מאמר הלכתי בדיני שתוי ושיכור בהרבה פרטי דינים

בדיני שתוי ושיכור בהרבה פרטי דינים​

​

תוכן הענינים:

סק"א ב' וג' - שתוי ושיכור לענין ברכת המזון ושאר ברכות.
סק"ד - שתוי ושיכור לענין ברכת המצוות וברכת הנהנין וברכות השבח.
סק"ה - היכי ילפינן מ"ושבעת וברכת" דאפי' מדומדם.
סק"ו - מאי שנא תפילה דשיכור לא יתפלל ותפילתו תועבה - מברכת המזון שיכול לברך.
סק"ו - שתוי ושיכור לענין קריאת שמע וברכותיה.
סק"ח - שתוי ושיכור לענין צירוף למנין עשרה או לוימון.
סק"ט - כהן שתוי או שיכור לענין נשיאות כפים, ואם יש הפרש בין שתיית יין לבין שאר משקין המשכרים.
סק"י - שיכור לענין הפרשת תרו"מ וחלה.
ס"ק י"א - שיכור שהזיק את חבירו חייב אפי' שיכור כלוט, ושהוציא שם רע, ודין שיכור שהזיק בפורים.
ס"ק י"ב - שיכור לענין מקח וממכר ומתנה, גיטין וקדושין.
ס"ק י"ג - שיכור לענין שחיטה.
ס"ק י"ד - שיכור לענין הוראה.
ס"ק ט"ו - שיכור מהו למסור שיעור וללמד תורה לאחרים
ס"ק ט"ו - 10 סעיפים מן הדינים העולים להלכה מכל הסימן.
​

​

​

שתוי ושיכור לענין ברכת המזון ושאר ברכות​

א. עירובין ס"ד א' אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תפילה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תפילה כו'.


כתבו תו' והרא"ש וצ"ע אם יש להשוות ברכות לתפילה לענין שיכור, וע"כ לאו לכל מילי דמיין דהא שתוי אל יתפלל עד שיפיג יינו ואפי' ביין מזוג אל יתפלל ביותר מרביעית כו' ופשיטא דשתוי מברך ברכת המזון וכל הברכות כולן בדאמר בירושלמי תרומות דמפיק ליה מואכלת ושבעת וברכת ואפי' מדומדם, ע"כ.


הנה למדנו דשתוי מברך לכתחילה ברכת המזון שהוא מדאורייתא וכל שכן כל הברכות כולן דהוו מדרבנן, אבל בשיכור מספקא להו לתו' והרא"ש אם יש להשוות ברכות לתפילה ששנינו לא יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה.

ומשמע דסברי דיש להביא ראיה מהירושלמי בתרומות דושבעת וברכת ואפי' "מדומדם" היינו על דרגת שתוי שעדיין יכול לדבר לפני המלך ולא על דרגת שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך.


עוד מצינו בתו' ברכות ל"א ב' ד"ה מכאן ששיכור אסור להתפלל שהביא ג"כ את הירושלמי הנ"ל בתרומות רבי זירא בעי קמיה דרבי אמי שיכור מהו שיברך, אמר ליה ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם, פירוש ואפי' הוא שתוי ושיכור כל כך שאינו יכול לדבר כראוי, דהכי משמע ושבעת וברכת, ע"כ.

ולכאורה כאן למדנו בתו' יתר על האמור בתו' עירובין הנ"ל, דלא רק ששתוי יכול לברך אלא אפי' שיכור כל כך שאינו יכול לדבר כראוי ג"כ יכול לברך ברכת המזון ושאר ברכות.

ודקדקו כן תו' מהירושלמי שיכור מהו שיברך אמר ליה ואכלת "ושבעת וברכת ואפי' מדומדם" היינו מדומדם כולי האי שאף אין יכול לדבר כראוי לפני המלך, ומ"מ יכול לברך.


ואפשר ליישב את הסתירה בין דברי התו', דלעולם אין כונת תו' בברכות לומר דגם שיכור גמור שאינו יכול לדבר לפני המלך יכול לברך ברכת המזון ושאר ברכות, אלא הכונה לשתי דרגות בשתוי, חדא כפשוטו שיכול לדבר לפני המלך והב' שתוי שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך, אבל לא שאין יכול לדבר לפני המלך כלל.

וזהו שכתבו ואפי' הוא שתוי ושיכור כל כך שאינו יכול לדבר כראוי כו', הנה לא כתבו להדיא דגם שיכור יכול לברך אע"פ שאינו יכול לדבר לפני המלך.


תדע דאכן הרא"ש בברכות שם סימן ט' הביא ג"כ את הירושלמי בתרומות וזה לשונו שיכור מהו לברך אמר ליה ואכלת ושבעת וברכת ואפי' מדומדם, פירוש ואפי' כל כך שתוי שאינו יכול לדבר כראוי, דהכי משמע מושבעת וברכת, ע"כ.

הנה לא הזכיר הרא"ש להדיא גם שיכור כמובא בלשון תו', אלא כתב רק ואפי' כל כך שתוי שאינו יכול לדבר כראוי.

