מאמר הלכתי בעניין כיסוי הסכין בברכת המזון (2 צופים)

א. כתב בבית יוסף [סימן קפ ה] ב' טעמים לכיסוי הסכין בברכת המזון:

1. שולחן מאריך שנותיו של אדם- ולא יעלה ברזל המקצר שנותיו של אדם, כדאמרינן גבי מזבח.

2. טעם נוסף הביא בשבולי הלקט בשם רבינו שמחה , כיוון שהיה פעם אחת מי שבירך וכשהגיע לבונה ברחמיו ירושלים תקע הסכין בבטנו מרוב צער, ולכן תיקנו לכסות הסכין בשעת ברהמ"ז.

והנה, לכאו' יש למצוא נפקותות בין הטעמים:

א. לכאו' לפי הטעם הראשון דלא תניף עליהם ברזל א,כ לא יועיל מה שיכסה את הכין, דלגמרי אסור להעלות וצריך להורידו מע"ג השולחן- אמנם לטעמא של סכנה-סגי בכיסוי הסכין [-וראוי לציין שע"פ קבלה צריך לסלק הסכין לגמרי מע"ג השולחן]

ב. האם דווקא סכין של ברזל דייקא צריך להוריד- דהוא נאסר מטעם מקצר שנותיו- ואילו סכין מאבן [-כעין העשוי לחוטי ציצית] לא בכלל האיסור, ומשאי"כ לטעם ב' כולם בכלל [-וכן יש לדון בכלי משחית של זמנינו רובה וכו']

ובעיקר הטעם הראשון הק' המפרשים א"כ למה לא נאסור שיהי' שאור ודבש ע"ג השולחן דדמיא למזבח [-לענ"ד לק"מ דברזל נאסר בעצם ההעלאה ואילו שאור ודבש רק בהקטרה, ואמ' שולחן דמיא למזבח- אבל הקטרה עכ"פ פשיטא דלליכא]

ועוד הק' א"כ מדוע רק בשעת ברכת המזון הוא דאיתסר? [-לענ"ד י"ל שרק ע"י שיהודי מברך על מזונו הפך השולחן להיות חפצא דקדושה כעין מזבח, אבל באכילה סתם הוי כעין זבחי מתים ודו"ק]

ובפשוט צ"ל על ב' הקו' דהוי רק לסימנא בעלמא

אמ' בביאור הלכה [בסימן קנא סעיף ו'] יישב בטוב מדוע רק בשעת ברכה?
על פי מה שכ' לחדש להלכה על הדין המבואר שם:
"יש אוסרים ליכנס בסכין ארוך לביהכ"נ" והאטעים בביאוה,ל שם- ומסתברא שאין להחמיר בזה אלא לאנשים בעלמא שאסורים לאכול בבית המדרש אבל תלמיד חכם שמותר לאכול ולשתותו הסכין הוא צורך תשמישו, מסתברא שמותר כמו בכל אכילה שלא הוצרך לכסותו רק בעת שגמר להשתמש בו ומתחיל לברך ברהמ"ז"
מוכח שאי"ז איסור עצמי ,אלא כעין וזיכרון בעלמא, ומיושב לכאו' נמי קו' קמייתא.

יש לציין שכף החיים כ' שעדיף להוריד בכל שעת האכילה.

ב. ובבית יוסף הק' לטעם השני-
מדוע בשבת ויום טוב אין צריך לכסות הסכין? הלא סכנה קיימת אף בשבת [-ברמז שבשבת אין צער א"נ בשבת ישנו עניין של שלימות הבריא , כמאמר הפיוט המחכים בבנין אריאל-ביןם השבת שישו ושימחו כמקבלי מתן נחליאל]

והקשה על כך המגן אברהם:
ולטעמא קמא מי ניחא הלא בשבת ג"כ אסור להניף ברזל? ותירץ המגן אברהם שהיות ואין בונים בשבת-וכל האיסור נאמר בשעת בניה [ואם מזבח אבנים תעשה לי] א"כ לא נאסר בשבת- דלא חזי לבניה [-וצ"ב שהרי במזבח אסור להעלות כלל אפי' שלא בשעת בני' לכאו' ועיין בחינוך במצווה מ' ושם במנחת חינוך סק"ה וצ"ע]

והק' המפרשים- שלפי זה נימא שבלילה- שגם כן אינו זמן בניה -אין צריך לכסות את הסכין?

