סדרת מאמרים בדיקת שעטנז | מיעוט המצוי - חלק א'

בדיקת שעטנז | מיעוט המצוי - חלק א'​

מפתח עניינים לחלק א​

מקור איסור שעטנז
שיטת רש"י
שיטת ר"ת
שיטת הרמב"ם
דעת הגר"א


בביהכ"נ יש לי כרית לישיבה הממולאת בתערובת סיבים המכונה 'בלאי בגדים', והיא עטופה בבד שיש בו כמה נקבים; מישהו כתב עליה 'חשש שעטנז', ולאחר מכן העלים אותה, אך לענ"ד אין מקום לאסור לשבת עליה. וזה החלי.

מקור איסור שעטנז​

שוע טווי ונוז: אומרת התורה (ויקרא י"ט י"ט) "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ", וכן (דברים כ"ב י"א) "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו".

שנינו (כלאים ט' ח') "אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג, שנאמר לא תלבש שעטנז - דבר שהוא שוע טווי ונוז", ומבארת הגמ' (נדה ס"א:) " אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא: האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה, ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק - שפיר דמי, מ"ט - מדאורייתא שעטנז כתיב - עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו ביה, וכיון דלא ידע אינתקיה - שרי, מתקיף לה רב אשי: אימר - או שוע או טווי או נוז! והלכתא כמר זוטרא, מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא"; כלומר, שלמסקנא איסור כלאים הוא דוקא כשהצמר ופשתן הם שוע טווי וגם נוז; בפירוש 'שוע' נחלקו האם הוא כשסורקים אותם יחד במסרק, מנופצים יחד, או כשטורפים אותם יחד ועושים מהם לבד שעושים ממנו כעין לבוש, והאם 'נוז' הוא כשאורגים אותם יחד, או ששוזרים שני חוטים יחד, או כשמסבכים אותם יחד.

נסכם את שלש שיטות הראשונים המרכזיות (בסיוע הלבוש יו"ד ש' א', נעזרתי רבות במאמרו של הרב עמנואל מולקנדוב):

שיטת רש"י​

שיטת רש"י: א'- שיטת רש"י (נדה ס"א:) מדאפקינהו בחד לישנא ש"מ דשעטנז הוא דוקא כשסורקים טווים ואורגים יחד את הצמר והפשתן, שפירש 'שוע' - חלוקים יחד במסרק, 'טווי' - יחד, 'ונוז' - ארוג, וחכמים גזרו בארוג בלא שוע וטווי - הרי שלשיטתו נוז הוא אריגה, ולכן אסרו רק כשעירב הצמר והפשתן יחד וסרקם יחד במסרק ["שוע"], ואח"כ טוואם, ואח"כ ארגם ביחד ["נוז" = אריגה] - ומציאות זו של סירוק טוויה ואריגה של הצמר והפשתן יחד מאד נדירה!

כדברי רש"י מצאנו בכמה גאונים וראשונים:
1- רב צמח גאון (תשובת הגאונים אופק קע"ה פ"ט) "לבישת שעטנז מן התורה אינו אסור אלא עד שיערב בצמר ופשתן ויטוינו ויארגנו... אפילו לתפרו בחוטי פשתן אסור, אבל כרים וכסתות שאיסורו מדרבנן אם תפרן בחוטי פשתן אין בכך כלום" - מפורש שתפירה של צמר בחוט של פשתן אין איסורה מהתורה משום שאינו שוע וטווי יחד.

2- רב שרירא גאון (תשובת הגאונים אופק, ע"ב תשצ"ב) "אסור לתפור שני בגדים אחד של פשתן ואחד של צמר בחוטי משי כדי לעשות בגד אחד ללבוש שכיון שדוחק זה בזה בתפירה נעשין כנוזין ונאסרין, וקיימן לן מדרבנן או שוע או טווי או נוז" - הרי שסובר שכיון שהצמר והפשתן לא שועין יחד ולא טוויין יחד אין זה אלא מדרבנן.

