מאמר תורני בסוגיא גיררה חולדה, ובסברת אין לדבר סוף

בסוגייא גיררה חולדה, ובסברת אין לדבר סוף בדברי המהרש"א ​

פסחים ט. משנה אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף: ובגמרא מדיק' טעמא דלא חזינא דשקל הא חזינא דשקל חיישינן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה וכו'.

והעיר המהרש"א שם (ד"ה גמ' טעמא דלא חזינא) וז"ל ואגופא דמתני' בלא חזינא דשקל דקתני ביה טעמא דא"כ אין לדבר סוף לא קשיא ליה בלאו האי טעמא נמי לא לבעי בדיקה דנימא אכלתו מי לא תנן כו'.

ומתרץ המהרש"א בזה"ל: י"ל דודאי האי טעמא אין לדבר סוף לא שייך אלא במבית לבית, ובההוא דמבית לבית וכ"ש מחצר לחצר ומעיר לעיר ודאי דאין חוששין ואפילו חזינא בבית אחד דשקל ומה"ט דא"כ אין לדבר סוף אלא דממקום למקום דאיכא למימר דיש לדבר סוף שיבדוק בפ"א עם בני ביתו זה בזוית זו וזה בזוית זו ובההוא דייקינן ביה דאין חוששין קתני ביה דלא חזינא דשקל הא חזינא דשקל כו' ודברים אלו יש לנו ללמוד מדברי התוס' לקמן בד"ה ולא חיישינן לחולדה כו' ודו"ק עכ"ד.

והיינו קו' המהרש"א הכא דהיה למקשן לפרוך מגוף המשנה להדיא – ולא לפרוך מדיוק- דהא במתני' מבואר הסיבה שאין חוששין לגרירת חולדה מטעם "אין לדבר סוף" ומה נצרך התנא להגיע לטעם זה ואף בלא הך טעמא לא נחייבו בבדיקה משום דכל שיש חולדה מסתמא אכלתו כדמוכח במדורות עכו"ם. וע"ז כתב המהרש"א ליישב עפ"י מש"כ לבאר במתני' דכל הטעם דנקטה מתני' דאין חוששין דאל"כ אלד"ס היינו דאין חוששים מעיר לעיר ובית לבית אפי' דחזינא דשקל חולדה בבית או בעיר אחרת אולם מקום למקום בזה לעולם לא שייך טעם אלד"ס, דאפשר שיבדוק בפעם אחת עם בני ביתו כ"א בזוית אחרת, ולדבריו עולה חילוק בין מקום למקום לבית ובית וכ"ש מעיר לעיר וכו' כל היכא דחזינא בחובת בדיקה.

ואחר עיון רב בד' המהרש"א צ"ע מכמה פנים הן בקושייתו והן בעצם תירוצו.

הנה בתחילה יל"ע בעצם קו' המהרש"א מאי נפק"מ בין הטעמים אם ננקוט משום אלד"ס או משום "נימא אכלתו". ועוד צ"ב בדבריו די"ל דהגמ' העדיפה להקשות מרישא ולכך לא נקט מגופא דמתני' אלד"ס דהוי סיפא דמתני'. ובפשטות צ"ל דכל קו' משום דמ"מ עדיפא להקשות מגוף המשנה ולא מדיוק גרידא.

אולם נ"ל יתירה מכך בהבנת קו' המהרש"א דהנה בשורש דין אלד"ס יל"ע אי טעמו משום דכל דנחשוש לגרירת חולדה הרי אין לדבר סוף ולכך לא תקנו חז"ל כלל חובת בדיקה בכדי לשלול גרירת חולדה בכל כה"ג ופטרו האדם מלחוש לזה והיינו דאלד"ס היא גופא הסיבה בעצם לפטור או דאלד"ס אינו פטור של חז"ל גרידא אלא הינו גילוי דעל כרחך לא תקנו חז"ל לחוש לגרירת חולדה דאל"כ אלד"ס ולא רק פטור של רבנן וראיתי בקוב"ש שעמד בזה.

