים הראשונים הביאו את עדי השטר. וכעת עדי השטר שאמרו אנוסים היינו, חוזרים ומגידים.[ב]
אך הנה מסברא הקיום אינו מחיל את כח השטר ברגע זה, דלכאורה החסר בשטר הוא דלא ידעינן אי שטר כשר הוא או מזויף ולכך כשבאים עדים ומגלים לב"ד שהשטר כשר הוא, ולכך ודאי דלמפרע הוי דלאחר שקיימו העדים את השטר נעשה השטר שטר למפרע.
ועפי"ז מבואר שפיר, דהנה אי היו אומרים עדים כתב ידינו הוא זה נעשה בדיבורם שטר למפרע שטר כשר, וא"כ כעת כשאומרים אבל אנוסים היינו יש מקום לומר דאינם נאמנים משום דהוי כיון שהגיד דבחתימה קא אמרי דהשטר כשר וכעת אמרי דהשטר פסול, הכן הוי בתוך כדי דיבור, אבל יש מקום לומר דבכה"ג התוכ"ד לא יועיל משום דכשאמרו כתב ידינו הוא זה נעשה השטר שטר למפרע ועכשיו העדים סותרים את השטר (ולא את דיבורם דכתב ידינו הוא זה)
ולכך הוצרכו לפשא"ס כדי שיהיו נאמנים לומר אנוסים היינו, אפילו כשהם חוזרים ומגידים.
אב"ה בשונה מכל פשא"ס פועל הפשא"ס בצורה מחודשת, דכיון דקאמרי' תוכ"ד א"כ א"א להפריד ביניהם דהוי קאמרי תוכ"ד וכלשון רש"י הפשא"ס הוהפשא"ת דכי היכי דמהימנת להו אהא המנינהו אהא כלומר, דהפשא"ס בא לומר שא"א להפריד בין הדיבור דהאסר לדיבור דההתיר[ג]

בגדרי כיון שהגיד, צורת החזרה בסוגיין:​

אך הנה גב"ז צ"ב, דהנה מצינו חקירה ידועה של הגרא"ו (קובץ הערות סי' ע"ח אות ג') טעון דכיון שהגיד, אי משום דהגדה הראשונה פסולה או דהגדה ראשונה אסור לעוקרה ממקומה. ונ"מ בזה, אי הגדה ראשונה חזקה, א"כ כל עוד לא סתרה נאמן, כגון, הוסיף על דיבורו הראשון נאמן, אבל אי הגדה שניה חלשה ג"ז לא יועיל דהא ההגדה מוחלשת. (עי' במה שנכתב בזה בגדרי כיון שהגיד).
והנה ידוע דרש"י סבר דכיון שהגיד הינו שההגדה הראשונה אית ביה כח שאי אפשר לעוקרה ממקומה, וכמו שכתב בסוגיין. (ד"ה כיון שהגיד) "והיכי מהימן, תו למעקר" דהינו, דהחיסרון הוא שעוקר את ההגדה הראשונה.
וא"כ קשה טובא דהכי לא חזר מדיבורו הראשון, אלא הוסיף דהא נותר כתב ידו אלא שהוסיף שבאונס כתב, וא"כ אמאי אינם נאמנים בלא פשא"ס.
ונראה לבאר, הנה עדים הבאים לב"ד, ברור שבאו לעשות דין ולא לספר מעשיות, הנה אם באו עדים ואמרו "פלוני הרג את פלוני" איכא בדיבור זה כמה דינים היוצאים ממנו. א. מי שהרג את אותו נהרג חייב מיתה. ב. אשת הנהרג מותרת להנשא. ג. בני הנהרג יורשים נכסיו .
ולכך כשהוסיפו העדים "אבל פלוני שנהרג היה רודף את ההורג" דבכה"ג ההורג אינו חייב מיתה(כיון דאיכא דין דהבא להורגך השכם להורגו), והכן קסבר רש"י דבכה"ג נאמן העד להוסיף על דיבורו הראשון, משום דמה שהוסיף הוי כאילו אמר "לא היתה כוונתי לחייב מיתה את ההורג, אלא להתיר את האשה ולהוריש נכסי האב" ולכך, כיון שמהדיבור הראשון יוצא דין, נאמנים, ולא מיקרי חזרה.
אך בסוגיין כשהעדים אומרים כתב ידינו הוא זה, הדין היחידי היוצא מדבריהם הוא שהשטר אינו מזויף והיתה ההלואה. ולכך כשאמרו אנוסים היינו, ביטלו העדים את משמעות ההגדה הראשונה, ומיקרי חזרה, ולכך הוצרכו לפשא"ס.[ד]

