סדרת מאמרים בגדר דנאמנות הפה שאסר הוא הפה שהתיר - ב':

ב. דעת התוס' בגדר דהפשא"ס ובביאור הסוגיות דפשא"ס לדעתם:
גדר דהפשא"ס ובכח דמיגו דפשא"ס | החילוק בין דעת רש"י לדעת התוס' | בסוגיא דקיום שטרות. ובעניין אנן סהדי | בסוגיא א"א הייתי, ב' ביאורי הב"י במהלך הסוגיא | הצריכותא לג' הסוגיות דפשא"ס:


בגדר דפשא"ס לדעת התוס' וחילוק בין דעת רש"י לתוס':​

ביארו התוס' דהכח של הפשא"ס הוי כעין מיגו, דהא הכי מיירי דב"ד לא ידעי' דהשדה של האב היתה, אלא ע"פ של זה שהודה ולכך האמינוהו אף גבי ההתיר, מיגו דאי בעי' שתיק.
והנה בכל מיגו הכח שבו הוא שהאדם יכל לטעון טענה יותר טובה ממה שטען. ולכך אמרי' דאית ליה נאמנות כאילו טען את הטענה הטובה יותר. כגון הטוען פרוע, ונאמן כמיגו דאי בעי' אמר מזויף, נאמן כאילו אמר שטר זה מזוייף.
אך לכאורה בכל מיגו איכא ריעותא, דאפשר שהטוען לא ידע מהטענה הטובה. ולכך טען את הטענה החלשה כלומר דלא מוכח שדובר אמת, משום דאפשר שלא ידע מהטענה המשופרת.
ועפי"ז, נמצא דמיגו דאי בעי שתיק הוא משופר מסתם מיגו דהנה כדי לשתוק אי"צ לחכמה מיוחדת. דכ"א יודע לשתוק.
ולכך נמצא דמיגו דאי בעי שתיק כוחו אינו כאילו טען טענה טובה. אלא כאילו לא אמר כלום, ולכך חוזרים ב"ד, ואומרים לבן תוכיח ששדה זו של אביך היתה, וא"ת שהבע"ד עצמו הודה הרי הוא זה שאמר ולקחתיו. ולכך מהימן כאילו לא אמר כלל, ואין שום ראיה שהיתה של האב.
החילוק העיקרי בין דעת רש"י לדעת התוס' היא אי אמר לאחר זמן את טענת ההתיר. דלדעת רש"י עדיין נותרה הסברא דמה שאסר הרי התיר[א] כיון דהנאמנות דפשא"ס לדעת רש"י הינו דנאמן לומר את ההתיר כיון דמה שאסר התיר, דהינו דכיון דע"פ אנו חיים נאמן בטענת ולקחתיו דמה שאסר התיר.
ולדעת התוס' בכל טעת פשא"ס צריכי שההתיר יהיה תוכ"ד של ההאסר משום דלאחר כדי דיבור. אפשר לומר דבאמת השדה של האב. אבל כעת חיפש הלה מוצא בשביל שהשדה תוותר אצלו, לכך מוכרחים אנו שיהיה תוכ"ד.
ועוד נראה לומרדפליגי. בגדר דנאמנות דההתיר, דלדעת רש"י בוחנים את ההתיר בפרטות, ולכך בהודאת בע"ד דאדם אינו נאמן לומר קניתי מאביך. אין אנו מתייחסים לשדה כשדה מכורה. (לעניין יובל וכדו'), אלא כאילו לא אסר, אבל בקיום שטרות, נאמן לפסול את השטר.
אבל לדעת התוס', כח ההתיר הוא רק להפוך את דיבורו כאילו מעולם לא אסר, ולכך אף גבי הסוגיא דקיום שטרות לא נפסל השטר(דלדיבור דההתיר אין בו שום נאמנות אלא נאמנות לההסיר את הדיבור דהאסר), וכמו' שיתבאר אי"ה בפרטות.