ועפ"ז י"ל בעיקר קו' המהרש"א דס"ל בטעם אלד"ס דאינו סימן ממה דלא חוששים לגרירת חולדה, דגדר התורה בבדיק"ח שיבדוק כל שמוצאת ידו וכלל אינו חייב ביותר מכך, אלא טעם אלד"ס הינו סיבת פטור שלכך אי"צ בבדיקה אף שלעולם אם היה בידו היה צריך לבדוק, ולכך מק' המהרש"א שפיר מ"ט תלה התנא הסיבה דאין חוששין לגרירת חולדה מטעם אלד"ס דהוי פטור גרידא היה לנקוט טעם היתר מדינא דאמת ד"נימא אכלתיה". ולפ"ז תי' המהרש"א דטעם אלד"ס עדיף טפי לענין הדין דאף דחזינא דשקל מ"מ לא בעי בדיקה משום אלד"ס, ואי מטעם נימא אכלתיה לא שייך היתר זה בחזינא דשקל דהא ודאי הוא ולכך תלה התנא הסיבה דאין חוששין משום אלד"ס ודוק'.

[ונראה להביא ראיה דאלד"ס אינו פטור גרידא, מד' הר"ן ריש המסכת על הרי"ף ושם עולה מדבריו דכל שבדק חמץ אינו עובר על חמץ שנשתייר. וסיבת הדבר דהתורה לא תקנה בדיקת חמץ שיבער כל החמץ על הצד הודאי דהא אין בכח האדם להגיע למצב שהוא יודע בודאות שאין חמץ, אלא ציווי התורה על האדם שיעשה ככל שבכוחו לשלול החמץ וממילא כל שעשה כפי כוחו אף אם נשתייר לא עבר משום ב"י וב"י. ואחר זה יש לדמות דין אלד"ס דאינו סיבת פטור גרידא אלא דחז"ל יסדו חובת הבדיקה כגדרי התורה וכל שאין בכח האדם לשלול החשש של גרירת חולדה משום אלד"ס אינו גרע ממה שאין בכח האדם לשלול מציאת החמץ באופן ודאי].

ובדרך נוספת לענ"ד י"ל בקו' המהרש"א, דמ"ט תלה התנא דאין חוששים משום אלד"ס ולא תלה משום ספק אכילה, דאם טעם ההיתר במתני' משום "נימא אכלתיה" לא שייך לפירכת רבא [שהק' דכל דחזינא דהחולדה שקל לחמץ הוי ודאי חמץ במקום זה ולא יועיל להתיר משום נימא אכלתיה דהא אי"ז ודאי שאכלה אלא ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי] דהא למתני' דמיירי דלא חזינא דשקל א"כ הטעם דאין חוששים שמא גררה חולדה שייך לתלות משום "שמסתמא אכלתיה" דהוי ספק וספק ושרי ולא תיקשי קו' רבא ומה טעם נקטה המשנה משום אלד"ס וזה שמקשה המהרש"א על המקשן בגמ' מ"ט דלא הקשה קו' על גופא דמתני' דהוי קושיא חזקה, שלא יועיל תי' רבא, דהא הוי ספק וספק.

ברם עדין ד' המהרש"א בקו' צ"ב לשני דרכים הללו די"ל דעדיף למקשן לפרוך מדיוקא דהוא קו' על עצם הדין ולא על גוף מתני' דהוא על טעם הדין דהא קו' הגמ' דמדיוקא "כל דחזינא בעי בדיקה" ה"ז קו' על עצם הדין דלא נחשוש לגרירת חולדה אף אי חזינא דנימא אכלתיה, אמנם אילו המקשן יפנה שאלתו ע"ד המשנה מה טעם דנקטה בסיבת הדבר דלא חוששים משום אין לד"ס ולא משום נימא אכלתיה הרי בעצם הדין אין נפק"מ דבכל גוונא אין לחשוש לגרירת חולדה.