הנתבאר גבי הקושיות הנ"ל:​

וע"פ הנ"ל מתווסף טעם אמאי איכא פסול דכיון שהגיד, ולא פסול דתרי ותרי, דהא כיון שהדין היחידי היוצא מדיבורם הוא השטר בהכשר נעשה, לכך הוי כאילו עידי השטר באו לומר שראו מה שאירע וכנ"ל.
ונמצא מבואר שפיר אמאי מיירי דווקא בקיום שטרות, דשטרות הוא בדבר היחידי. שהגדת העדים יוצר דבר מחודש[ה].
ולכך, בשאר עדויות לא הוצרכו לפשא"ס, משום דלא הוי כיון שהגיד.
ועוד מתבאר היטב, בטעם דלא נזכר במתני' דנאמנות העדים היא משום הפשא"ס, משום דאי"ז נכון כלל דהא לאו משום הפשא"ס הם נאמנים, דהם נאמנים משום שהם עדים, וכל הטעם דהוצרכו לפשא"ס הוא משום פסול דכיון שהגיד שלא ימנע מן הנאמנות ולא להוסיף נאמנות.

בסוגיא דאשת איש הייתי:​

הנה בסוגיא דאשת איש הייתי ונתגרשתי וכן נשבתי וטהורה אני מצינו בגמ' כמה דברים מחודשים שלא נידונו בשאר הסוגיות דפשא"ס.
א. הקשו בגמ' "מנין לפשא"ס הוהפ"ש מה"ת. כלומר דבסברא איכא ביה איזה שהוא מניע להתיר, ולכך הוצרכו לסיוע מה"ת,
ויל"ע מה שונה פשא"ס זה משאר הסוגיות, דפשא"ס דהוצרכו לסיוע מקרא והא לכאורה הוי כמו כל פשא"ס אחר דתני' בסברא.
ב. הובא בגמ', דילפי' מהפס' "את ביתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה הזה התורה"
נמצא דאיכא פשא"ס מחודש דבהתיר לא התירה לגמרי וא"כ לכאו' הסברא ד"מה שאסר התיר" אינו בתלם אם הפס' הנ"ל דהא נתבאר דצריכי שלא יוותר כלום מן ההתיר.
ג. ובגמ' תי' "למה לי קרא סברא היא הוא אסרה והוא שרי לה"
ותמוה מאד, דאמאי בתחילה הוצרכו לפס' ומה נתחדש מהפסוק שע"י הובן דלא צריכי לפסוק אלא הובן מסברא.

ביאור הקושיה "מנין לפשא"ס הוא הפה שהתיר מן התורה":​

ונראה לבאר, דהנה הכי נאמנות האשה לומר "אשת איש הייתי" הוא מכח דשויה לנפשיא אחתיכא דאיסורא, דהינו דהאשה מחילה על עצמה גדרי איסורי אשת איש.
והנה אם תבוא אשה ותאמר גרושה אני בפשטות תאסר לכהונה[ו] וא"כ, נמצא דכשהאשה אומרת אשת איש הייתי ונתגרשתי, לא התירה עצמה לגמרי, דהא גבי כהונה נותרה אסורה.
והנה בגדר דפשא"ס סבר רש"י דהוי מכח ד"מה שאסר התיר", וא"כ נמצא דהכי לא הוי מה שאסר התיר, דהא נותר מן האסר גבי כהונה, דלכהנים היא עדיין אסורה מאותו גדר.
ועפי"ז מבואר שפיר דהוקשה לגמ', מנין לך לפשא"ס כזה שאפי' לאחר שהתיר לדבריו נותר מן האסר. וא"כ אין את הסברא דמה שאסר התיר.
ודאתי הפסוק דאת ביתי נתתי לאיש הזה, נמצא כשאומר "לאיש" אוסרה לכל העולם. וכשאומר הזה, התירה רק גבי אותו אדם, ונמצא דאפי' שנותרה אסורה גבי כל העולם ונותר מן האסר, נאמן. ואפי' דלא שייך הסברא דמה שאסר התיר, אלמא בפשא"ס לא צריכא לסברא הנ"ל.
והבינו בגמ', דא"כ הכח דפשא"ס אינו "מה שאסר התיר", אלא כמו שכתב רש"י גבי קיום שטרות "כי היכי דמהימנת להו אהא הימנינהו אהא" כמו שהאמינו למה שאסר צריך להאמין להתיר. ולכך קאמרי סברא הוא אסרה והוא שרי לה. כלומר, כיון דע"פ אנו חיים דהא היא זה שאסרה, הרי גם היא זה שהתירה, וכי היכי דמהימנת להו אהא הימניניהו אהא וכנ"ל.

