מאמר תורני בעניין מלקות בבל יראה (7 צופים)

א. בעניין דברי הרמב"ם הידועים :הל' חו"מ א-ג.

אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה.
אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על 2 לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה.
[כמדומה שזה א' מההלכות המוכרות ביותר]
ויש בכאן כמה נקודות לפתוח בעניין:
1. ישנה שאלה ידועה על שיטת הה המגיד שכ' [הלכות שכירות פרק יג הל'ב] שלאו דחסימה -לוקין עליו אפילו באופן שחסמה בקול ולא על ידימעשה, מפני שאם אפשר לעבור על האיסור ע"י מעשה, אזי גם אם לא עשה מעשה , לוקה עליו. וכאן הבן שואל:מה נשתנה, ומדוע לא נימא הכי גם לעניין בל יראה?
לענ"ד הקלושה הנטושה והרטושה היה ניתן ליישב בהקדם קושי' נוספת
האורים ותומים בסימן כח וכןהמנחת חינוך דנים למה אין לוקין על לאו של לא תענה , הרי אפשר ע"י מעשה לפי ר"ת המכשיר עידות בכתב, וכל המיעוט דאם לא יגיד למעוטי אילם
[-והקו' ע"ז כמובן א"כ ל"ל מפיהם ולא מפי כתבם ול"ל תרי מיעוטי ועי' קצות החושן מ"ו -י"ט דחדית טובא דהוי גם פסול הגדה וגם פסול הגוף ואכמ"ל]
יש כאן מקום הרהור לאמר כך:
למעשה צ"ת מהי סברת הרב המגיד -שאם אפשר לעבור ע"י מעשה אזי גם אם לא עשה מעשה ילקה ע"ז.
וצ"ע, מה השייכות בין אחד לשני, ומדוע היכי שלא עשה מעשה בכ"ז ילקה?
רק יתכן שביאור דבריו הוא שזה צורת האיסור הרגילה- ע"י מעשה, אם כך התורה הכניסה את הלאו הזה בתוך הלאוין שלוקין עליו, ומשכך בין אם עשהבפועל מעשה ובין אם לא- עכ"פ התורה הכלילה לאו זה בתוך קבוצת הלאוין שלוקין עליהם.
אמור מעתה, דבר זה ,שכביכול "מגדירים" את צורת האיסור הסטנדרטית, אם בת מעשה היא ,אם לא. הינה במקרה רגיל.
לא כן איסורא דל יראה נאמר על יהודי שבמצב רגיל נתרשל מלנקות את חדרי ביתו [-ולבבו] ואם כך הגיע אל היסור ממילא , בלי לעשות כלל מעשה,ולא נכתבה תורה לרשעים שילכו במזיד לקנות חמץ בפסח [-ועכ"פ אי"ז האופן הרגיל]
וכן על זה הדרך דימיתי עם לבבי ליישב הקו' מעידות, באופן הרגיל צורת הגדת עידות הינה לבוא לפני בי"ד ולהעיד בעקימת שפתיים, זוצורתה הרגילה של אמירת העדות, וישנה צורה חריגה של עידות בכתב -אבל איננה הצורה הטבעית וא"ש קו' האחרונים.
[-וקצת הוכחה לדבר, שהרי הנתיבות המשפט דן שם בסימן כח שהרי אין מקבלין עדים רק בפני בי"ד ובפני בע"ד וחידש שאף לר"ת העדים צריכים להגיע בגופם לבי"ד ועי']
ואנקוט ספר א' שעיינתי בו כעת -שדן בשאלה זו ,ומה שיש להאי"ר לפו"ר.
הגאון בעל "נודע ביהודה":
בשו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח ע"ו שנאל ג"כ שאלה זו על המגיד משנה ותי' בתרתי:
1. כל מה שאמר המ"מ שאם יכול לעשות מעשה ילקה גם בלי מעשה- זה בתני שעשה כעת מעשה קטן- כעין דיבור. אבל בלי משה כלל-לא ילקה
וצ"ב מהו הצירוף הזה, הרי דיבור בלבד לא מועיל להחשיבו למעשה כדי שילקה [-שהרי , בא לבאר את דברי המגיד מנה ודו"ק.
ואם אנו בונים על זה שיש ללאו הזה שם של מעשה- א"כ גם באופן שלא עשה מעשה כלל ילקה?
2. עוד תי' שם שד' המגיד משנה נאמרו במקרהשאת האיסור עצמו יכול לעבור על ידי מעשה- אזי גם בלי מעשה ילקה, כעין חסימה, שברצותו חוסמה בכלי וברצותו חוסמה בקול.
אבל מישיש ברשותו חמץ בפסח- הרי שאת איסור זה הוא עובר כעת בלי מעשה ולא זו בלבד אלא שאין לואפשרות לעבור ע"ז במעשה, מאחר שכבר נמצא ברשותו- וא"ת שיכול הוא לקנות חמץ חדש- זה איסור אחר ולא קשור לחמץ שכבר נמצא אצלו. עכ"דד הקדושים.
וצ"ע האם אזלינן בתר כל כזית וכזית בפנ"ע. ומדוע שלא נדון לאמר שיש בידו לעשות מעשה ע"י שיקנה חמץ נוסף?
[-עוד ק"ל שהרי יכול לאמר לגוי שיקחנו מרשותו, בפש' הגוי יכול לזכות, שהרי אצלו זה לא אסור בהנאה ואח"כ יחזור ויקנה ממנו, ויש ליישב שזי זה יהי' איסור חדש ולא המשכיות של המצב הקיים וצ"ע.]