[והנה החת"ס בחי' שם כתב לבאר ד' המהרש"א וז"ל: המהרש"א הק' דמדיוקא דאין לדבר סוף יש לדייק דאי יש לדבר סוף אפי' לא חזינא דשקל צריך לחזור ולבדוק וקשה ממדורות הגוים דיש לדבר סוף ואפ"ה אי חולדה מצוי' שם א"צ לבדוק וע"ז לא הוה שייך שינויי דרבא זאת היא כונת ק' המהרש"א ולחנם נתחבטו בכונתו דהשתא מתורץ שפיר מה שהק' בתירוצו עי' וק"ל ע"כ. והיינו דאיכא נפק"מ בין טעם אלד"ס לטעם נימא אכלתיה היכא דאיכא לדבר סוף, וע"כ מש"כ החת"ס אי יש לדבר סוף אפי' לא חזינא דשקל צריך לחזור ולבדוק מיירי ממקום למקום שאפשר לבדוק בפ"א עם כל בני ביתו ברם ד' החת"ס צ"ע דממקום למקום להדיא אמרינן דשרי דאלד"ס ואי כונתו מעיר לעיר וכו' צ"ע באיזה אופן שייך כה"ג. וראיתי במחנ"א כתב לבאר הכרח המהרש"א בקו' מה דעדיפא לנקוט בסיבת הדין דאין חוששים לגרירת חולדה משום נימא אכלתיה, דטעם אלד"ס לא שייך ממקום למקום דהתם יש לד"ס ע"י שיבדוק ביחד עם ב"ב כל הבית בפ"א עיי"ש. וצ"ע דהא ודאי במתני מבואר דאלד"ס הוא סיבת ההיתר אף ממקום למקום וכל קו' המהרש"א אינה על עצם דין המשנה מ"ט אין חוששין ממקום למקום אלא על טעם אלד"ס דנשנה במתני' וצ"ע].

ויתירה מכך צ"ע גדול בתי' המהרש"א דעיקר תירוצו דטעם דאין חוששין משום אלד"ס ה"ז כולל בין חזינא ולא חזינא, משא"כ לטעם נימא אכלתיה כל דחזינא לא שייך טעם זה. ולזה צ"ע דאף לטעם נימא אכלתיה אף אי חזינן דשקל בעיר אחרת מ"מ מ"ט נצרך במתני' לנקוט טעם ההיתר משום אלד"ס דאף במקרה כזה דחזינן דשקלה חולדה בבית או בעיר אחרת מ"מ אי"ז בודאי שגררה לבית או עיר אחרת וא"כ הוי ספק כלל אם גררה לבית האחר והרי שייך לנקוט טעם ההיתר אף במקרה כזה משום "נימא אכלתיה" וצ"ע.

ומוכרח מד' המהרש"א שפירש בד' הגמ' "חזינא דשקל" היינו שראו חולדה בזוית אחת -באותו בית- ולזה חיישינן שמא גררה החולדה לזוית האחרת אף שלא הכניסה לאותה זוית. אולם בד' רש"י ד"ה הא חזינן – וז"ל שהביאתו לכאן חיישינן שמא עדיין הוא כאן, וצריך לבדוק, ואמאי, נימא אכלתיה ע"כ. מבואר להדיא מד' דחזינן דשקל היינו שהכניסה החולדה החמץ לזוית זו וע"ז מדייק המקשן בגמ' דבאופן כזה חייב בבדיקה ודלא כהמהרש"א דחזינא דשקל לאו באותו מקום שמתחייב בבדיקה פעם נוספת אלא בזוית אחרת בבית זה, ולכך ס"ל להמהרש"א דכל דחזינא אף במקום אחר או בעיר אחרת לולי טעמא דאלד"ס היה מחויב בבדיקה.

ברם צע"ג בטעם הדבר דאף דחזינא בבית או בעיר אחרת חולדה מ"מ מיהכת"י דנקבע דהחולדה גררה לעיר או בית זה דשמא לא גררה ואף אם גררה שמא אכלה וצ"ע. ובאמת עצם פשטות הגמ' "דשקל" משמע כד' המהרש"א ולא כד' רש"י שא"כ היה לו לנקוט לשון הכנסה ולא לשון לקיחה "דשקל" ובהכרח מה דנטה רש"י מפשוטן של דברים דאל"כ תיקשי מה שהערנו ולכך נטה רש"י מפשטות לשון הגמ'.

ועוד יל"ע בתי' המהרש"א טובא דהנה הטעם דאין לדבר סוף מבואר במתני' דהוא הסיבה דאין חוששים לגרירת חולדה אפי' ממקום למקום דאל"כ נחשוש אף לגרירה מחצר לחצר ועיר לעיר ואין סוף לחשש ולכך לא תקנו חז"ל כלל חובת בדיקה אף ממקום למקום דמהו השיעור דנחוש, וזה טעם ההיתר שאין חוששין בכל גוונא אף ממקום למקום ולד' המהרש"א דחלוק דין מקום, מחצר ועיר היכא דחזינא דשקל, מאחר דמקום למקום שייך לדבר סוף -ע"י שיעמיד בני ביתו כ"א בזוית אחת ויבדקו בפעם אחת- א"כ הוא הדין בדלא חזינא דשקל מה טעם דשרי אף ממקום למקום עד כמה שיש לדבר סוף כנז' וראיתי אח"ז שעמד בזה הצל"ח.