בעניין שאחד"א:​

אך הנה לכאורה אפשר לבאר בפשטות, דכשהאשה אומרת אשת איש אני, נאסרת מאיסורי אשת איש, וכשאומרת גרושה אני נהית מותרת לגמרי. ונאסרת באיסור קדושה גבי כהונה. וא"כ דהתירה עצמה לגמרי, וא"כ הפשא"ס פעל כמו הפשא"ס בהודאת בע"ד וקיום שטרות.[ז]
אלא הביאור בזה פשוט הנה גבי נאמנות דשאחד"א סבר רש"י דהוי כח נאמנות, ואפי' דמצינו כמה דרכים בביאור הנאמנות[ח] מ"מ וודאי דאינה נאמנת על עצם המעשה, כלומר, דאיננו מאמינים לה שהיא אשת איש, אלא מאמינים שהיא אסורה לכל.
ולכך אף הכא כשהיא אומרת גרושה אני, איננה אומרת איסור מחודש אלא דגבי כהונה נותר האיסור, ולכך נמצא דההתיר לא התיר לגמרי וכנ"ל.

הדרן - הצריכותא לג' סוגיות דפשא"ס:​

ונמצא לפי"ז דבא' הפשא"ס לדעת רש"י איכא בכל חד וחד חידוש ואי"ז בדרך לא זו אף זו.
דבפשא"ס דהודאת בע"ד, נתחדש דאפי' דאין לו נאמנות כלל גבי האמירה דההתיר, מ"מ כיון דאית ליה פשא"ס, נאמן. (דהא כקיום שטרות אית לעדים נאמנות דהתיר ובא"א אית לה נאמנות אי לא הגנה אוסרת)
ובפשא"ס דקיום שטרות, נתחדש דאפי' במקום שלא חסר נאמנות, אלא דאית ליה מניעה (מטעם פסול דכיון שהגיד), נאמן, ולא סתם נאמן, אלא להפוך מצד לצד, ומשטר כשר ומקויים, נהפך לשטר פסול וקרעי' ליה לשטר כיון דפשא"ס לא אתי לנאמנות על דיבורו אלא למנוע פסול.
ובפשא"ס דא"א, נתחדש, דאפי' דאית לפשא"ס כח מוחלש יותר מכל פשא"ס דהא לית למה שאסר התיר, מ"מ נאמנת.