2. ראיתי היום בהג' למשנה למלך שם של הג' ר' יעקב כולי שהביא שהדב"ש נשאל מ"ט לקי להרמב"ם והרי זה לאו הנל"ע? [-כמבו' לקצת גירסאות בגמ' בפסחים דף צה, אמ' תוס' ועוד ל"ג לה, וע"ש במהרש"א]
ותי' הדבר שמואל תיפתר שקנה בשביעי של פסח בשבת שאז א"י להיות מפורר מפאת איסור טוחן
וק"ל בגווא:
1. כל כה"ג הו"ל לרמב"ם לפרש שאינו לוקה אא"כ קנה חמץ ביום השביעי [-בפרט אי נימא דאיירי דווקא בחל בשבת שאזי א"י לפורר מצד טוחן מהתו' ולא רק מד"ס בלחוד ע"ש]
ולא למסמם סתומי בלשון כללי: אם קנה חמץ לוקה
2. יל"ע דמה שאינו יכול לקיים את העשה של תשביתו -באופן של מפורר- הר זה מפאת איסורא דרכיב עלי' ויל"ע היטב אי לוקה בכה"ג -
ובעצם זה מתקשר לסוגיית הש"ס בשבועות במכות (טו:) קיימו ולא קיימו ביטלו ולא ביטלו. פירוש- שנחלקו ר"ל וריו"ח אי יש מלקות במי שעבר על לאו הניתק לעשה רק בופן שביטל את העשה בידיים או שמספיק שעבר את עבירת הלאו ואת העשה לא קיים-
ולעניין פסק הרמב"ם יש בזה אריכות דברים- עי' בהלכות סנהדרין פרק טז הלכה ד'
ולדעת הכס"מ שם, הרמב"ם פסק כריו"ח [-כמו הכלל, שהילכתא כוותי' במחלוקתו עם ר"ל] שהכל תלוי אם ביטלו בידיים או לא, ומשכך ודאי שאין בשש"פ החל בשבת סיבה להחשיב זאת שביטלו בידיים כמובן
3. עוד יש לעיין- שלמרות שחל שש"פ בשבת- עדיין יכול לקיים העשה דתשביתו ע"י שיצווה לגוי לפררו או להשליכו לים הגדול- ובסברא מקיימא בהכי מצוות תשביתו, דאין תשביתו מחוייב שיקויים רק על מעשה דידי' אלא העיקר שיקויים כאן מציאות דהשבתה -כפי שדן וחקר המנחת חינוך במצווה ט'
ויל"פ בזה טובא, וקוב"ה חדי בפילפולי דאורייתא. יגדל תורה ויאדיר

 

[דבר היושר]

אגב, ישנה קושיא שידועה לא פחות בענין זה, הרמב"ם פוסק שישנם מלקות וכו' וצריך ביאור מדוע מועלת הקנייה הא 'כל מילתא דאמר רחמנא וכו'' אלא על כרחך שישנם מישורים שהם משפטיים שאינם כפופים לדיני התורה, והם אמורים להתהוות מצד השכל וההיגיון, וכיון שהקנין הוא מושג משפטי, וענין ה'בל יראה' היא עברה ככל העברות שבין אדם למקום ואין בידה לבטל מושג משפטי.

 

[ממגד שמים]

אגב, ישנה קושיא שידועה לא פחות בענין זה, הרמב"ם פוסק שישנם מלקות וכו' וצריך ביאור מדוע מועלת הקנייה הא 'כל מילתא דאמר רחמנא וכו'' אלא על כרחך שישנם מישורים שהם משפטיים שאינם כפופים לדיני התורה, והם אמורים להתהוות מצד השכל וההיגיון, וכיון שהקנין הוא מושג משפטי, וענין ה'בל יראה' היא עברה ככל העברות שבין אדם למקום ואין בידה לבטל מושג משפטי.

בימי חורפי כ' באריכות בעניין למה ילקה ולא נימא שניתק לעשה, אבל איני כותב במהירות כ"כ ונלאיתי מכך.
ולגוף אעל"מ בזכרוני שיש בזה דיון שצריך שיהי' אצל שניהם- המוכר והקונה איסור- יש בזה פנים מאירות ויש רמב"ם לעניין כירת מעשר בהמה ויש שם לח"מ יסודי הדן לעניין ההלכה באעל"מ אי כרבא אי כאביי.