3- רב האי גאון (ספר האשכול שעטנז) "וזה השוע שהוא אסור הוא שמנפצין הצמר והפשתן ביחד וילבד אותן כעין הלבדין - ויעשה מהן בגד אחד... והאיסור הוא שמנפצין הצמר והפשתן יחד וטווין אותו מעורב, ופי' נוז הוא דבר מחובר ותלוי בדבר אחר - כמו התפירה והאריגה ועשיית הגדילים והעבותות" - ומבואר שזהו שאסור מן התורה, אבל צמר לבד ופשתים לבד שארגם או תפרם אין זה מן התורה [גם הרמב"ם (פיה"מ כלאים ט' ח') כתב כך בשם קצת מן הגאונים (אף שהוא עצמו סובר אחרת) "וטווי - הוא שיערב צמר ופשתים יחד ויטוה מהן חוטים. ונוז - הוא שיארג מהם יחד אריג... ואם עירב צמר ופשתים וטוה מהן יחד חוטים וארגו בגד ולבדו אח"כ והחליק את פניו... אז יהיה אותו הבגד כלאים, וזה דוקא בכלאים של תורה - שאינו נקרא כלאים אלא עד שיהיו בו כל שלשת הדרכים האלו, וכל מה שזולת זה הרי הוא כלאים מדברי סופרים - כן כתבו קצת מן הגאונים"].

4- הרי"ף (שו"ת א' שט"ז) "וזה השוע אסור והוא שמנפץ הצמר והפשתן ביחד וילבד אותם כעין הלבדין ויעשה מהן בגד אחד... טווי הוא המטוה והוא שנמנין הצמר והפשתן ביחד וטווִן אותו מעורב, ופירוש נוז הוא דבר מחובר ותלוי בדבר אחר כמו התפירה והאריגה".

5- ראב"ן (נדה של"א) "שוע... הצמר והפשתן יחד... וטווי בפני עצמו - שטוייתן יחד צמר ופשתים בלא שיעה לקשור בחוט את שערה, ונוז בפני עצמו - כגון אם ארג חוט של פשתן בבגד צמר... וכיון דנוז לחודיה אין בו איסור אלא מדרבנן".

6- רד"ק (ספר השרשים 'שעטנז') "שטורפין צמר ופשתים זה עם זה... שטורפין צמר עם פשתים וטווין אותו כאחת או טווין צמר לבדו ופשתים לבדו וחוזרין ושוזרין שני החוטין... באריגת הצמר עם הפשתים או תכיפה במחט, ומן התורה אינו אסור אלא עד שיהיו שלשתן כאחד".

7- ריב"ן (מובא בתוס' יבמות ה': ד"ה עד שיהא) "שוע וטווי יחד צמר ופשתים".

8- רבינו הלל (על הספרי דברים כי תצא אות ע"ג) "שמנפץ צמר בהדי פשתן ומערבן, והדר טוון ואורגן... דנוז היינו ארוג".

9- הר"ש פרחון (מחברת הערוך 'שעטנז') "פי' דבר מעורב מג' ענינין... צמר ופשתים מעורבין, ואח"כ טוין, ואח"כ אורגין אותו - זה של תורה".

10- ראב"י אב"ד (שו"ת ק"ט) "וכל אחד ואחד מאלו מדרבנן אם לא יזדמנו שלשתן כאחת".

שיטת ר"ת​

שיטת ר"ת: ב'- תוס' (נדה ס"א:) הקשו אם כן מדוע נצרך פסוק כדי להתיר כלאים בציצית, הרי הצמר ופשתים חלוקים במסרק וטווים בנפרד, ועוד קושיות; ופירש ר"ת שנוז הוא שזירה – שהרי אמרו ע"ז במשנה (כלאים ט' ח') "נלוז ומליז עליו מן השמים" - כלומר לשון עקש ופתלתול; ומדכתיב "יחדיו" למד ר"ת שצריך חיבור מכולם ע"י אריגה קשירה או תפירה לאחר שנסרקו לבד ונטוו לבד ונשזרו לבד - כלומר שאף שצריכים סירוק טוייה ושזירה, אבל הם יכולים להיות כל אחד בנפרד, ובלבד שלאחר מכן יתחברו, כי 'שעטנז' הוא כשכולם יחד.