וההר צבי תירץ על פי שיטת הערוך לנר שכ' [-סוכה מ:]שכל מה שאין בונים בלילה היינו בית המקדש עצמו, אבל מזבח ושאר כלים- שרי לבנות אף בלילה וא"ש.
והמשך חכמה [-סוף פרשת יתרו] כ' שבמות נבנו בלילה וגם עליהם נאמר האיסור לא להניף ברזל -א"כ י"ל ששולחן דמיא לבמה ששרי בלילה לבנותה.

ואמ' הט"ז ציין שהקו' אף לתי' קמא

וכתבו האחרונים לבאר מחלוקתם:
שלמעשה ילה"ס בעיקר דין זה
מי נימא דהוי מעין אותו צורת איסור- ששולחן דמיא למזבח ומה"ט ליתסר בסכין
א"ד ששולחן פועל את אותה פעולה שפועל המזבח- שמאריך שנותיו של אדם -כהגמ' חגיגה שבשעה שאין מזבח שולחנו של אדם מכפר עליו. [-וכשם שבבימ"ד אין להיכנס שגם שם ישנה אותה הקבלה בין מאריך ומקצר]

ולפ"ז יש לתלות המחלוקת:
למגן אברהם הויא דימי עצמי למזבח [-ולכן הוק' לו כנ"ל מלילה]
מיהו, הט"ז ס"ל דהוי רק אותו דימוי רעיוני בין מאריך ומקצר שנותיו של אדם. ועפ"ז אף בשבת יש לאסור מטעם זה ופשוט.

ג. ולעצם קושיית הבית יוסף משבת- כ' הט"ז שהגזירה נגזרה רק בכעין מעשה שהי'- היך דאת אמרת לעניין סנדל המסומר דאיתסר רק בשבת ולא בחול -דכעין מעשה שהי'-
ה"ה כאן איפכא- דאיתסר רק בחול ולא בשבתות ויו"ט.
וניחא מ"ט ל"א הכי נמי בברכה מעין שלוש- שאף בה מוזכר עניין בונה ירושלים- יען בעינן כעין מעשה שהיה.

וי"א עוד ששבתות אינם זמן של צער
וילה"ס בחוה"מ ובר"ח אי שייכי ב' התי'.

ד. והט"ז בסימן קנא הק' על דינא שלא יכנס אדם לביהכ"נ בסכין ארוך- דמאי איריא ארוך- אפי' קצר נמי ליתסר, ומה הפרש ביניהם?

ותי': א. הקצר אפשר צריך הוא , אבל את התוספת שיש בארוך זה ודאי סיבה לאסור [וצ"ב]
ב. היות שאפילו בצריך לו סרו- לכן לא אסרו הכל אלא את הארוך בלחודי'

וילה"ע בתרתי:

1. מדוע אכן בברהמ"ז אסרו הכל ואילו לעניין ביהכ"נ לא אסרו הכל
2. ילה"ס אי הביאוה"ל דלעיל מצי סבר הכי, דבפשוטו נראה שס"ל לביאוה"ל שלת"ח התירו לגמרי ולאיניש דעלמא אסרו הכל ועיין

לסיום: ראיתי בספר שדרש דבר נחמד : סכין מלח אוכל לחם ר"ת סמ-אל אולם כשמסלק הסכין ומביא כוס של ברכה או אז נהפך ונהי' ר"ת של מכאל שם מלאך רחמים וכן נהי' מלאך, והש"י יערה עלינו רוח טהרה ממרום.

(מימי חורפי, תשס"א)