בסוגיא דקיום שטרות לדעת התוס':​

הנה לכאורה נראה דדעת התוס' בהטעם דהוצרכו לפשא"ס בקיום שטרות אינו כדעת רש"י, דידוע שהתוס' סברו דהקיום אינו עושה את השטר שטר אלא דמעיקרא הוי השטר שטר אלא דהקיום מוכיח דלא היה כאן שום זיוף,
וא"כ צ"ב אמאי צריכא לנאמנות דפשא"ס והא הוי תוכ"ד וא"כ אמאי אינם נאמנים כב' עדים.
ויש שרצו לבאר, דהתוס' סברו דהחיסרון בסוגיא דקיום שטרות דלכך הוצרכו לפשא"ס הוא משום דאיכא פסול דכיון שהגיד,
והביאור בזה דהנה העדים שבשטר הוי כאילו מעידים שכשרים הם, דכשהשטר מתקיים נעשה כמי שהשטר מעיד ואי מעיד השטר בעדותו מצינו שגם מעיד שהעדים כשרים, והעדים באמירתם דפסולין הם נמצא דהעידו נגד השטר, הלכך אית ביה פסול דכיון שהגיד, ואתי המיגו, וקאמר דהימניהו, ולא מדין עדות. אלא מדין דנאמנות מיגו, ולכך אמרי' דכאילו שתקו העדים. ולא היה כאן קיום. ויסוד זה נקרא בדברי התוס' "אנן סהדי"
אך קשה בזה, דהנה יסוד זה בנוי על דברי התוס בסוגיא דקיום שטרות (יח ע"ב ד"ה הרי אלו נאמנים) דהקשה דכשהעדים אומרים דאנוסים או פסולי עדות הוי מיגו במקום עדים כיון דאיכא אנן סהדי דכשרים הם, ועפי"ז קשה אמאי דווקא אי אמרו אנוסים היינו, אפי' אמרו אי"ז כתב ידינו מאיזה כח נאמנים והא השטר אומר שזה כתב ידם, והעדים סותרים זאת, וא"כ היכי נאמנים[ב].
וא"ת דגבי השטר הסתפקנו אי נזדייף או לא, אבל על הצד דנעשה בלא זיוף. אמרי' שבהכשר נעשה, ולא אנוסים הם, גמ"ז אינו. דהתוס' עצמם כתבו, דכח דשטר מקויים נתקבל בשטר רק לאחר שנתקיים השטר. וא"כ טרם שנתקיים לא הוי בגדר עדות, וא"כ לא חזרו בהם.
וא"ת דהתוס' דנו בעניין אנן סהדי, דהיינו ידיעת ב"ד וידיעת ב"ד אתי רק לאחר שידעי שזה באמת כתב ידם, אבל העדים, אם זהו כתב ידם מיד יודעים שחתמו בהכשר, גמ"ז אינו, דהא כשהעדים אומרים אנוסים, אומרים שמעולם לא היה להם ידיעה כזו, וא"כ אין בזה שום חילוק בין אמירה דאי"ז כתב ידינו. לאמירה דבאונס חתמנו.