[ולפי מה שבארנו לעיל בס' המהרש"א דס"ל דדין אלד"ס הוי סיבת פטור ולכך ס"ל להמהרש"א דכל היכא דחזינא חוששין באותו מקום ודוקא בדלא חזינא אין חוששין בכל גווני, משום דס"ל להמהרש"א דטעם אלד"ס הוא פטור גרידא ולכן כל היכא דלא שייך אלד"ס חוששין ממקום למקום, אולם הצל"ח דנחלק ע"ד וס"ל דליכא חילוק כלל בין מקום למקום ע"כ דס"ל בטעם אלד"ס דהינו סימן, דרבנן כלל לא חששו לכך וא"כ אף ממקום למקום דיש לדבר סוף אין חוששין אף דבהך יש לדבר סוף, מ"מ אחר שמוכח מבית לבית דאין חוששים לגרירת חולדה הרי מצד הסברא אין לחלק ביניהם].

אפס כי קו' זו נופלת אף לד' התוס' ט: ד"ה ולא חיישינן -דעיקר ד' המהרש"א מתבססים עפ"ד כפי שמציין שם- דהנה בגמ' שם פריך על מתני דידן דאין חוששין שמא גררה חולדה, דהא קתני סיפא מה שמשייר יניחנו בצנעה שלא יהא צריך בדיקה אחריו והיינו דחוששין לגרירת חולדה וה"ז סותר למתני' דידן. וכתבו שם תוס' וז"ל הא לא פריך דניחוש לחולדה אפילו מבית לבית דא"כ אלד"ס דא"א שלא יבדוק אחד קודם חבירו ואיכא למיחש שמא הביאה חולדה מבית שאין בדוק לבדוק אלא ממקום למקום פריך דהיינו באותו הבית עצמו כלומר ולא חיישינן לחולדה באותו בית עצמו ע"כ. והיינו דכל קו' המקשן דנחשוש ממקום למקום אבל מעיר לעיר ומבית לבית לא עלה בדעת המקשן דנחשוש דאין לדבר סוף, הרי מבואר מד' התוס' דממקום למקום לא אמרינן טעם אלד"ס אף בדלא חזינא וצ"ע דמתני כללה בדין אין חוששין אף ממקום למקום והרי חוזרת קו' הנז' אף בד' התוס' וצ"ב.

אמנם בד' התוס' נראה לבאר בפשטות דלא תקשה עליהם קו' הנז', דלעולם טעם אין לד"ס הנשנה במתני' כולל אף ממקום למקום וכל ד' התוס' דממקום למקום לא הוי אלד"ס היינו בביאור קו' המקשן דפריך סתירה דבמתני' לקמן כתיב "מה שמשייר יניחנו בצינעה" וסותר למתני' דידן דאין חוששין שמא גיררה חולדה. וע"ז כתבו תוס' דעכ"פ אין כוונת המקשן מעיר לעיר וכו' דבכה"ג איכא סברא לא לחשוש משום אלד"ס אבל ממקום למקום דאין שייך לומר אלד"ס דיכול לבדוק יחד כל בה"ב בפ"א, ויש לדבר סוף, בזה פריך המקשן דלעולם אף ממקום למקום בדלא חזינא אי"צ לבדוק משום אלד"ס ולעולם כ"ז פירכת המקשן אולם באמת הדין במתני' דידן דאף ממקום למקום לא חוששים משום אלד"ס ודוק'.

