מאמר תורני בסוגיא דאשו משום חיציו (3 צופים)

בסוגיא דאשו משום חיציו (ב"ק כב.)​

א.

הנה נחלקו ר"י ור"ל (ב"ק כב.) אם אישו משום חיציו או אשו משום ממונו, ואמרי' ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש אמר לך ממונא אית ביה ממשא הא לית ביה ממשא, וכתבו התוס' שם (ד"ה רבי יוחנן) אע״ג דדריש טעמא דר׳ יוחנן מקראי הוה ליה לאוקמי קרא לדרשה אחריתי דסברא כריש לקיש. ולכאו' קשה דא"כ במסק' דאמרי' דאית ליה נמי משום ממונו א"כ השתא לא סבר מסברא דממשא, וא"כ כיון דסברא כר"ל הו"ל לאוקמי קרא לדרשא אחריתי, ויהא תמיד חייב משום ממונו.

ויעויין שיטמ"ק בשם הגליון שכתב דלקמן יתרץ אותו, ולכאו' כוונתו למה שכתב לקמן (כג. אהא דאמרי' מאי בינייהו) [משום דלא מצינו מקום אחר שכתב בהאי עניינא כלל] וז"ל שם וקשה כיון דכלו לו חציו למה יתחייב על הגלוי והרי לר ' יוחנן אינו חייב אם לא שיהיה בו חציו וממונו והכא כבר כלו חציו ולא נשאר אלא משום ממונו ויש לומר כיון שהתחיל על ידי חציו אע"פ שכלו לו חציו הוה ליה כאלו השלים בחציו וממונו וחייב על הגלוי וגם לפי זה מסתלק הס״ד דלעיל עכ"ל, והיינו, שהוא סבר דאף למסק' נשאר הך סברא דממשא, ולכן הקשה דא"כ היאך יתחייב משום ממונו, ותירץ מה שתירץ, אך לכאו' דבריו סתומים ואינם מובנים, ועוד, מה ענין זה לס"ד דלעיל [דהוא איירי שם במה שכתב רש"י (בד"ה משום ממונו) דקס״ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו, והא למסק' נמי נשאר עיי"ש], וגם איך מיתרצת בזה מה שהקשה לעיל. ונראה, דהנה, מחלוקת רש"י עם שאר ראשונים בסוגיין אי לר"ל חייב רק בגחלת שלו או אף בגחלת שאינה שלו, לכאו' הוא מחלוקת בפירוש ממונו, דהיינו מה המחייבו באש לפי ר"ל, דרש"י סבר דהמחייבו היינו ממונו ממש כשורו ובורו, והתוס' ושאר ראשונים ס"ל דהמחייבו היינו תקלתו, דהיינו על מה שברא היזק, וכמו שמבואר בתוס' ר"פ שהקשה שם על פרש"י דקרא קאמר המבעיר את הבערה אש סתמא הוא דאמר ולא חילק בין שלו לשל אחרים עיי"ש, משמע שר"ל שהתורה חייבה את המבעיר, דהיינו על מעשה ההבערה, וכמו שהוא עצמו פי' שם ממונו היינו תקלתו. ולפי"ז עלו דברי הגליון יפה [לפי רש"י, דהתם איירי הגליון לפרש"י], דהשתא הדרי' ממאי דאמרי' לעיל דממונו היינו ממונו ממש, אלא היינו מעשיו [בדומה למש"כ בדברי התוס'], ולכן יכול לסבור ר"י דאיכא נמי חיוב משום ממונו היכא דכלו לו חיציו, כיון דמעשיו מעורבין פה בהנזק, ואע"פ דכבר כלו ליה מעשיו לענין זה שיקרא חיציו, מ"מ לא כלו לענין זה שיקרא מעשיו, ולכן הכא חייב משום ממונו, והשתא מסתלק הס"ד דלעיל, דהיינו דאף ר"ל לא מחייב משום ממונו ממש, אלא משום מעשיו, ולכן לא בעי' שיהא דוקא ממונו, והשתא לק"מ קושייתנו, כיון דהשתא לא שייך כלל הסברא דממשא, כיון דס"ל להגליון דהסברא דממשא הוא דאי"ז אותו מזיק שעשה כמ"ש לקמן, ולכן השתא לא שייך האי סברא, כיון דלא מחייבי' ליה כלל על המזיק שלו, אלא על מעשיו, וזה שייך בכל ענין, [ואף אי ס"ל כהרשב"א שנביא לקמן לא שייך השתא האי סברא, אך אי ס"ל כהר"ח שנביא לקמן, לכאו' שייך אף השתא האי סברא], וצ"ל דס"ל להגליון דאי זה פירוש ממונו אז אין הסברא נוטה כר"ל, דא"כ עדיין יקשה דאמאי לא ס"ל כר"ל, כיון דהשתא לא ס"ל מסברא דממשא, אמנם כל זה הוא לפי רש"י, ולפי התוס' לכאו' עדיין קשה, וצ"ל דאף להתוס' הדרי' ממאי דאמרי' לעיל וסברי' דאין המחייב תקלתו, אלא מעשיו ממש, ודו"ק.