---

[א] וכמו שמצינו (בדף י"ט ע"א) דכשראו אדם אחרים ואמרו אנוסים היו הוי תרי תרי, וכן הקשו התוס'
[ב] ואף וכי התרי תרי מבואר שפיר, דהכן אילו היו באים עדים אחרים וקאמרי באונס חתמו, הוי תרי תרי, משום דעידי קיום הביאו את עדי השטר, והם מעידים מול עידי השטר, וכמו"ש רש"י בדף יט ע"ב ד"ה תרי תרי
[ג] בבכ"מ הפשא"ס בא לומר שצריך להאמין להתיר, אכ"ה הוא בא כדי להתיר את הכחד כיון שהגיד דהכח דכיון שהגיד הוא להפריד בין שני דיבוריהם, והפשא"ס מחברם.
[ד] וע"פ הנראה בכתבים בעניין כיון שהגיד דאי הגדה ראשונה חזקה הינו דווקא לאחר נחקרה. מבואר שפיר, דהטעם התם, הוא משום מה כח ב"ד יפה, ולכך כל עוד איכא דין נותר כח ב"ד יפה. ולאח"מ ביטל כח ב"ד, ולכך מיקרי חזרה
[ה] דהנה גבי עדים שאמרו פלוני הודה בפנינו, איכא נידון אי הוי הודאה או יצירת חיוב, דרוב האחרונים נקטו דיצרו חיוב
[ו] דבמס' יבמות דף פח ע"ב אמרי' עכ"ל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת, דהינו, דכיון שהכהן הוזהר שלא להנשא לגרושה, כך הגרושה אסורה לכהן, אמנם איכא תוס' בנדרים שמחלק בזה
[ז] וא"ת בההתיר לא יכול לאסור ולהתיר יחד, זה אינו, דהא בסברא דכי היכי, אמרי' דמאמינים להתיר באופן מלא, דלרש"י בקיום השטר פסול וקרעינן ליה.
[ח] עי' במאמר על שויה אנפשיא לחתיכא דאיסורא.

 

[דבר היושר]

דברים מדהימים!
יישר כוח.

 

[פסיק פומיה]

רהיטות וסדר מופלא, שזור בתובנות ממעמקי הסוגיות, והכל בתמצות לבל יטרח הקורא, הארת את עייני כי מחמת אורך הזמן נשתכחו ממני כמה ענינים מן הסוגיות החמורות הללו, והיה בדבריך טל תחיה הנותן מתיקות מחודשת לדברים,
חיילך לאוריתא. והמשך במאמרך למעננו הקטנים הצמאים שתות.

 

[מבקש תורה]

מאמר נפלא

לא כ"כ קשור
איפה המקור ומה הטעם של הפתגם שנשמע כהלכה למשה מסיני
"כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"?

 

[י"ג מידות]

"כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"?

יש לי מאמר ע"ז

מאמר תורני - בדין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: | פורום אוצר התורה

 

[מבקש תורה]

זכור לי שיש ע"ז מכתב או בע"פ מהחזו"א בעניין מקור הדין
אבל לא מצאתי כעת

 

[דבר היושר]

אצרף את מה שסיכמתי לעצמי בקצרה בביאור הענין.
הפה שאסר הוא הפה שהתיר: והנה יש לחקור בגדר האי דינא ד"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" אי הוה מדין מיגו דאי בעי שתיק, או דלמא דהוא מדין נאמנות חדשה דבכל מקום שאין לנו חזקת איסור אלא על פיו, נאמן להתיר את מה שאסר.

וכבר עסקו בזה גדולי האחרונים כגון בשואל ומשיב (ח"ד א"ח) שכ' דהוא מדין מיגו דאי בעי שתיק ולא גדר חדש, והקוב"ש בכתובות [מג] והאבהא"ז בהל' מלוה ולוה [פי"ד סי"ד] כתבו שזוהי נאמנות חדשה דכיון שהוא אסר יש לו נאמנות גם להתיר, וכבר חקר המחנ"א (פי"ח מאיסו"ב) בזה עיי"ש.

ונראה ברור דהראשונים עצמם נח' בזה דהנה בכתובות (טז.) משמע מלשון הגמ' דגם הפה שאסר וכו' מתורת מיגו הוא דהא נקטי' שם "מכדי האי מיגו והאי מיגו", ומוכח דהוי מדין "מיגו" ולא דין מחודש, אלא שיש מקום לומר דזה גופא כונת הגמ' בתירוץ שם שכיון ד"אין שור שחוט לפניך" ממילא הוי גדר אחר, אך מדברי רש"י שם מבואר להדיא דאין זה גדר אחר אלא גם גדר הפה שאסר משום מיגו הוא אלא דאלים טפי עי"ש, וכך מבואר בלשון התוס' בכתובות כ"ב ע"א ד"ה מנ"ל, וכך יש ללמוד גם מדברי הרשב"א בשו"ת ח"ג סי' שנ"ג דכתב לבאר ענין המיגו דיסודו בהנחה שאם היה רוצה לשקר היה טוען טענה אלימתא ושוב כתב דרצו ללמוד דין זה מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה, הרי דענין אחד הם, אבל עי' בתוס' בב"ק (עב:) שמבואר שם שאלו שני גדרים שונים, דלאחר שחידשו שם התוס' דאין העדים נאמנים במיגו תמהו מהמשנה דעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים, ותירצו שם האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן התם וכ"ו מנין להפה שאסר וכ"ו ופריך למ"ל קרא סברא היא, הרי לן להדיא דהפה שאסר אינו משום מיגו.