כדעת ר"ת נקטו רבים מהראשונים: 1- ר"ש (בפירושו לכלאים ט' ח', אך פירש ש'נוז' הוא כשארוגין יחד, ודלא כר"ת שאריג נפקא מ'יחדיו'), 2- יראים (סי' של"ג), 3- העיטור (ציצית ס"ח טור ג'), 4- או"ז (סי' ש"ז), 5- סמ"ג (לאוין רפ"ג), 6- סמ"ק (מצוה ל"ב), 7- רמב"ן (נדה ס"א: ובפירושו לויקרא י"ט י"ט), 8- רשב"א (נדה ס"א:), 9- ריטב"א (יבמות ה':, נדה ס"א:, ביצה ט"ו.), 10- רא"ש (בפירושו לכלאים ט' ח', ובפסקיו כלאי בגדים ג' ג'), 11- מאירי (יבמות ה':, ביצה ט"ו.), 12- ר"ן (ביצה ז':), 13- פסקי רי"ד (נדה ס"א:), 14- כפתור ופרח (פרק נ"ט).

פקפוקים על ביאור ר"ת ל'נוז': א'- הסמ"ג (לאוין רפ"ג) והגר"א (יו"ד ש' א', ובשנות אליהו כלאים ט' ה') מפקפקים על ביאור ר"ת ש'נוז' הוא שזירה, מכח הירושלמי (כלאים ט' ה'), וז"ל "(משנה) אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, ר"ש בן אלעזר אומר נלוז ומליז את אביו שבשמים עליו; הלבדין אסורין מפני שהן שועין, פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין באריג... (ירושלמי) אילו תנינן שעט ולא תנינן נוז הוינן אמרין הא לנוז מותר - מתניתא לא אמרה כן אלא פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין לאריג" – כלומר, אם האיסור היה 'שעט' ולא 'שעטנז' – היינו אומרים שנוז מותר, וה"א להתיר 'פיף של צמר בשל פשתן', כלומר בגד פשתן שאת קצותיו ליפפו בחוטי צמר עבים כדי שלא יפרם (מהר"א פולדא והגרח"ק, וכ"כ בחזו"א יו"ד קפ"א ד' דהיינו 'עבותות', כלומר שהם שזורים יחד וקמ"ל דחשיב כאריג, אך בפירוש ראשון ביאר שחוט הפשתן שזור ולא טווי, והשזירה מקיימתו), ומכיון שהמשנה אסרה זאת להדיא מפני שמלפפים את האריג או כי דומים לאריג – ש"מ שהנוז אסור לבדו, ומוכח שהירושלמי ביאר ש'נוז' הוא אריג ולא שזירה, דלא כר"ת.

ישובים לראיית ר"ת מציצית: ב'- לקושיית ר"ת על רש"י מציצית מצאנו כמה ישובים:

1- כמה ראשונים תירצו שקשירת חוט התכלת נחשבת 'יחדיו' כמו שוע טווי ונוז; כ"כ בספר האשכול (הלכות שעטנז), הראב"ד (בפירושו לתו"כ פרשת קדושים ד'), וראב"י אב"ד (תשובה סי' ק"ט), "והקושר כמו כן הוא כלאים מדאוריתא, שאם קשר חוט של פשתן בשל צמר הוא מדאוריתא, ומוכחא מילתא מהא דאמרינן בפרק התכלת..."; אמנם הקשה הרב מולקנדוב כיצד זה יתכן, שהרי אף שאריגה היא חיבור מושלם יותר מקשירה - איננה איסור תורה לשיטת רש"י, ועוד, מדוע הגאונים שפירשו היאך הוא איסור תורה – לא כתבו שגם קשירה בכלל. גם המאירי (יבמות ה':) כתב שיש שהקשו שאף אם הקשר הוא כאריגה – אבל עדיין אין בו שוע וטווי, וביארו שמכיון שקשר הראשון הוא דאורייתא ואינו יכול להפסיקם זה מזה – הוה כשוע טווי ונוז, וכתב המאירי שהקשירה היא כשתי תכיפות, ועוד כתב שיש שפירשו שאף אם שתי תכיפות הן חיבור מדרבנן בשעטנז – אבל קשירה היא מן התורה "מפני שהתכיפות - כל שמושך ראש החוט הוא נמשך עמו, אבל כל שקשר חוט של צמר בבגד פשתן בהִדוק - אינו ניתר אלא בטורח יתר".