לפי האמור לעולם אפשר דשיכור גמור גרע, ואינו יכול לברך ברכת המזון ושאר ברכות.


והב"י בסי' קפ"ה הביא גם את הסמ"ג בהדי לשון תו' בברכות שכתב מדומדם פירוש מלשון אבן דומם, פירוש שיכור שאינו יכול לדבר כראוי, ע"כ, ולפ"מ שביארנו ה"נ נוכל לבאר שאין הכונה לשיכור גמור אלא לשתוי כל כך שאינו יכול לדבר כראוי.


​

לפי האמור שיש ב' דרגות בשתוי מובן גם דברי הב"י והשו"ע​

ב. לפי האמור מתיישב סדר דברי הב"י שתחילה הביא על הירושלמי שהזכיר הטור את דברי תו' בברכות ל"א ב' דאפילו מדומדם פירושו ואפילו הוא שתוי ושיכור כל כך שאינו יכול לדבר, דהכי משמע ושבעת וברכת, ולזה צירף הב"י את הסמ"ג שכתב מדומדם פירוש מלשון אבן דומם פירוש שיכור שאינו יכול לדבר בראוי.

ואילו מיד בסמוך לה הביא הב"י כאילו הוה בבא בפני עצמו שהתו' והרא"ש נסתפקו בעירובין ס"ד א' בשיכור שבירך ברכת המזון אם צריך לחזור ולברך כמו שאנו אומרים בתפילה או דילמא כיון דבברכת המזון מדומדם כלומר שתוי יכול לברך לכתחילה משא"כ בתפילה א"כ אם בירך כשהיה שיכור לא יחזור, ע"כ.

ולכאורה צ"ע מדוע לא ציין הב"י להדיא שיש כאן מחלוקת ברורה בין תו' בברכות והסמ"ג דלכאורה סברי בשם הירושלמי דגם שיכור יכול לברך, ואילו תו' והרא"ש בעירובין נסתפקו בדבר בשיכור שבדיעבד כבר בירך האם צריך לחזור או לא, ורק גבי שתוי הסכימו תו' והרא"ש דמברך אף לכתחילה, וכבר העיר בזה הדרישה, וצ"ע.

אבל בדברינו לעיל ליישב ב' דיבורי התו' בברכות ובעירובין יחדיו ניחא שפיר, שהרי אין כונת תו' בברכות והסמ"ג לומר דגם שיכור גמור שאינו יכול לדבר לפני המלך יכול לברך ברכת המזון, אלא הכונה לשתי דרגות בשתוי כאמור, ולכן בדוקא כתבו הך לישנא ואפי' הוא שתוי ושיכור כל כך שאינו יכול לדבר כראוי יכול לברך.


א"כ בזה גם מיושב שפיר דברי הב"י, דכלל לא ראה ז"ל מחלוקת באיזה דין בין תו' בברכות והסמ"ג לתו' והרא"ש בעירובין שנסתפקו מהו בשיכור שבירך אם צריך לחזור ולברך, דבאמת שיכור שאינו גמור שהוא בדרגת אינו יכול לדבר כראוי לפני המלך עדיין יכול לברך ברכת המזון ושאר ברכות, ואילו מה שנסתפקו תו' והרא"ש בעירובין ס"ד א' הוא בשיכור גמור [אך לא כשכרותו של לוט] שבירך ברכת המזון אם צריך לחזור ולברך כמו שאנו אומרים בתפילה שתפילתו תועבה או לא, ע"כ.


מעתה ניחא גם מה שהביא הב"י בשו"ע הלכות ברכת המזון סימן קפ"ה את ב' הדינים בב' סעיפים זה אחר זה, בסעיף ד' הביא דין תו' בברכות והסמ"ג עפ"י היו ושלמי בתרומות דאפי' נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי יכול לברך ברכת המזון.

ובסעי' ה' הביא המחבר דאם בירך כו' כשהיה שכור (פירוש לגמרי) נסתפקו תו' והרא"ש אם צריך לחזור ולברך כו'.


ואכן ביאר המשנה ברורה שם סק"ו דהספק של תו' והרא"ש אם בירך כשהיה שיכור לגמרי – היינו שנשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר לפני המלך, ונסתפקו אם צריך לחזור ולברך כשיפוג יינו ועדיין לא נתעכל המזון, [ומ"מ מיירי שלא הגיע לשיכרותו של לוט דאל"ה כשוטה יחשב ופטור מכל המצות וחייב לכו"ע לחזור ולברך] ובסעיף הקודם שמתיר לברך מיירי שיכול לדבר לפני המלך.


ברם לא סיים המשנה ברורה כך את ההלכה לדינא, כי הביא שכמה אחרונים הקשו דכיון שאינו יכול לדבר כראוי מסתמא אינו יכול לדבר לפני המלך ואפ"ה מתיר הירושלמי, וא"כ שוב יש ראיה מהירושלמי ששיכור גמור יכול לברך ברכת המזון.


לפיכך מסיק המ"ב לדינא בשם האחרונים דגם אם אירע שנשתכר כל כך, אעפ"כ יברך, ולכתחילה יזהר לברך קודם שיבוא לידי כך, וכן כתב בשעה"צ שם סק"ז.