שיטת התוס' - בגדר שטר:​

ולכך נראה לבאר (ביאור זה ביאר מרן רה"י טשרנאביל הרה"ג ר' יונה רכניצר זצ"ל) דסברו התוס' דהא דהוצרכו לפשא"ס הוא משום דאיכא אנן סהדי דהא התוס' סברו דהסהדי דאנן סהדי הוא ב"ד. וא"כ כיון דאמרו העדים כתב ידינו הוא זה נוצר אנן סהדי שהשטר בהכשר נעשה. וא"כ הוי תרי תרי.
דהתוס' סברו דשטר כל עוד לא נתקיים אית ליה גדר ד"בסתמא בהכשר נעשה". כלומר דהכן עדיין אין שום ראיה, אבל אמרי' דכל עוד לא אמרי' באופן שונה אמרינן דסתם שטר, שטר כשר הוא. ואי אתי ערעור מונע הערעור את הסתמא הנ"ל ואתי קיום והופך את השטר לשטר שידוע שהוא כשר. דב"ד יודעים שזה כתב יד העדים ואם כתב ידם הוא זה, נקטינן דוודאי חתמו בכשרות (משום דחתימה באונס לא שכיח כלל).
ועפי"ז אתי הפשא"ס ואמר, כיון דאי בעי שתיק ולא ידעי שהשטר, שטר כשר נקוט כאילו לא אומרים כלל כתב ידינו הוא זה.
וזה מה שאמרו התוס', וא"ת דמיגו במקום עדים הוא. זה אינו, דהאנן סהדי נוצר כשאומרים כתב ידינו, וכיון דאיכא כח דמיגו דאי בעי שתיקי והוי כאלו לא קימו את השטר. וא"כ ליכא לאנן סהדי, דהא האנן סהדי נוצר דייקא לאחר קיום וכנתבאר.
ונמצא דזה שאמרו התוס' דליכא לאנן סהדי ובהמשך תי' דמיגו דאי בעי שתיק אמרי' אפילו מול עדים חד הוי. דהטעם דאמרי' מול עדים הוא משום דהמיגו אומר דמעולם לא היה כאן אסר. ונמצא דליכא לעדים.[ג]
וא"כ מבואר שפיר אמאי לא נזכר דהוי משום הפשא"ס, דהא הכי הפשא"ס לא אתי ליתן נאמנות להתיר דהא להתיר בפרטות איכא נאמנות אלא דהתא הפשא"ס לבטל את המניעה דאנן סהדי. ולכך במתני' לא נזכר דהטעם שהעדים נאמנים לומר כתב ידינו הוא זה וכו' הוא משום דהוי עדים, והטעם שאנן סהדי לא מונע הוא משום הפשא"ס.
ועוד נתבאר אמאי שנו דייקא בקיום שטרות דהא דווקא גבי קיום שטרות שייך המונע כאנן סהדי. לכך הוצרכו לפשא"ס, אבל בסתם עדות לא.
ועוד נתבאר, בטעם דדווקא סיפא דמתני' אינם נאמנים, דהא כיון שעדים אח רים אמרו כתב ידם הוא זה. נעשה השטר מסתם שטר, לשטר מקוים וכיון דאתי עדי השטר. נקרא חזרה, משא"כ ברישא דהוי תוכ"ד, וא"כ גבי כיון שהגיד אי"ז שייך. דסברו התוס' דתוכ"ד אפשר לחזור בו[ד]

קוש' גדול בסוגיא דא"א הייתי:​

אך הנה בסוגיות דאשת איש הייתי ונתגרשתי הקושיות הנ"ל שנידונו ברש"י, לדעת התוס' קשים מאד, בחילוק ביניהם לשאר הסוגיות דפשא"ס.
א. קושיית הגמ', "מנין לפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה". וקושיה זו זועקת, וכי בכל מקום שמצינו בתורה מיגו, לא הוקשה מהיכן המקור לזה, והרי פשא"ס הוי טפי ממיגו. משום דאי בעי שתיק. וכנתבאר בריש, אם כן, מה הוקשה לגמ', דחיפשו מקור לפשא"ס.
ב. המקור שהובא בגמ' "את ביתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה, הזה התירה" דהתוס' סברו דהכח דהתיר הוא לבטל את האסר ומהפסוק הנ"ל נראה דכוחו הוי טפי משום דכעת לאחר שאמר הזה, יכולה האשה לדור עימו ואינה צריכה לקידושין מאותו בעל, נמצא דההתיר מחיל כח להנשא ולא רק מבטל [ה]
ג. ותי' בגמ', "למה לי קרא סברא היא הוא אסרה הוא שרי לה", ודברי הגמרא תמוהים מאד לדעת התוס' דהא התוס' סברו דפשא"ס הוי נאמנות דמיגו דאי בעי שתיק. וא"כ, הוצרכו בגמ' להביא, למה לי קרא סברא, היא דאי בעי שתיק, הלכך נאמן להתירה, מה השייכות דכיון שהוא אסרה, יכול להתירה.