 

[י"ג מידות]

אצרף את מה שסיכמתי לעצמי בקצרה בביאור הענין.
הפה שאסר הוא הפה שהתיר: והנה יש לחקור בגדר האי דינא ד"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" אי הוה מדין מיגו דאי בעי שתיק, או דלמא דהוא מדין נאמנות חדשה דבכל מקום שאין לנו חזקת איסור אלא על פיו, נאמן להתיר את מה שאסר.

וכבר עסקו בזה גדולי האחרונים כגון בשואל ומשיב (ח"ד א"ח) שכ' דהוא מדין מיגו דאי בעי שתיק ולא גדר חדש, והקוב"ש בכתובות [מג] והאבהא"ז בהל' מלוה ולוה [פי"ד סי"ד] כתבו שזוהי נאמנות חדשה דכיון שהוא אסר יש לו נאמנות גם להתיר, וכבר חקר המחנ"א (פי"ח מאיסו"ב) בזה עיי"ש.

ונראה ברור דהראשונים עצמם נח' בזה דהנה בכתובות (טז.) משמע מלשון הגמ' דגם הפה שאסר וכו' מתורת מיגו הוא דהא נקטי' שם "מכדי האי מיגו והאי מיגו", ומוכח דהוי מדין "מיגו" ולא דין מחודש, אלא שיש מקום לומר דזה גופא כונת הגמ' בתירוץ שם שכיון ד"אין שור שחוט לפניך" ממילא הוי גדר אחר, אך מדברי רש"י שם מבואר להדיא דאין זה גדר אחר אלא גם גדר הפה שאסר משום מיגו הוא אלא דאלים טפי עי"ש, וכך מבואר בלשון התוס' בכתובות כ"ב ע"א ד"ה מנ"ל, וכך יש ללמוד גם מדברי הרשב"א בשו"ת ח"ג סי' שנ"ג דכתב לבאר ענין המיגו דיסודו בהנחה שאם היה רוצה לשקר היה טוען טענה אלימתא ושוב כתב דרצו ללמוד דין זה מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה, הרי דענין אחד הם, אבל עי' בתוס' בב"ק (עב:) שמבואר שם שאלו שני גדרים שונים, דלאחר שחידשו שם התוס' דאין העדים נאמנים במיגו תמהו מהמשנה דעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים, ותירצו שם האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן התם וכ"ו מנין להפה שאסר וכ"ו ופריך למ"ל קרא סברא היא, הרי לן להדיא דהפה שאסר אינו משום מיגו.

את הצד שזה נדר פספסת.

 

[דבר היושר]

את הצד שזה נדר פספסת.

לא שמעתי מעולם שישנו צד שהפה שאסר הוא הפה שהתיר זה מדין נדר.
ותקרא את המאמר שלך שוב ותיווכח שאין מקום לומר שזה נדר (לדוג') וכי כשמודה שקרקע זו של אביך ולקחתיה, שייך נדר?!
ומסתמא שכוונתך לסוגיא רבתא ששנינו 'שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא' דלפי רוב האחרונים שזהו מדין נדר (שהרי אי אפשר להפכו לחפצא דאיסורא מחמת הודאתו הבלעדית).

 

[י"ג מידות]

לא שמעתי מעולם שישנו צד שהפה שאסר הוא הפה שהתיר זה מדין נדר.
ותקרא את המאמר שלך שוב ותיווכח שאין מקום לומר שזה נדר (לדוג') וכי כשמודה שקרקע זו של אביך ולקחתיה, שייך נדר?!
ומסתמא שכוונתך לסוגיא רבתא ששנינו 'שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא' דלפי רוב האחרונים שזהו מדין נדר (שהרי אי אפשר להפכו לחפצא דאיסורא מחמת הודאתו הבלעדית).