2- ויש שביארו שהפסוק לגבי ציצית נצרך להתיר במקרה שהחוטים הם צמר ופשתים השועים וטווים יחד, ומחברם בשתי תכיפות [ההטלה בטלית, וקשירתם]; כ"כ הר"י קורקוס (כלאים י' ב' בשם רש"י במהדו"ק ביבמות), ובדומה לזה בראב"ן (סוף סי' של"ז) ובמאירי (יבמות ה': "ושתי תכיפות שאמרו שהוא חבור מן התורה - פירושו שהחוט עצמו כלאים, כגון ששע וטוה ותפר באותו חוט, שהתפירה כאריגה - ונעשה כאלו חוט של כלאים נארג בתוכו"), ובחזו"א (יו"ד קפ"א ב' "תקשה למר זוטרא כלאים בציצית למה לי? ואפשר שאם אין לו אלא ציצית של צמר ופשתים שנטוו יחד שמותר לתלותן בבגד צו"פ").

3- עוד כתב המאירי (יבמות ה':) שיש שתירצו שסוגיא זו נצרכת רק לרב אשי שלא הצריך שוע טווי וגם נוז, אבל גם לשיטתו תכיפה אחת אינה חיבור – וקמ"ל שעכ"פ קשר הציצית הוא שעטנז דאורייתא כי עושה את ה'תכיפה' כשתים.

לסיכום: הפירוש הרווח כקבלת הגאונים היה כרש"י, ר"ת הקשה מכלאים בציצית, ולכן פירש אחרת, אך קשה לדבריו מהירושלמי, וגם יש יישובים לקושייתו, ויתכן שאם הראשונים היו יודעים שדברי רש"י נסמכים על כמה גאונים ואינם דעת יחיד – היו נדחקים ליישב שיטה זו.

מבין הישובים לקושיית ר"ת – הראשון המשווה קשירה [ותפירה] לאריגה – הוא מוקשה, ואם אכן הישוב שאיסור התורה בציצית הוא רק כשהצמר ופשתן שוע וטווי יחד – הרי שכמעט שאין לנו כלאים דאורייתא, שהרי אצלנו מצויה רק תפירת חוט פשתן בבגד צמר, ואינם טווים וארוגים יחד (הרב מולקנדוב).

שיטת הרמב"ם​

שיטת הרמב"ם: ג'- הרמב"ם בתחילה כתב (פיה"מ הנדפס לכלאים ט' ח') כשיטת רש"י שצריכים שיהיו שוע טווי ונוז יחד, מכח פסק הגמ' כמר זוטרא, אולם במהד' בתרא (במהד' קפאח) הוסיף שכך כתבו קצת מן הגאונים, אבל אצלו אין זה נכון, ופְּסק הגמ' כמר זוטרא אינו לשון התלמוד אלא פירוש; לפ"ז פסק הרמב"ם (כלאים י' ב'-ד') שא"צ שכולם יהיו יחד אלא די בכל חיבור של צמר ופשתן, דכתיב "יחדיו" אף אם אין כאן גם שוע גם טווי וגם נוז, שכתב הרמב"ם: "כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה" - שטרפן זה בזה [=שוע] ועשה מהם לבדים [=טווי], וארג מזה בגד [=נוז] - הרי זה כלאים, ואף אם תפר בגד צמר בחוט של פשתן, או שקשר חוטי צמר בחוטי פשתים, "אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן - הרי אלו כלאים", ואפילו אם "כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן - הרי אלו כלאים, שנאמר צמר ופשתים יחדו - מכל מקום, כיון שנתאחד נאסר", ועוד כתב שכל איסורין אלו הם מן התורה, שהרי נצרך פסוק להתיר כלאים בציצית. נמצא שהרמב"ם פירש ש'נוז' הוא 'חיבור', ומכיון שמכלאים בציצית מוכח שלא יתכן שהאיסור הוא רק כשהצמר ופשתים מתחברים גם בשוע גם בטווי וגם בנוז – ע"כ שדי בחיבורם ע"י אחד מהאופנים, ואין צורך בכל השלשה.
[גם רש"י למד ש'נוז' הוא 'חיבור', כהרמב"ם, ולא התקשה בכלאים בציצית, כמ"ש לעיל, ולכן יכול היה לפרש שצריכים את החיבור בכל השלשה, ור"ת שכן התקשה בכלאים בציצית ומאידך הבין שצריכים את כל השלשה – פירש ש'נוז' הוא 'שזור' ולא 'חיבור', וממילא הסיק שאף שצריכים את כל השלשה אבל האיסור הוא גם כשהם בנפרד – אלא שמתחברים בשלב השזירה (הרב מולקנדוב)].