​

בדברי הרמ"א בדין שיכור גמור לענין ברכת המזון, ואיך קי"ל להלכה​

ג. עוד בזה הענין האם שיכור גמור מברך ברכת המזון ושאר ברכות או לא? יש להוסיף את דברי הרמ"א בסי' צ"ט סעי' א' שכתב אבל שאר ברכות יכול לברך אע"פ שהוא שיכור, וכתב המ"ב דהרמ"א כלל בזה אף ברכת המזון שהיא דאורייתא.

לפי"ז היה משמע דשיכור גמור יכול לברך ברכת המזון אף לכתחילה, ומקור הרמ"א הוא מדברי המרדכי עירובין פרק הדר רמז תקי"ב שהביא את הירושלמי בתרומות שנא' ואכלת ושבעת ואפי' מדומדם, פירוש מדומדם שבטורח יכול להוציא הדיבור מפיו.

ברם מסקנת המשנה ברורה גם שם ס"ק י"א בשם הגר"א ז"ל שיש להחמיר לכתחילה בשיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך שאינו מברך ברכת המזון ולא שאר ברכות, וכן כתב הפמ"ג ביו"ד סימן א' ס"ק י"ח במשבצות זהב.

וכל זה כשלא הגיע לשכרותו של לוט, דאל"ה כשוטה יחשב לגמרי לכו"ע ופטור אז מכל המצוות, ע"כ אפי' בדיעבד אם קרא אז ובירך לא מיפטר בכך שהרי פטור היה באותה שעה, וחייב אח"כ לחזור ולקרות ולברך, וזה מדברי הפר"ח ופמ"ג.


נמצא עולה להלכה לאור האמור עפ"י המ"ב: דשיכור שהגיע לשיכרותו של לוט כשוטה יחשב ופטור מכל המצוות, ואפי' בדיעבד אם בירך ברכת המזון או שאר ברכות לא מיפטר בכך שהרי פטור היה באותה שעה, וחייב אח"כ לחזור ולברך כדברי הפר"ח ופמ"ג.

שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך – לכתחילה יש לאדם ליזהר לברך קודם שיבא לידי כך, מיהו מ"מ הדין הוא דלאחר שכבר השתכר שפיר מברך ברכת המזון וכל שאר הברכות.

שתוי בעלמא שיכול לדבר לפני המלך – יכול גם לכתחילה לברך ברכת המזון ושאר ברכות, וזה נלמד מהירושלמי ואכלת ושבעת ואפי' מדומדם.


​

שתוי ושיכור לענין ברכת המצוות וברכת הנהנין וברכות השבח​

ד. לפי האמור מדברי המ"ב עולה גם לענין שאר ברכות המצוות הנהנין והשבח דשתוי בעלמא שפיר מברך אף לכתחילה.

אבל שיכור יש לו לכתחילה ליזהר לברך קודם שיבא לידי שיכרות, מיהו הדין הוא דגם לאחר שנשתכר שפיר מברך כל הברכות ויוצא ידי חובתו.

כמו"כ אם נתחייב בברכה אחרונה כגון אשר יצר או כל ברכה שאילו לכתחילה ימתין עד שיפוג יינו יש חשש שישכח מלברך או ירדם או שיעבור שיעור עיכול, יברך לכתחילה ושפיר דמי.


​

היכי ילפינן מ"ושבעת וברכת" דאפי' מדומדם​

ה. ואכתי פש לן לבאר מאי דלא נתפרש בירושלמי להדיא איך משמע מ"ושבעת וברכת" דאפי' מדומדם, בין אם קאי רק על שתוי בין אם קאי אפי' על שיכור, והתו' והרא"ש לא ביארו בזה מידי.

וביאר רבינו יונה ברכות ל"א ב' וזה לשונו שיכור אל יתפלל וכו' בירושלמי מפרש דדוקא תפילה אסרו בעוד שהוא שיכור אבל ברכת המזון אפי' בעוד שהוא שיכור יש לו לברך, דהא כתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' ואחר שביעה פעמים האדם עומד שיכור ואפ"ה חייבה אותו התורה לפיכך מותר, ע"כ.


והנה מדברי רבינו יונה הללו יש ללמוד לכאורה דשיכור גמור יכול גם לכתחילה לברך ברכת המזון, ועי' במ"ב סי' קפ"ה סק"ד שהביא את דברי רבינו יונה כביאור על לשון המחבר בסעי' ד' דאפי' נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי יכול לברך ברכת המזון, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם [ירושלמי] פירוש שאינו יכול לדבר כראוי, ומושבעת קדייק ליה שמצוי כמה פעמים שאחר שביעה האדם עומד שיכור ואפ"ה חייבתו התורה לברך.


​

מאי שנא תפילה דשיכור לא יתפלל ותפילתו תועבה - מברכת המזון שיכול לברך​

ו. יל"ע מאי שנא תפילה שאם אינו יכול לדבר לפני המלך גם אם התפלל תפילתו תועבה, ואילו ברכת המזון ושאר ברכות שפיר יכול לברך.