ביאור הבית יעקב:​

והבינו נושאי כליו דהתוס' דהקושיה דהכי היא מנין לפשא"ס אכולה קאי. דכיון דהכי חתום סוגיית פשא"ס הקשו זאת הכי.
אך זה לא יועיל בהרבה, משום דהנה סברו התוס' דפשא"ס הוא מיגו, לכך תמוה מאד וכי הקשו בגמ' מהו המקור לבין דהפשא"ס. דהינו לבין דמיגו.[ו]
וביאר הבית יעקב, דמ"מ גבי פשא"ס איכא ריעותא, משום דבפשא"ס, כשאומר את האסר אינו יכול להתיר את עצמו אלא אם אמתלא.[ז] ולכך היה מקום לומר דהוי מיגו למפרע, ולכך הוצרך הכתוב לומר דלא הוי מיגו למפרע, הלכך הקשו בגמ'. מנין לפשא"ס מה"ת.
ועוד ביאר, דאפי' תאמר דבכ"מ נאמנת לחזור תוכ"ד. מ"מ הוצרכו לקרא, משום דבסתם דבר שבערווה לא מועיל מיגו. ולכך הוצרכו לקרא דבדבר שבערווה דשאחד"א מהני מיגו דפשא"ס.
ונמצא מב' ביאורי הבית יעקב, דקושיית הגמ' מנין לפשא"ס. הוי דייקא אפשא"ס דהכא דבכל פשא"ס. איכא אופנים דאי בעי שתיק, דחזרה היא כשתיקה.[ח] והכא ליכא לזה וא"כ הכח הוא שיכלה מעיקרא לשתוק. וזהו הוי מיגו למפרע בסוגיין.[ט]
ואפי' תאמר דהתוס' סברו דבשאחד"א מהני חזרה תוכ"ד מ"מ הוצרכו לפשא"ס משום דהוי דבר שבערווה וידוע דמיגו לא מהני ביה, ולכך הוצרכו לקרא, דמהני פשא"ס בדבר שבערווה.
ודברים אלו צריכים ביאור, דהתוס' בפשטות סברו דשאחד"א הוא כח נאמנות, וא"כ לא הוי דבר שבערווה, ובפשטות יל"ב, דסברו התוס', דהוי כח נאמנות דדבר שבערווה, אבל רק גבי עצמה, כלומר, דנאמנת באיסורי אשת איש רק גבי עצמה.[י]

ביאור דברי הגמ':​

ועפי"ז מבואר שפיר, דגבי הפסוק דאת ביתי נתתי לאיש הזה, הביאו התוס' ב' דרכים מה נלמד מהפסוק, א. במקום דחותנו מולו, ואיננו מכירו דהא לא אמר "הזה", הלכך תוכ"ד יהיה נאמן במיגו. ב. אף בכה"ג יהיה נאמן בלא מיגו, אלא כיון דקרא יתירא היא קדריש לעניין אחר.
ונראה לבאר דהא בהא תליה דאי אמרי' דבשאחד"א א"א לחזור בו תוכ"ד, א"כ אף גבי את ביתי נתתי הוצרכו לפשא"ס במקום שבהגיון היה צריך לפרש. כגון שחותנו מולו. דדבר רגיל הוא לפרש, לכך הוצרך לפשא"ס. שיהיה נאמן תוכ"ד.
אבל אי אמרינן דהוצרכו לפשא"ס משום דהוי דבר שבערווה. התם גבי אב שאומר על ביתו לא צריכי לפשא"ס. משום דהא הימיניהו קרא כתרי עדים לאסור ולהתיר את ביתו כרצונו. הלכך הבינו התוס', דכיון דקרא יתירה, קדריש גבי פשא"ס דשאחד"א. ונמצא דדברי הב"ע שלובים היטב בדברי התוס'.
ובביאור דברי הגמרא "למה לי קרא סברא היא הוא אסרה הוא שרי לה", כיון דהובן מהפס' דהמיגו למפרע לא מונע, כלומר, דהובן מהפס', דלא צריכי שיוכל לחזור בו כל רגע, אלא צריכי שיוכל לשתוק מעיקרא. א"כ למה לי קרא סברא פשוטה היא, הוא זה שאסרה, והוא זה שהתירה ולכך תאמין לשניהם או שלשניהם אל תאמין, כיון דהיא יכלה לשתוק, האמן במיגו דאי בעי שתיק.
ולביאור השני דהבי"ע יל"ב, כיון דהובן מהפסוק דבמקום דאית לאדם נאמנות יכול להתיר, שוב לא צריכי לקרא דהוא כמו שלו יש נאמנות לאסור, יש לו נאמנות להתיר. וכך גם גבי האשה, כמי שיש לה נאמנות גבי עצמה לאסור עצמה, יהיה לה נאמנות להתיר במיגו דאי בעי שתיק. ולא צריכי לקרא, אלא מסברא קאי.