כדעת הרמב"ם כתבו: ספר המנהיג (ציצית עמ' תר"נ), הרלב"ג (בפירושו לתורה פרשת קדושים, ראה להלן את סברתו), הראב"ד (בפירושו על הספרי כי תצא רל"ב), רבינו אברהם מן ההר (יבמות ה':), ור' נתן אב הישיבה (כלאים ח') [ומפרש ש'נוז' היינו 'פיף' המוזכר בירושלמי, שהוא מילוי צמר לתוך אריג פשתן כדי לעבותו], וכ"פ בשו"ע (יו"ד ש' א') כדעת הרמב"ם "כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם אסור משום כלאים".

נמצא שלשיטת הרמב"ם: א'- החיוב הוא או על חיבור של צמר ופשתים "שוע" בלבד [כגון שעשה מהם לבדים, אף שאינם טויים או ארוגים], או על חיבור של צמר ופשתים טויים וארוגים ["נוז"] יחד [כגון שהם טרופים יחד ולא שועים, וטוואם יחד, וארג מטווי זה בגד] – וכ"פ השו"ע והגר"א.

ב'- וכן חייב כשבגד צמר ופשתן תפורים זה עם זה אפילו ע"י חוטי משי או קנבוס, או כשתפר בגד צמר בחוט פשתן או להיפך, וכן כשקשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן יחד - וזה נלמד מדהכתוב הוצרך להתיר כלאים בציצית, שאינם אלא חוטים הקשורים בבגד.

ראיות לרמב"ם: א'- עיקר ראיית הרמב"ם היא מכך שנצרך פסוק להתיר כלאים בציצית, כראיית ר"ת שהובאה לעיל [כמ"ש הרמב"ם כלאים י' ד']; אלא שר"ת הסיק מכח זאת שאף שצריכים גם שוע גם טווי וגם נוז – אך די שהשוע והנוז יתקיימו בנפרד, בתנאי שהנוז, שהוא שזירה – היה של הצמר והפשתן יחדיו [וה"ה קשירת חוטי הציצית], אך לרמב"ם נוז איננו שזירה אלא אריגה [כרש"י], ולכן הסיק מכח זאת שאין צורך כלל גם בשוע גם בטווי וגם בנוז, אלא די באופן חיבור אחד, כסיום הפסוק 'יחדיו' (הגר"א, ראה לקמן, וכ"כ רבינו אברהם מן ההר [יבמות ה':], ומפרש ש'נוז' הוא 'שזור או שמסובך יחד' בקשר העליון).

ב'- עוד ראיה לרמב"ם ממה שהמשנה אסרה לבדים, אף שהם שוע בלבד - ופשטות הלשון מעידה שאסורים מדאורייתא (הגר"א, ורבים סוברים שהכוונה לאיסור דרבנן בלבד, ראה להלן).