וביארו בזה דלעמוד ולהתפלל צריך להיות במדרגת עומד בתפילה לפני ד' כמ"ש הגר"ח ז"ל ריש פ"ד מה' תפילה, ושיכור אינו יכול להיות במדרגה זו, אבל ברכת המזון שהוא מכח הכרת טובה גם שיכור יכול לברך.

וזה כעין שאמר יעקב אבינו האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה וגו', שלא החזיק את עצמו במדרגת אבותיו, דאבותיו התהלכו לפני השי"ת תמיד, אבל הוא יעקב עובד את השם מכח מה שהאלוקים רועה אותו מעודו עד היום הזה.


​

שתוי ושיכור לענין קריאת שמע וברכותיה​

ז. כתב הרמ"א סי' צ"ט סעי' א' ודין קריאת שמע כדין תפילה, והביא המ"ב מדברי הא"ר דברכות קריאת שמע ג"כ דינם כקריאת שמע.

נמצא לפי הרמ"א דשתוי אסור לכתחילה בקריאת שמע ואם קרא יצא ידי חובה, ושיכור אסור בקריאת שמע וגם אם קרא לא יצא ידי חובה, וגם אם יעבור זמן קריאת שמע.

מיהו הביא המ"ב בסק"ח מדברי הלבוש שיש מקילין דשאני תפילה שהיא בקשת צרכיו מן המלך וצריכה להיות יותר בישוב הדעת ובאימה מקריאת שמע.

והוסיף המ"ב שכן כתב הרמב"ן ז"ל בברכות כ"ב ב' שלא הזכירו חכמים גבי שתוי ושיכור אלא תפילה, אבל קריאת שמע ואין צריך לומר ברכה קורין הן ויוצאין הם ידי חובתן, דטעמא דתפילה משום דבעיא כוונה יתירה מפני שהוא כמדבר בפני המלך, ומצינו בכל מקום לכוונה חמיר דין תפילה מקריאת שמע, כדאמר בכולה מכילתין גבי שאין דעתו מיושבת, ובא מן הדרך, ומיצר, דכולן לענין קריאת שמע קורין כו', ברם בביאור הגר"א מבואר עפ"י מסקנת הירושלמי לאסור שיכור בקריאת שמע.

ע"כ הכריע המ"ב להלכה – דכל שלא קרא קריאת שמע יש לו ליזהר לכתחילה שלא לבא לידי שיכרות, אבל בדיעבד אם נשתכר אין לו לפטור את עצמו מקריאת שמע, ואם יפוג יינו עד שלא עבר זמן קריאת שמע יחזור ויקרא הפרשיות, ע"כ.

נמצא לדידן דשיכור לענין ברכת המזון ושאר ברכות וכן לענין קריאת שמע הדין שוה. כמבואר לעיל סוף אות ג'.


​

שתוי ושיכור לענין צירוף למנין עשרה או לזימון​

ח. כתב המ"ב סימן צ"ט סק"י דאע"פ ששיכור יכול לברך ברכת המזון ושאר ברכות מ"מ אין מצרפין אותו למנין עשרה, ולענין ג' לזימון אפשר דשרי.

נמצא דשתוי שיכול לדבר לפני המלך אפשר לכתחילה לצרפו למנין עשרה לתפילה או לזימון, ואע"פ שלכתחילה אינו מתפלל.


​

כהן שתוי או שיכור לענין נשיאות כפים, ואם יש הפרש בין שתיית יין לבין שאר משקין המשכרים?​

ט. גמ' תענית כ"ו ב' דכולי עלמא מיהת שיכור אסור בנשיאת כפים כו', ברם הביא הב"י בסי' קכ"ח בשם רבינו ירוחם שכתב נראה לי דהיינו דוקא כשהגיע לשיכרותו של לוט כדאמרינן בעלמא.

ודקדק הב"י מדבריו שטעם איסור נשיאות כפים לשיכור מפני שנשיאות כפים דומה לתפילה, אבל לא משמע לי אלא משום דאיתקש ברכת כהנים לעבודה דכתיב "לשרתו ולברך"

וכן כתב הרמב"ם פרק ט"ו מה' תפילה הלכה ד', ולכן גם סיים הרמב"ם דאפי' שתה רביעית יין בבת אחת לא ישא את כפיו, והכי נקטינן.


מיהו אם שתה רביעית יין בשתי פעמים או שנתן לתוכו מעט מים מותר, כדאיתא בגמ' כריתות י"ג ב' דהלכה כרבי אליעזר דאמר אם הפסיק בו או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור אם נכנס למקדש, וכיון דבביאת מקדש פטור בנשיאת כפים מותר, דהא דאיתקש ברכה לעבודה אסמכתא בעלמא היא, ודינו שנאסור לישא את כפיו היכא שאם נכנס למקדש חייב.

עוד מבואר שם בגמ' דאם שתה יותר מרביעית אע"פ שהוא מזוג ואע"פ ששתאו בכמה פעמים לא ישא את כפיו, כל זה הובא במ"ב סי' קכ"ח סעיף ל"ח בשם הב"י.