ונראה לענ"ד ליישב ולבאר ד' המהרש"א דס"ל לחלק בין חזינא דשקל ללא חזינא דהנה מש"כ המהרש"א דממקום למקום לא אמרינן אלד"ס כונת ד' דהנה ודאי מה דנקטה מתני' אלד"ס קאי אף לגבי ממקום למקום ודוקא בחזינא דשקל בזה לא שייך טעם אלד"ס רק מעיר לעיר וכו' דהנה מה דחז"ל לא חששו לגרירה ממקום למקום דא"כ נחשוש אף מעיר לעיר שמא גיררה חולדה דאין סיבה לחלק בין גרירה מעיר לגרירה ממקום למקום ואחר שלא חששו לגרירה משום אלד"ס ממילא אין חילוק בין מקום לעיר דכלל לא נתקנה חובת בדיקה בצורה שתשלול גרירת חולדה, אמנם כל דחזינא ממקום למקום בזה י"ל דאין פטור מחובת בדיקה מטעם אלד"ס, דכיון דחזינא בביתו והרי שכיח הדבר שתגרור החולדה מזוית לזוית הרי שלא יועיל מה שחז"ל לא חששו משום אלד"ס דכל זה כשלא חזינא החולדה בביתו דלכך אמרינן כיון דלא חזינא מה טעמא נחשוש אבל כל דחזינא דאינו משום חשש רחוק אלא דבר מצוי הוא שתגרור החולדה בזה ס"ל להמהרש"א דחלוק מקום למקום ומעיר לעיר דתקנו בכה"ג ממקום למקום חובת בדיקה.

ועוד נלענ"ד דחלוק כל היכא דחזינא דגררה חולדה בזוית אחת דחוששים ממקום למקום משום דהוי בודאות חמץ בביתו וה"ז חובה מה"ת לבדוק משא"כ כל דלא חזינא אלא חשש והוי ספק חמץ דמי למש"כ האחרונים דלא הוי בלאוי ב"י וב"י מה"ת דאינו חמץ ידוע וכמבו' בשי' התוס' ועוד. וראיתי אח"ז בשפ"א שכ' ליישב בדומה לדברינו והוסיף דהמהרש"א לקמן י: מבואר דס"ל דאין עובר בחמץ שא"י עיי"ש.

מהלך נוסף לתרץ עצם קושית המהרש"א לענ"ד י"ל דהנה ידועה שי' הרא"ה דספק בדיק"ח מחמירים דנתקנה על הספק ולפ"ז י"ל דלולי טעם אלד"ס הנשנה במתני', לא היה מועיל להיפטר מבדיק"ח משום ספק ספיקא -ספק גיררה חולדה ספק אכלה- דהא בדיק"ח על הספק נתקנה, ורק אחר דחזינן במתני' לכללא דאלד"ס דחילקו חכמים בספק התלוי בגרירת חולדה דאין חוששים על הספק, וחלוק משאר ספיקות הנופלים בחיוב בדיק"ח דלא מקילים, נמצינו למדים דאין חוששים לגרירת חולדה מטעם ספק ספיקא הנז'

ובכך נראה ליישב מהלך הסוגיא שם שמדמה ספק בדיק"ח למדורות עכו"מ ולשאר איסורים, וצ"ע לפ"ד הרא"ה הנז' דהא חלוק שאר איסורים מבדיק"ח דלא מהני להפטר מחמת הספק דעל הספק נתקנה, אולם לפמש"כ א"ש דלענין חשש ספק חמץ הנופל מחמת גרירת חולדה, בזה דמי לשאר ספיקות דאין חוששים וכמו מדורת עכו"מ משום אלד"ס, ולכך מדמה הגמ' לשאר ספיקות איסורים.

ברם יל"ע דכ"ז ניחא היכא דלא חזינא דגררה חולדה, דאין חוששים שמא גיררה משום אלד"ס, אולם אי חזינא דגיררה חולדה והכניסה לבית א"כ מאי שנא משאר ספיקות בבדיק"ח דמחמירים דהא סו"ס כיון דהחמץ נכנס הבית ע"י החולדה, ואנו דנים על החמץ אי נשאר בבית או לאו דתלוי אם אכלה החולדה או לאו מה טעם להתיר משום גרירת חולדה וצע"ג. שו"ר במקור חיים סי' תל"ג ס"א כתב כדברים הללו ובכך יישב עוד כמה וכמה קושיות בסוגיא עיי"ש.