ולפי"ז יובנו דברי התוס' במה שכתב (כב: ד"ה והיה) דהריגת העבד דהיה ע"י חיציו פוטר על הגדי אע"פ שכלו ליה חיציו [לפי המסק' דחייב גם משום ממונו] כיון דע"י מעשה אחד בא הכל עיי"ש, ועי' ברכ"ש ססי"ז שנתחכך בזה, ולפמש"כ ניחא, דהחיוב משום ממונו היינו מעשיו, ולכן כל מה שאפשר לחייבו היינו על מעשהו הראשון, ומעשה זה חייבו מיתה, ולכן פטור.

ובחי' הפלאה תירץ [על קושיית הגיליון הראשונה], דאחר דאיכא אש שהוא משום חיציו, איכא למילף אש שהוא משום ממונו אע"פ דלית ביה ממשא מהצד השוה מאשו משום חיציו ומשור עיי"ש. וצ"ע על דבריו, דהא הסברא דממשא עושה דאין יכול להיות דחייב משום ממונו, אלא משום חיציו, והיכי נאמר אשו משום חיציו יוכיח, הא התם לא שייך הסברא דממשא כיון דחייב באמת משום חיציו, ועוד, דלפי דבריו אף השתא נאמר כן, אף בלא דיש לנו אש דחייב משום חיציו, הא מ"מ נילף מסתם חיציו ומשור, וצ"ע.

ב.
וכתבו עוד התוס' שם ממונו אית ביה ממשא. אע"ג דבור לית ביה ממשא שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו מ"מ ממונו כעין חציו שדרכו לילך ולהזיק אית ביה ממשות א"נ בור נמי חשיב אית ביה ממשא דע"י כריית הבור משתנה ממשות של קרקע ונעשה חלל אבל מקום הילוך שלהבת אינו משתנה ממשותו אלא שנעשה דולק ושורף עכ"ל. ויש להקשות אמאי אינו קשה אי ס"ל דבור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו. והנה, הרשב"א הקשה על תי' הב' דהתוס' דהא מ"מ חייבה התורה אף בפותח דאינו משתנה ממשות הקרקע, ותי' שלא חלקה התורה ועיקרו משום כורה, דהיינו דעיקר מה שחייבה התורה היינו כורה ואחר דחייבה התורה כורה חייבה גם פותח. והכי נמי איכא למימר הכא, דלמ"ד דבור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו, עיקר מה שחייבה התורה היינו חבטו, דהוא עיקר המזיק, ואחר דחייבה התורה חבטו, חייבה גם הבלו. והנה, בסה"ד כתבו התוס' דיש אש שאין בו ממשות כגון שלהבת בלא גחלת, וכתב בשיטמ"ק בשם הגליון וז"ל משמע דוקא שלהבת לית ביה ממשא אבל גחלת אית ביה ממשא וקשה אם כן לקמן דקאמר טמון באש דפטור היכי משכחת לה והא משכחת לה ע״י גחלת דכיון דאית ביה ממשא הוה ליה ממונו ולא חציו ופטור בו טמון וי"ל שדעת התוספות דכיון דיש שלהבת בלא גחלת חשיב ליה לשלהבת אין בו ממשא אף על גב דאיכא גחלת עמהם אבל אם אין שלהבת בלא גחלת אז הוי אפי׳ שלהבת אית ביה ממשא אם כן מעתה לא תוכל לעמוד טמון פטור בגחלת דאפי' שיש גחלת עם השלהבת חשיב ליה לית ביה ממשא והוו חציו עכ"ל ולכאו' מאי קשה ליה מעיקרא דהא ודאי דאפי' אית ביה ממשא כשהוא עם הגחלת, הא מ"מ חזי' דאפי' כשהוא בלא הגחלת חייבה התורה ותרוויהו הם אותו חיוב, וא"כ חזי' דאין החיוב משום ממונו אלא משום חיציו, וכן תירצו להדיא תלמידי הר"י לקמן (בע"ב אהא דאמרי' חיציו דחרש הן), ונראה לבאר כמ"ש, דס"ל להגליון דליכא למימר הכי, כיון דעיקר אש היינו עם גחלת, ורק איכא ציור רחוק דליכא גחלת כדאמרי' בסוף ביצה (לט.) לגבי המוציא שלהבת בשבת מרה"י לרה"ר כגון דאדייה אדויי לרה"ר עיי"ש, וא"כ אי נימא דכשיש גחלת אית ביה ממשא, ליכא ראיה משלהבת בלא גחלת, דאיכא למימר דעיקר מה שחייבה התורה היינו עם גחלת, דהוא עיקר המזיק, ואחר דחייבה התורה עם גחלת, חייבה גם בלא גחלת, לכן כתב הגליון דזה רק ראיה משלהבת בלא גחלת דשלהבת בפנ"ע לית ביה ממשא אפי' היכא דהוא עם גחלת. אמנם עדיין צ"ע על הגליון דמה הואיל בתירוצו, הא מ"מ איכא למימר דאע"פ דשלהבת לית ביה ממשא מ"מ גוף מה שפשע בו דהיינו הגחלת אית ביה ממשא, ומשלהבת בלא גחלת ליכא ראיה, ובשלמא לתלמידי הר"י ניחא, אלא להגליון קשה.