ולכאורה אחר שכתב הב"י דהא דאיתקש ברכת כהנים לעבודה אינו אלא אסמכתא בעלמא, נמצא שהאיסור של שיכור לישא את כפיו אינו אלא מדרבנן, וכן מבואר בחכמת אדם כלל ל"ב סק"א.


האם בשתיית שאר משקין המשכרין ג"כ לא ישא את כפיו? כתב המ"א דמותר לישא את כפיו אפי' נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך, ואע"ג שבתפילה בכה"ג תפילתו תועבה מ"מ מותר בנשיאת כפים, אא"כ הגיע לשיכרותו של לוט דאז כשוטה גמור חשיב, וכן כתב בספר מטה יהודה.

אבל המ"ב שם ס"ק קמ"א הביא דהרבה אחרונים חולקין על המ"א, וסברי דגם בשאר משקין כל שנשתכר בהן עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אינו נושא כפיו, והכי נקטינן כמו שנראה מסוף דברי הביאור הלכה, וכן כתב החיי אדם כלל ל"ב ז'.


יין מגתו – דהיינו יין חדש שלא עבר עליו ארבעים יום, דעת המ"א לאסור בנשיאות כפים, וכמה אחרונים חולקין עליו כיון שאינו משכר.

מעתה, בשבת ויו"ט שמצוי שיש כהן דעקב חולשתו צריך לקדש בין שחרית למוסף, ובפרט במקומות שמתפללים זמן רב, ורוצים לישא כפיו גם בתפילת המוסף, יעדיף לשמוע קידוש מאחר לצאת ידי חובה, אי נמי יקדש על מיץ ענבים.

אי נמי כמו יעשה כמו שכתב הנשמת אדם שם שיקדש על רביעית יין ויתן לתוכו מים או שישתה בב' פעמים, ומכל שכן דלענין קידוש אין צריך לשתות רק מלא לוגמיו, עי"ש.

ועי' בביאור הלכה סימן רפ"ו סעי' ג' ד"ה אכילת פירות כו' דאפי' בכהן שצריך לישא כפיו במוסף ג"כ מותר לשתות רביעית יין שלנו, דבודאי יש בו ג"כ מים.


​

שיכור לענין הפרשת תרו"מ וחלה​

י. משנה מסכת תרומות פרק א' משנה ו' חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשיכור והערום והסומא ובעל קרי לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה.

ובר"ש בשם הירושלמי יש מהן מפני הברכה ויש מהן שאין יכולין לתרום מן המובחר, האלם וערום ובעל קרי מפני הברכה, הסומא והשיכור שאין יכולין לתרום מן המובחר.

והיינו כמו שפירש הרע"ב דהסומא והשיכור אינם יודעים לברור מן היפה, ואנן בעינן שיהא התורם בורר ותורם מן היפה דכתיב מכל חלבו את מקדשו, ושיכור מיקרי כל שאינו יכול לדבר בפני המלך מחמת שברותו.

ודייק הרמב"ן ז"ל בברכות כ"ב ב' דממה שאמרו בירו' ששיכור אינו תורם רק מפני שאינו יכול לברור היפה, אלמא דלברכה ודאי ראוי.


ברם איתא בשו"ע יו"ד סי' של"א סעי' ל"ב דבזמן הזה דלשריפה אזלא מפני הטומאה תורמים שיכור וסומא ואפי' לכתחילה, תרומה, אבל לא מעשר לוי, במבואר גם בשו"ע שם סעי' נ"ב ונראה לי דהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה אין להקפיד בכך, ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד, עי"ש.

וביאר הש"ך בס"ק ס"ב הטעם דבתרומה אפי' לכתחילה תורמין מפני שאינה צריכה שיעור, אבל לא מעשר לוי שצריכה שיעור ומדידה, ואלו אינם יכולים לבוין המדידה, ע"כ, ולפי"ז אף תרומת מעשר כן.


ולענין חלה מובא בשו"ע יו"ד סימן שכ"ח סעי' ב' דהסומא והשיכור מפרישין חלה לכתחילה, וביאר הש"ך אע"ג שאין תורמין תרומה לכתחילה [שלא בזמן הזה] היינו משום דחיישינן שמא יתרמו מן הרעה על היפה, אבל בחלה אין בעיסה רעה ויפה שיכוונו להפריש מן הרעה על היפה, וזה מדברי הרמב"ם.


​

שיכור שהזיק בממון או בגוף חייב אפי' שהגיע לשיכרותו של לוט, ודין שיכור שהוציא שם רע​

יא. כתב הרמב"ם פ"א מחובל הי"א אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין שיכור כו', והוסיף היש"ש ב"ק פרק המניח סימן ג' דשיכור אפי' הגיע יותר משיכרותו של לוט חייב בתשלומים על כל הזיקות.

והא דמסקינן עירובין ס"ה א' דשיכור כלוט פטור ממיתת בית דין ולא מלקין אותו, היינו דפטור מדיני שמים על אותו העון, ומ"מ מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע, אבל לפוטרו מדין היזק שמזיק לחבירו פשיטא שחייב דאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן בין אונס בין רצון, דאל"כ לא שבקת חיי דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו ויהא פטור, [ודברי היש"ש הללו הובאו להלכה בגל' הגרע"א ז"ל בשו"ע חו"מ סימן רל"ה סעי' כ"ב].