הרמב"ם אינו סובר כמר זוטרא: ביאר הט"ז (יו"ד ש' א', עפ"י פיה"מ לרמב"ם) את שיטת הרמב"ם ע"פ דבריו בפירוש המשנה "וכל שאינן נחברים כך [כלומר, שאינו גם שוע גם טווי וגם נוז יחדיו] הוא כלאים מד"ס - כן אמרו מקצת גאונים, וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי - אלא שכל אחד מהם הוא כלאים של תורה, ומה שנזכר בגמרא דנדה אינו לשון התלמוד אבל הוא לשון איזה מפרש" – כלומר, שהרמב"ם פסק כרב אשי שאין צריך גם שוע גם טווי וגם נוז, אלא די באחד מהם בפני עצמו 'ומה שנאמר בגמרא והלכתא כמר זוטרא - אינו מלשון התלמוד', וכתב שהוא פירוש מרווח; כביאור הט"ז מצאנו שפירשו גם חלק מהראשונים המוזכרים לעיל , כגון הרלב"ג (בפירושו לתורה פרשת קדושים) שנקט כדעת הרמב"ם שפשטי המשניות בכלאים סותרות את מר זוטרא, ושמאמרו של מר זוטרא הובא רק כדרך אגב ואינו עושה רושם של פסק, ושאין הלכה כתלמיד כנגד רבו, שהרי רבה, רבו של מר זוטרא - הוצרך לפָּסוק כדי להתיר כלאים בציצית, וביאר שכוונת מר זוטרא רק לומר שהמילה שעטנז כוללת את שלשת המרכיבים יחד, אבל מאחר והתורה הוסיפה 'יחדיו' הרי שכוונתה שדי באחד מהם, וכ"כ רבינו אברהם מן ההר (יבמות ה':), ועוד.

דעת הגר"א: גם הגר"א (יו"ד ש' א') פירש כך את הרמב"ם: א'- שסבר שדברי מר זוטרא אינם להלכה.

ב'- וכתב עוד שר"ת הקשה על רש"י ממה שקשירת חוט התכלת הוא כלאים, אבל ישובו של ר"ת ש'נוז' הוא שזור אינו מוכרח, וגם בירושלמי (כלאים ח' ה', הובא לעיל) מוכח דלא כר"ת - שפירשו ש'נוז' הוא אריג ולא שזור [=קושית הסמ"ג על ר"ת] – וממילא יש לישב שאה"נ אין צורך בכל שלשתן יחדיו [שרק כך מבואר מדוע קשירת חוט הצמר בבגד פשתן הוא כלאים מדאורייתא, בלי לומר (כר"ת) ש'נוז' הוא שזירתם יחד].

ג'- עוד כתב שמשמע מהירושלמי שדי בכל אחד לחוד כדי לאסור, מן התורה [דלא כרש"י ור"ת], וכ"כ הר"י קורקוס (כלאים י' ב'); נבאר את הירושלמי: שנינו (כלאים ט' ח'-ט' [כתבתי כגירסת הירושלמי כלאים ט' ה', ובסוגרים כתבתי את השינויים שבמשנה דידן]) "אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג [וארוג], שנאמר לא תלבש שעטנז - דבר שהוא שוע טווי ונוז, ר"ש בן אלעזר אומר נלוז ומליז את אביו שבשמים עליו; הלבדין אסורין מפני שהן שועין, פיף [פיו] של צמר בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין באריג [כאריג], רבי יוסי אומר משיחות של אריג [ארגמן] אסורות מפני שהוא מולל עד שלא קושר" – הנחת הגר"א שלשון זו משמע שלבדין, פיף ומשיחות הם איסור תורה, כרישא של המשנה 'אין אסור משום כלאים' – שבודאי הכוונה מן התורה, אף שאינם גם שוע גם טווי וגם ארוג.

הגר"א הוצרך לביאור זה כי אף שת"ק כתב "לא תלבש שעטנז - דבר שהוא שוע טווי ונוז" אך בדוגמתו כלל רק טווי וארוג "אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג" והשמיט 'שוע', וגם במשנה ט' כתב רק "הלבדין אסורין מפני שהן שועין" – ומוכח שכוונת ת"ק שדי באחד מהם, כשיטת הרמב"ם; אמנם, דעת ר"ש בן אלעזר שאמר שמשמעות המילה 'שעטנז' היא "נלוז ומליז את אביו שבשמים עליו" – והוא סובר שצריכים את כל השלשה כדי לאסור מן התורה, ולכן מי שאכן עבר על איסור זה – הרי שטימא עצמו בשלש עבירות וטומאות ביחד, ולכן אמר רשב"א שהוא נלוז [=מטמאין אותו הרבה] ומליז [מטמאין אותו לעוה"ב] – ונמצא שנחלקו ת"ק ורשב"א האם די בכל אחד לחוד או שצריכים את שלשתם יחד.