ג.
ועל מה שכתבו התוס' מ"מ ממונו כעין חיציו וכו'. הקשה בשיטמ"ק בשם הגליון דהא ק"ו הוא דאי חייב כשאין דרכו לילך ולהזיק אפי' אי לית ביה ממשא, כ"ש היכא דדרכו לילך ולהזיק, ותי' וז"ל וי"ל שאינו מדמה אלא לדבר שדרכו לילך ולהזיק, כגון חיציו דאית ביה ממשא דדין הוא דחייב אבל אש אף על גב דדרכו לילך ולהזיק, כגון דלית ביה ממשא אין לחייבו ואם היית רוצה ללמוד מבור מכ״ש כדפירשתי אז לא הייתי אומר שיהיה חייב אלא על אותו מקום לבדו דומיא דבור שאינו חייב אלא במקומו עכ"ל, ולכאו' דבריו אינם מובנים כלל, ועוד דאי ליכא למילף אלא דבר שדרכו לילך ולהזיק מדבר שדרכו לילך ולהזיק, א"כ היאך שייך למילף אש באותו מקום מבור כמ"ש הגליון בסוף דבריו, הא מ"מ הא דרכו לילך ולהזיק והא לא, והיאך שייך למילף. ונראה לפרש דהוא סבר דהסברא דלית ביה ממשא היינו דאי"ז אותו מזיק שהוא עשה, אלא מזיק אחר, דלא שייך לומר דהוא עשה זה [דלא כהרשב"א ודלא כהר"ח עיי"ש], וא"כ כל זה כשדרכו לילך ולהזיק, דאז אי"ז אותו מזיק, אבל כשזה באותו מקום א"כ איכא למימר דהוא אותו מזיק, ולכן לא שייך הסברא דלית ביה ממשא, וע"ז כתב דהאש באותו מקום היה אפשר באמת ללמוד מבור ודו"ק. ובלא זה מוכח דהתוס' לא סבר כהרשב"א או כהר"ח בביאור הסברא דממשא, דהא לכאו' לפי הרשב"א והר"ח לק"מ מעיקרא קושיית התוס' מבור, דהא להרשב"א דלא שייך בעלות על דבר שאין בו ממש, הא בבור אין צריך להיות כלל בעלים, כיון דחייב על עשייתו [ובלא זה הא להתוס' אי"צ להיות בעלים כלל], וכן להר"ח דאינו יכול לשמור על דבר דאין בו ממש, הא בור קל לשמרו, וע"כ דס"ל להתוס' ביאור אחר, והיינו כמ"ש.​