סליחה טעיתי באמת אם המאמר שלי בשאחד"א.
כידוע הנושאים קרובים אחד לשני לכן לא זכרתי מה אתה אומר.
אשמח מאוד עם תעבור על המאמר של שאחד"א בו יהיה לך הרבה מה להעיר.

 

[מבקש תורה]

ומסתמא שכוונתך לסוגיא רבתא ששנינו 'שוויא אנפשיה חתיכא דאיסורא' דלפי רוב האחרונים שזהו מדין נדר (שהרי אי אפשר להפכו לחפצא דאיסורא מחמת הודאתו הבלעדית).

רוב האחרונים?????????
מהריב"ל, ומי עוד?

 

[י"ג מידות]

רוב האחרונים?????????
מהריב"ל, ומי עוד?

עיין שם במה שכתבתי

מאמר תורני - בגדר דשויה אנפשיה לחתיכה דאיסורא: | פורום אוצר התורה

 

[אהרן הלוי]

איפה המקור ומה הטעם של הפתגם שנשמע כהלכה למשה מסיני
"כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"?

גמ' ערוכה היא בכתובות יח, ב.

 

[מבקש תורה]

גמ' ערוכה היא בכתובות יח, ב.

כן ברור ותודה על המקור המחודש

כוונתי בשאלה מאיפה המקור של הגמ' ומה הסברא

בלשון הגמ' משמע שזה נלמד מפסוק והלמ"ס וע"ז שאלתי היכן

 

[אהרן הלוי]

כוונתי בשאלה מאיפה המקור של הגמ' ומה הסברא

בלשון הגמ' משמע שזה נלמד מפסוק והלמ"ס וע"ז שאלתי היכן

למיטב זכרוני הדבר מבואר ברש"י שם שכתוב בפסוק "אם לא יגיד" - חדא הגדה, ולא שניים.

 

[מבקש תורה]

למיטב זכרוני הדבר מבואר ברש"י שם שכתוב בפסוק "אם לא יגיד" - חדא הגדה, ולא שניים.

אה שכוייעח
תוכל בבקשה להסביר לי את הלימוד מ"אם לא יגיד".

 

[אהרן הלוי]

תוכל בבקשה להסביר לי את הלימוד מ"אם לא יגיד".

הפסוק מדבר על עדות בב"ד, חז"ל דורשים ממה שנאמר בפסוק 'יגיד' - היינו חדא הגדה' - שאפשר להעיד פעם אחת בלבד, ו"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".

 

[אהרן הלוי]

יתכן שעיקר הלימוד נובע מכך שהגדה נזכרה בפסוק פעם אחת בלבד.
שלא כבפסוקים אחרים בהם נכפל מושא הפסוק ופעמים שאפי' משולש.

 

[י"ג מידות]

גמ' ערוכה היא בכתובות יח, ב.

כן ברור ותודה על המקור המחודש

כוונתי בשאלה מאיפה המקור של הגמ' ומה הסברא

בלשון הגמ' משמע שזה נלמד מפסוק והלמ"ס וע"ז שאלתי היכן

למיטב זכרוני הדבר מבואר ברש"י שם שכתוב בפסוק "אם לא יגיד" - חדא הגדה, ולא שניים.

אה שכוייעח
תוכל בבקשה להסביר לי את הלימוד מ"אם לא יגיד".

הפסוק מדבר על עדות בב"ד, חז"ל דורשים ממה שנאמר בפסוק 'יגיד' - היינו חדא הגדה' - שאפשר להעיד פעם אחת בלבד, ו"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד".

יתכן שעיקר הלימוד נובע מכך שהגדה נזכרה בפסוק פעם אחת בלבד.
שלא כבפסוקים אחרים בהם נכפל מושא הפסוק ופעמים שאפי' משולש.

מאמר תורני - בדין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: | פורום אוצר התורה

עיינו ותמצאו נחת לדבריכם.
שם העמקתי לנסות לבאר מה הפירוש חדא הגדה וכל הנך