ומוסיף הגר"א שלכן נחלקו גם בגמ' (נדה ס"א:), שרב אשי סובר כת"ק שדי בכל אחד, ומר זוטרא סובר כרשב"א שצריכים את שלשתם; ואף שבנוסחתנו לגמ' פסקו "והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא" – סובר הרמב"ם שזה אינו בנוסחאות המדוייקות. אמנם, לא זכינו לעמוד על ההכרח שבדבריו, שהדברים מעט מוקשים שבמחלוקת אמוראים מר זוטרא יסבור כדעת יחיד והגמ' לא ביארה כן, ושכל הגאונים וראשונים שפסקו כמר זוטרא לא ידעו שזו דעת יחיד שאינה להלכה (הרב מולקנדוב).

הוכחת הגר"א מהירושלמי:
וסובר הגר"א שכך יש להוכיח מהמשך הירושלמי שמן התורה אסור גם באחד: "נתני שעז ולא נתני טני? אילו תנינן שעז ולא תנינן טני הוינן אמרין הא טווי מותר - מתניתא לא אמרה כן אלא אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג [כלומר, צמר הטווי עם פשתן שאח"כ ארג אותם לבגד, כי סתם חוט הטווי מצמר ופשתן בלי אריגה - אינו בגד, ואינו כלאים אף מדרבנן כי אינו דרך לבישה, אך אם היתה דרך לבישה בחוט – היה חייב (הגר"א); כתב הרמב"ם (כלאים י' ב') 'וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה': הכס"מ הבין שטווי לבד אינו כלאים אם אינו גם ארוג (שהקשה הבית יוסף [יו"ד ש'] שממה שהרמב"ם אסר לבדים מן התורה משמע שדי בחיבור אחד - או שוע או טווי או נוז, אך ממה שכתב 'טרפן וטוה אותן כאחד' - משמע שצריך שיעשה את כולם יחד, ועוד הקשה - הרי הגמ' פסקה כמר זוטרא שצריכים את כולם יחד - וביאר הב"י שאפשר שלכן הגיהו בדבריו לגבי לבדים 'אין זה כלאים', ולסיכום ביאר "מה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז כך פירושו - עד שיהא שוע, או עד שיהא טווי ונוז", והמשיך "דלא אמרינן או שוע או טווי או נוז מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא - לא למעוטי שוע אמרו אלא על טווי וארוג"), הרדב"ז ביאר שאין כוונתו לאריגה אלא רק שיתחייב רק אחר שילבש את הכלאים, ומהר"ש אבוהב (ספר הזכרונות דף י' [בדפוס ראשון]) כתב שכוונתו או טוה או ארג (הרב מולקנדוב)]; ניתני שעט ולא ניתני נוז? אילו תנינן שעט ולא תנינן נוז הוינן אמרין הא לנוז מותר - מתניתא לא אמרה כן אלא פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין לאריג [כלומר, לסובב את קצות בד הפשתן בחוטי צמר למניעת פרימה אסור כי מסובבים את האריג, או כי דומים לאריגה (מהר"א פולדא)]; ניתני טנז ולא ניתני שע? אילו תנינן טנז ולא תנינן שע הוינן אמרין הא שע מותר - מתניתא לא אמרה כן אלא הלבדין אסורין מפני שהן שועין"; כלומר, הירושלמי שואל על כל שלשת מרכיבי שעטנז – מדוע כל אחד מהם נצרך, ומסביר הירושלמי שאלמלא טווי – היו מתירים צמר הטווי עם פשתן [שעשה מהם בגד], ואלמלא נוז – היו מתירים לארוג חוט של צמר בשפת בד פשתן, ואלמלא שוע היו מתירים לבד העשוי מצמר ופשתן טרופים - והרי המשנה אוסרת בכל אלו, ומוכח שבכל אחד מהם יש איסור תורה, ואין צורך בשלשתם - והוא כשיטת הרמב"ם, וסיכם הגר"א "והדין עמו".