בטעם דהוצרכו לג' סוגיות דפשא"ס:​

ונמצא לדעת התוס', דהוצרכו לפשא"ס שיהיה כמיגו, ובכל סוגיא איכא חידוש נוסף.
החידוש בפשא"ס דהודאת בע"ד, דאפי' דחסר נאמנות בהתיר, משום דסתם אדם אינו נאמן לומר לחבירו קניתי שדה זו מאביך. מ"מ כיון דאית ליה מיגו, נאמן, משום דאי בעי שתיק.
החידוש בפשא"ס בקיום שטרות הוא דאפי' דהוי במקום עדים דהא אנן סהדי שלא היו פסולים, מהני הפשא"ס, משום דהוי כאילו שתקי ואם שתקו נמצא שלא נוצר האנן סהדי. הלכך נאמנים אפילו נגד עדים.
החידוש בפשא"ס דשאחד"א דאפי' דהפשא"ס עצמו מוחלש אמרי' ליה, דהא הפשא"ס הזה, א"א לחזור בו תוכ"ד, אפי' אמרי' מיגו דאי בעי שתיק.
או דאפי' נגד כללא ב"אין דבר שבערווה פחות משנים" מהני הפשא"ס במיגו ראי בעי' שתיק.

---

[א] אמנם גבי קיום שטרות מטעם השייך בסוגיא הנ"ל צריכא לתוכ"ד
[ב] ונמצא דכל יסוד דקיום שטרות תמוה כיון דמה שיאמרו העדים לא נאמין כיון דאיכא אנן סהדי ואף הבע"ד לא יוכל לטעון מזוייף כיון דאיכא אנן סהדי ואם יודה הבע"ד דשטר מזוייף הוא לא נאמין כיון דאיכא אנן סהדי,
[ג] אך בזה ידוע דחוץ מהא דמיגו במקום עדים לא אמרי' אף מיגו לעדים לא אמרי' משום דאין אדם יודע מה בלב חבירו, והביאור בזה פשוט, דמסברא דאין אדם יודע, שייך במיגו דיכל לטעון, דלא כל אחד יודע לטעון. אבל לשתוק אי"צ לידיעה מיוחדת כמה.
[ד] ע' רש"י לגו פליג בזה, אלא דסבר דהוי למפרע מכתיבת השטר וכנתבאר
[ה] ותוס' דנו באה ולכאורה הוי משום דלאב יש כח לקדש את ביתו לכך נאמן, אך אם האשה תאמר אשת איש אני, ואח"כ תאמר לפלוני, וודאי שצריכה קידושין ממנו. ואם לא קידשה, קטלינן לה, משום זנות, אך מ"מ א"כ צ"ב וכיצד אפשר לשנות מהפס' והא התם אית ליה לאב נאמנות מיוחדת. אבל בכ"מ לית ליה.
[ו] והוסיף הבית יעקב דאפי' תאמר דהקשו מהו המקור לנאמנות דמיגו. מ"מ כיון דמצינו מקור לפשא"ס זה לא יועיל גבי מיגו, משום דלפשא"ס אינו נאמנות, טפי ממיגו . משום דבמיגו אם היה שותק היה חייב. ובפשא"ס כיון ששתק, היה פטור.
[ז] פירוש, דלא יועיל חזרה תוכ"ד.
[ח] משום דהכח הטמון בשתיקה הוא דכ"א יודע לעשות זאת, ואף לחזור בו, אי"צ לחכמה יתירה.
[ט] והנה אפי' דהחי' דבשאחד"א אפי' תוכ"ד א"א לחזור לא הסכמו כולם בזה, מ"מ הבין הבי"ע דהתוס' סברו דאפי תוכ"ד א"א לחזור, משום דהתוס' סברו דתוכ"ד מיקרי חזרה רק שמותר לחזור, וא"כ בשאחד"א בשדרו מחודש, ליכא ההתר דחזרה].
[י] אך האיסור דגרושה הוא איסור מחודש, ומ"מ אפי' גבי קיום שטרות הנאמנות דההתיר הוא לבטל את האסר, מ"מ הכי נאמנת, אף להחיל איסור מחודש, משום דבקיום שטרות, איכא תרי תרי דמנעי למקרעי לשטרא, אב"ה, כדי שנאמר שהיא אסורה לכהונה, אין שום מונע.

 

[געגועים]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".