ואפילו בפורים דמחויב להשתכר, מ"מ אין כונת רבותינו כדי שישתגע, רק כמ: שכתב הרמב"ם צריך להשתכר להיות נרדם בשכירותו.


עוד הוסיף היש"ש שאם חירף את חבירו בעת שיכרותו והוציא עליו שם רע ולמחר אמר איני יודע, צריך לקבולי עליה ברבים שלא ידע מזה הלשון שאמר בעת שיכרותו, ויאמר ברבים אף שקבלתי עלי שאיני יודע מאומה, מ"מ אני מבקש מחילה כו' ואין להוסיף עליו.

[ביאור הדברים, שיש לחייב את השיכור אחר שנתפקח מיינו שיעיד על עצמו בפני רבים שדבריו נאמרו מבלי דעת, ויבקש את מחילת המתבייש].

ואם מורגל בכך, צריך להחמיר עליו כמו על שאר אדם, והכל לפי המבייש כו', וראות עיני הדיין לפי האדם והשעה יפחות או יוסיף, ע"כ מדברי הים של שלמה.


אולם דעת הרמ"א בסי' תרצ"ה סעי' ב' בשם התרומת הדשן דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים פטור מלשלם, וזה דלא כהיש"ש, וביאר הפמ"ג את הטעם שמן הסתם בפורים מוחל הניזק.

ומסתימת לשון הפוסקים שם נראה שפטור גם אם לא היה שיכור כשהזיק, אלא שהזיק סתם מתוך שמחה, ברם כתב המ"א שזהו דוקא אם עשה מתוך שמחה, אבל אם כיוון להזיק חייב.

עוד כתב בשם כנסת הגדולה שאין הפטור אלא על היזק ממון ולא על היזק גוף, אבל מדברי האגודה נראה שפטור גם על היזק גוף.

והמ"ב שם בס"ק י"ג הביא מדברי הב"ח שמחלק בין היזק גדול לקטן בין בגוף בין בממון, דבהיזק גדול מקפידין ואין מנהג לפטור בהיזק גדול, ע"כ.


ועולה, דהמזיק את חבירו בגוף או בממון מחמת שיכרותו לכולי עלמא חייב, ואם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים מחלוקת התרומת הדשן והיש"ש, ופסק הרמ"א כתרומת הדשן דפטור מלשלם, ואם הזיק בכוונה בכל גווני חייב, וגם במזיק את חבירו מכח שמחת פורים הכריע המ"ב כדברי הב"ח לחלק דבהיזק גדול חייב.


עוד איתא ברמ"א לקמן סימן תרצ"ו סעי' ח' וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה אין בזה משום לא תגזול, ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר.

וכתב המ"ב דאם מותר לחטוף מתוך שמחה מותר גם לברך על מה שחוטפין, מיהו כתב בשל"ה לאו משנת חסידים היא ושומר נפשו ירחק ממלבושים דכלאים ולחטוף מחבירו, ע"כ.


​

שיכור לענין מקח וממכר ומתנה קדושין וגיטין​

יב. גמ' עירובין ס"ה א' שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו, כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה, אמר רבי חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשיכרותו של לוט, אבל הגיע לשיכרותו של לוט פטור מכל, ע"כ.

ואיתא בשו"ע חו"מ סימן רל"ה סעי' כ"ב שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות, ואם הגיע לשיכרות של לוט, והוא העושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום והרי הוא כמו השוטה.


כתב הרמב"ם פ"ד מהל' אישות הלכה י"ח וז"ל שיכור שקידש קידושיו קידושין ואע"פ שנשתכר הרבה, ואם הגיע לשיכרותו של לוט אין קידושיו קידושין, ומתיישבין בדבר זה, עכ"ל, וכן כתב השו"ע אהע"ז סימן מ"ד סעי' ג'.

וציינו הגהות מיי' ומגיד משנה דמקור דברי הרמב"ם הוא מברייתא הנ"ל בעירובין דמקחו מקח וממכרו ממכר כו', והוסיף המ"מ דמפני שהוא בעריות החמורות כתב רבינו ומתיישבין בדבר זה.

וביאר הפרישה באהע"ז סימן מ"ד סק"ה דכונת המ"מ בזה דר"ל מחמת שהוא בעריות החמורות מתיישבין לבדוק אם הוא שיכור כל כך כשיכרותו של לוט או לא.


והנה בפ"ב מה' גירושין הי"ד כתב הרמב"ם וז"ל וכן שיכור שהגיע לשיכרותו של לוט (דאז הדין דאף אי אמר ליתן גט לאשתו לא אמר כלום ואין כותבים), ואם לא הגיע הרי זה ספק עכ"ל.

לפי גירסה זו שלפנינו ברמב"ם כתב הכס"מ דמשמע דכשנשתכר הרבה אפי' שברור לנו שלא הגיע לשיכרותו של לוט מ"מ הרי זה ג"כ ספק גירושין.