דחיית הראיה מהירושלמי: א'- כבר עמד בזה בפירוש המיוחס לר"ש משאנץ לתו"כ (קדושים ז' ב' י"ח) וכתב שהירושלמי סובר כדעת רב אשי, אולם לבבלי הלכה כמר זוטרא, וכ"כ בשו"ת צמח צדק (יו"ד שנ"ג) שאפשר שהירושלמי כרב אשי ואנן קיי"ל כמר זוטרא, וכ"כ בסוגרים הר"ש סיריליאו (על הירושלמי כלאים ט' ה'); ב'- עוד כתב הצמח צדק שי"ל שהירושלמי אוסר מדרבנן בלבד, ועי"ש עוד שכתב שאולי הירושלמי מיירי מדרבנן, והר"ש סיריליאו תלה זאת במחלוקת: שלרמב"ם ורש"י – מדאורייתא [לגבי לבדין], ולרמב"ן – מדרבנן (הרב מולקנדוב), וכ"כ החזו"א (יו"ד קפ"א ב').

קושיות על הרמב"ם: א'- עיקר ראיית הרמב"ם היא מדהוצרך פסוק להתיר כלאים בציצית, כראיית ר"ת; ראה לעיל את הדחיות לראיה זו [שהיתה גם ראיית ר"ת].

ב'- עוד ראיה לרמב"ם מהמבואר במשנה שהלבדים אסורים, ובפשטות הוא איסור תורה, כפי הֶקשר המשנה (הגר"א), זאת אף שלֶבד הוא צמר ו\או פשתן דחוסים, ללא טוויה ושזירה או אריגה (קושיית הראב"ד), וכך הבין הגר"א שגם כוונת הירושלמי לאסור לבדין מן התורה.

דחיית הראיה מלבדין: 1- הר"ן (ביצה ז':) דחה את הראייה שכוונת המשנה שהלבדים אסורים – היא מדרבנן בלבד ["לפי שהלבדין אפילו ברכין - אין איסורן אלא מדבריהם, שאינן שוע טווי ונוז אלא שוע בלבד, וכדתנן בפרק בתרא דכלאים הלבדין אסור"], וכך נראית גם דעת הכפתור ופרח (פרק נ"ט) ששלשת המקרים שבירושלמי אסורים מדרבנן בלבד "נמצא שיש לנו הנה שלשה מיני כלאים דרבנן, ואין בכל אחד אלא מין אחד של איסור: הלבד שוע לחוד, הפיף ארוג לחוד, המשוחות טווי לחוד", וכ"כ המכתם (ביצה ט"ו.), המאירי (ביצה ט"ו., יבמות ה':), מהר"ש אבוהב (ספר הזכרונות י'.), וההשלמה (ביצה א' כ"ה) - שהפסוק שהובא בספרי לאסור את הלבדין הוא אסמכתא בעלמא.

2- כמה ראשונים כתבו "שאני לבדין כיון שגמר עשייתן הוא בשוע לבדו – הוא אסור מן התורה, שהן כמו בגד חשוב", כגון המכתם (ביצה ט"ו.), ההשלמה, המאורות (ביצה י"ד:), והמאירי (בסוף פ"ק דביצה), והוסיף עוד המאירי (יבמות ה':) "החיבוט שמחבטין אותו לערבו בדבוק חזק - הוא כטוויה ואריגה לבגדים אחרים, שאין הכונה אלא שיהו הצמר והפשתים מעורבים בחוזק עד שיהא אחד".

3- בספר ההשלמה (ביצה א' כ"ה) הציע עוד אפשרות, שאיסור התורה הוא דוקא כשהלבדין קשים, אך כשהם רכים – הוא איסור דרבנן.

---

במאמר הבא נעסוק:
תפירת עור בבגד צמר, ומילוי צמר
ישיבה על כלאים
האם גזרו בכלאים דרבנן
בלאי בגדים