ושמא י"ל לעולם לפ"מ שפי' רש"י בגמ', דחזינא חולדה, היינו דהכניסה לבית, באמת צ"ע עצם דמוי הגמ' למדורות עכו"מ ושאר איסורים, אולם לשי' המהרש"א דחזינא חולדה, היינו דשקלה חולדה במקום אחר, ולא מיירי שהכניסה לבית א"כ י"ל אע"ג דהגמ' בקו' להתיר בחזינא חולדה, משום ספק אכילה, מ"מ כיון דסו"ס לא חזינא רק גרירת החולדה במקום אחר, אבל לא ראינו החמץ שנכנס לבית, לכך מקשה הגמ' בצירוף ספק אכילת החולדה לא נחשוש, והיינו דלעולם אי החולדה לא היה דרכה לאכול, בזה י"ל אע"ג דאין ודאות שגיררה החולדה לבית זה, אולם אחר דחזינן שגיררה החולדה יש לחשוש בזה, אולם השתא דדרך החולדה לאכול וכדמצינו במדורת עכו"מ, א"כ בזה י"ל דלא גרע מדלא חזינא דמקילים משום אלד"ס, והיינו דמחמת הצירוף דספק אכילה, קו' הגמ' למה לא נימא גם בדחזינא אין לדבר סוף שהחולדה חדא תגרור לבית זה ועוד שתשאיר החמץ ולא תאכל.

וראיתי בפנ"י דנקט כדמות הדברים הללו דטעם אלד"ס אתי להשמיענו דאין חוששים לגרירת חולדה אף דבדיק"ח על הספק נתקנה, ומ"מ קו' הגמ' ממדרות עכו"מ היינו אף דאי לא חזינא ודאי שרי משום אלד"ס לעולם אף אי חזינא מ"ט חייב בבדיקה ולא סגי לומר שמסתמא אכלה חולדה כמו שמצינו במדורות עכו"מ, ואף דליכא היתר בחזינא חולדה של אלד"ס, מ"מ ההיתר משום אכילת החולדה וכדמצינו במדרות עכו"מ, והדמיון למדורות עכו"מ משום דכל ספק טומאה לחומרא אף בס"ס, כמו שכתבו התוספות לקמן [י' ע"א] בד"ה ספק ביאה שהחמירו בס"ס [משום דמן הדין הוי לטהר אף בספק אחד דאוקמא אחזקת טהרה ואפ"ה טמא ה"ה בספק ספיקא טמא] ולכך מקשה בגמ' כשם שבמדורות עכו"מ לא חיישינן אף דכל ס"ס לטומאה לחומרא וע"כ משום דתולים בודאי שאכלה חולדה ולכך ליכא טומאה ה"ה בחמץ. ולפ"ד הפנ"י א"ש דכל דלא חזינא לעולם הסיבה דאין חוששין משום טעם אלד"ס, אולם כל דחזינא דהכניסה חולדה בזה אין חילוק בין ספק בדיק"ח בעלמא לספק בדיק"ח הבא ע"י חולדה דסו"ס בבית זה איכא חמץ ודוק.

ואפשר דהפנ"י נטה מלפרש כד' המקו"ח וכמו שפירשנו ונצרך לפרש דמיון הגמ' בבדקי"ח לאיסור טומאה בדרכו, משום דלא ניחא ליה לפרש ד' הגמ' דחזינא דשקל כד' המהרש"א, אלא כד' רש"י וכמו שהקשה בתחילת ד' על פי' המהרש"א בזה, ולכך נצרך לפרש דמיון הגמ' בדרך אחרת, אולם לפי ד' המהרש"א בפי' חזינא אפשר לתרץ כמש"כ ויל"ע.

ומ"מ לפ"ד הפנ"י הנ"ל בביאור דמיון הגמ' -ספק בדיק"ח למדורות עכו"מ- חוזרת קו' המהרש"א למקומה, דמה תלה התנא הטעם דאין חוששין לגרירת חולדה משום אלד"ס, בלא"ה אין לחשוש משום ס"ס להקל כשם שמצינו דאין חוששים לענין טומאה אע"ג דס"ס בטומאה לחומרא ע"כ משום שמסתמא החולדה אכלה ה"ה דאין לחשוש שגיררה חולדה לבית זה והכניסה חמץ דאף א"כ ודאי אכלה. ואמנם לפ"ד הנ"ל א"ש דכל הסיבה שאין חוששים היכא דחזינא אע"ג דספק חמץ לחומרא, משום אין לדבר סוף.