והקשו הב"י והלח"מ והנודע ביהודה בשו"ע שם מאי טעמא לענין קידושין כתב הרמב"ם מכח הך ברייתא דכל זמן שלא הגיע לשיכרותו של לוט קידושיו קידושין, ואילו גבי גט כתב הרמב"ם דכשלא הגיע לשיכרותו של לוט הרי היא ספק מגורשת. (ועי' ב"י וב"ח מה שתירצו הקושיא כל אחד באופן אחר, ואכ"מ).

אולם הטור בסימן קכ"א הביא גירסא אחרת ברמב"ם, וז"ל כתב הרמב"ם וכן השיכור שהגיע לשיכרותו של לוט ואמר כתבו (פי' כתבו גט לאשתו) אין כותבין, היה הדבר ספק אם הגיע לשיכרותו של לוט הרי זה ספק עכ"ל.

וכתב הכס"מ דלפי גירסא זו נמצא דכל שנשתכר מאד אבל ברור לנו שלא הגיע לשיכרותו של לוט שפיר כותבין, א"כ נמצא שדין גירושין ודין קידושין שוין, דאם הגיע לשיכרותו של לוט ודאי דלא הוה קידושין ואין כותבין הגט, וכשנשתכר הרבה וברור לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט קידושיו קידושין וגם כותבין גט, וכשספק לנו אם הגיע לשיכרותו של לוט הרי זה ספק קידושין וגם ספק אי כותבין הגט.


​

שיכור לענין שחיטה​

יג. שו"ע יו"ד סימן א' סעי' ח' שיכור שהגיע לשיכרותו של לוט דינו כשוטה, ואם לא הגיע לשיכרותו של לוט שוחט לכתחילה.

הגה, וי"א ששיכור לא ישחוט שרגיל לבא לידי דרסה (הגה' מיי' בשם סמ"ג ובה"ג וכל בו בשם ספר התרומה וספר יראים סימן קל"ז.

ופירש הט"ז הטעם שרגיל לבא לידי דרסה משום שאיבריו כבדים עליו מחמת רבוי יין ששתה, וכן ראוי לנהוג כל שיינו חזק עליו אפילו לא הגיע לשיכרותו של לוט, ואע"ג דאמרינן בפרק הדר דשיכור הרי הוא כפיקחו לכל דבריו, היינו במידי דתלוי בדעת האדם, אבל לא בזה שתלוי בכבידות אבריו דודאי אינו כפקח.


לפי"ז באנו למחלוקת המחבר והרמ"א אם שיכור שוחט לכתחילה או שיש בזה איסור, אבל הב"ח וש"ך כתבו דאינו מחלוקת, ודברי הרמ"א אינם אלא עצה טובה לשיכור שלא ישחוט לכתחילה מפני שרגיל לבא לידי דרסה, אבל ודאי מדינא הרי הוא כפיקח לכל דבר, כן כתב הפמ"ג שם.


​

שיכור לענין הוראה​

יד. רמ"א יו"ד סימן רמ"ב סעי' י"ג ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים, אפי' בדבר פשוט, אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא.

וכתב הש"ך בס"ק כ"א דמה שהתיר הרמ"א בדבר שהוא פשוט בפוסקים, אף שבמהרי"ק מצדד כן, אבל ברמב"ם ותרומת הדשן מבואר שאינו מותר לו להורות רק בדבר שהוא מפורש בקרא ואף הצדוקין מודין בו ולא בדבר שמפורש בפוסקים, לכן כתב דאפשר טעות סופר הוא ברמ"א, ובמקום דבר ברור בפוסקים צ"ל בפסוקים.


והנה הביא הפתחי תשובה גם ביו"ד וגם בחו"מ סימן ז' מתשובת שבות יעקב בשם בעל העיטור דהיינו דוקא בהוראות איסור והיתר, אבל מותר לדון דיני ממונות אף כשהוא שתוי, ודעה זו הביא המחבר שם בשו"ע חו"מ סימן ז' סעי' ה', אבל בתשובת הב"ח פסק דאין חילוק ושתוי יין אסור אפי' לדון דיני ממונות, ולכן המחמיר תבא עליו ברכה.

וכן כתב בספר היראה לרבינו יונה דאסור לעשות שום הוראה בין בדין בין באיסור והיתר אחר שאכל ושתה, וגם בתשובת משכנות יעקב מסיק דאין להקל כלל, כי איסור דאורייתא הוא לדברי האוסרים כמו הוראה, עי"ש.


מיהו כתב הסמ"ע בחו"מ שם ס"ק י"א דביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית כדברי התרומת הדשן סימן מ"ב, עי"ש.


עוד כתב הש"ך בשם תשובת דביו"ט או בסעודה גדולה כגון מילה ונישואין ופורים וכיו"ב במקומות ששותין הרבה אסור להורות כל היום עד למחר, ואם נתן דעתו כבר על פסק הדבר מותר להורות בין לאיסור בין להיתר אפי' לו לאחר סעודה גדולה כמו ביו"ט, ע"כ.

ותמה הב"י בחו"מ סימן ז' על דברי הרשב"א הללו, וכתב ואינו נראה לי שאסור להורות כל היום אלא כשירגיש שסר יינו מעליו מותר עכ"ל, וכתב הש"ך ליישב דהרשב"א מיירי בסתמא, אבל אם ברור לו שסר יינו מעליו מותר, עי"ש.


​

שיכור מהו לומר שיעור וללמד תורה לאחרים​

טו. כתב הרמב"ם פ"א מהלכות ביאת המקדש הלכה ד' מותר לשיכור ללמד תורה ואפי' הלכות ומדרשות והוא שלא יורה ואם היה חכם וקבוע להוראה לא ילמד שלימודו הוראה היא, ועי' בכס"מ.

ולכאורה היה אפשר לומר שכונת הרמב"ם להתיר לשיכור ללמד לאחרים כו' אא"כ היה חכם וקבוע להוראה שלא ילמד לאחרים לפי שלימודו הוראה היא.

ועי' בש"ך סי' רמ"ב סוף ס"ק י"ט דגרס ברמב"ם מותר לשיכור ללמוד תורה כו', ויל"ע במקור הדין שהביא הכס"מ מגמ' כריתות י"ג א'.


​

•​

​

10 סעיפים מן הדינים העולים להלכה מכל הסימן:​

א. לענין ברכת המזון וכל שאר הברכות: שיכור שהגיע לשיכרותו של לוט כשוטה יחשב ופטור מכל המצוות, ואפי' בדיעבד אם בירך ברכת המזון או שאר ברכות לא מיפטר בכך שהרי פטור היה באותו שעה, וחייב אח"כ לחזור ולברך.

שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך – לכתחילה יש לאדם ליזהר לברך קודם שיבא לידי כך, מיהו מ"מ הדין הוא דלאחר שכבר נשתכר שפיר מברך ברכת המזון וכל שאר הברכות.

שתוי בעלמא שיכול לדבר לפני המלך – יכול גם לכתחילה לברך ברכת המזון וכל שאר הברכות שנא' ואכלת ושבעת אפי' מדומדם.


ב. לענין קריאת שמע וברכותיה: כאותן הדינים ששנינו לעיל גבי ברכת המזון, מיהו אם יפוג יינו עד שלא עבר זמן קריאת שמע יחזור ויקרא הפרשיות.


ג. לענין לצרפו למנין עשרה או לזימון: שיכור אין מצרפין אותו למנין עשרה, ולענין זימון ג' אפשר דשרי, אבל שתוי שיכול לדבר לפני המלך אפשר לכתחילה לצרצו למנין עשרה או לזימון, אע"פ שלכתחילה אסור לו להתפלל.


ד. לענין נשיאות כפים: אסור לכהן שיכור או שתוי לישא את כפיו, וגם בשאר משקין המשכרים עד שאינו יכול לעמוד לפני המלך אסור לו לישא את כפיו.


ה. לענין הפרשת תרו"מ וחלה: בזמן הזה כיון דלשריפה אזלא מפני הטומאה יכול שיכור לתרום ואפי' לכתחילה מפני שא"צ שיעור, וכל שכן שיכול להפריש חלה שאין בעיסה חשש רעה ויפה, אבל לא מעשר לוי ותרומת מעשר מפני שצריך שיעור ומדידה ואינו יכול לכוין למדוד.


ו. לענין אם הזיק בגוף או בממון: כתב היש"ש שיכור אפי' כלוט אם הזיק בגוף או בממון חייב לשלם, וכן אם הזיק בפורים, אבל הרמ"א בשם התרומת הדשן כתב דאם הזיק בפורים פטור מלשלם, והוא הדין אם הזיק בפורים מתוך שמחה ולאו דוקא מתוך שיכרות, אבל אם נתכוין להזיק חייב, ומ"מ הכריע המ"ב כהב"ח דעל היזק גדול חייב גם בפורים.


ז. לענין גיטין וקדושין: שיכור שהגיע לשיכרותו של לוט וקידש או אמר ליתן גט לאשתו אינו כלום, אבל שיכור שקידש או אמר ליתן גט לאשתו אע"פ שנשתכר הרבה קדושיו וגיטו חלין.


ח. לענין שחיטה: לפי הט"ז יש ב' דעות בשו"ע אם שיכור שוחט לכתחילה או שלא ישחוט לפי שרגיל לבא לידי דרסה, אבל הב"ח והש"ך כתבו דאינו מחלוקת, ודעה הב' היא עצה טובה לשיכור שלא ישחוט לכתחילה, אבל מדינא ודאי הרי הוא כפיקח לכל דבר.


ט. לענין הוראה: שיכור אסור לו להורות אפי' בדבר פשוט אא"כ הוא דבר מפורש בקרא ואף הצדוקין מודים בו, ויש להחמיר אפי' לדון בדיני ממונות וכל שכן בהוראת איסור והיתר, מיהו כתב הסמ"ע דביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית.


י. לענין ללמד תורה לאחרים: מותר לשיכור ללמד תורה לאחרים ואפי' הלכות ומדרשות והוא שלא יורה, ואם היה חכם וקבוע להוראה לא ילמד שלימודו הוראה היא.
​

מתלמיד חכם אחד​