מאמר תורני בתקנת היתר עיסקא

"מאמר פקפוקים על היתר עיסקא"

הקדמה ​

הנה תקנת "היתר עיסקא" יסודתו בהררי קודש, כשבאו חכמי הדורות וראו שא"א לעמוד באיסור ריבית, באו ותקנו תקנה לשעה ולדורות, וכעין התקנה שתיקן הלל כשראה שא"א לעמוד במצות התורה של שמיטת כספים, תיקן לשעה ולדורות "פרוזבול", אף שכל אחד מבין שאין כוונת התורה שלא ישמיטו את כספיהם במשחק הקרוי "פרוזבול", וזה התחכמות לתורה, אבל רבינו הלל הבין שאין מה לעשות וזה צורך הדור, כך אפשר לומר בענין פרוזבול.

ובאמת יסוד ההיתר עיסקא יסודו מהתרומת הדשן, והוא עצמו כתב בתחילת תשובתו בנושא (תרומת הדשן סימן שב) וז"ל: "שאלה: ראובן בקש למסור מעותיו לשמעון שילווה אותם בריבית, ורצה לקצוץ עמו בסך מבורר ושיהיה לו ג"כ כמעט בטחון גמור בקרן שלא יהא נפסד לו כלל האיך יעשה בהיתר? תשובה: יראה למצוא תקנה וצדדים לעשות בהיתר, אלא דמיסתפינא דשמא ע"י דקדוקי הללו ובקשות תחבולות להתיר מקח ומתן בריבית יהיה דברי תורה דומה לחוכא ואיטלולא שחוק והיתול, אמנם מ"מ אומרים וצדיקים ילכו בה". וכידוע שהשאלות נכתבו ג"כ ע"י התרומת הדשן, ורואים שבשאלה כתב שראובן רוצה להלוות בריבית, כלומר הגיע מצב שאנשים רוצים להלוות בריבית ומחפשים היתרים וצריך להביא להם היתר, וכותב מיד שאף שע"י זה יראה "דברי תורה - לחוכא ואיטלולא", שזה צחוק מהתורה, התורה אוסרת ריבית ואתה בא עם משחקים ומתיר את הריבית, אפ"ה נראה שצריך למצוא היתר מפני הצורך בו.

זה ברור שלולי צורך גדול בזה לא היו עושים את כל ההיתרים, אבל חכמי הדורות הבינו שצריך לעשות את כל ההיתרים האלו, וע"כ באו ותיקנו נוסח שיתיר הלוואה בריבית.

וע"כ מי אני לבוא ולדון בדברים אלו שהם צורך הדור ואינם נמסרים לאנשים פשוטים כלל, ובכל הדורות עסקו והתירו גדולי ישראל דברים אלו, אבל למעשה אני רוצה במאמר זה רק להביא את טענת גדולי הדורות במשך הדורות שטענו נגד ההיתר עיסקא, בציון מראש כאן שלמעשה רובם ככולם של גדולי ישראל הסכימו וכן ערכו היתרי עסקאות בדרך המקובל, וכן מה שנראה לענ"ד שבדורינו נהיה יותר חמור וזה גורם לחומרא גדולה שאף שגדולי ישראל התירו את ההיתר עיסקא עדיין יש דברים שהשתנו היום שמשליכים על אופן ההיתר העיסקא שיועיל, ולא ברור לגמרי שהיום ההיתר עיסקא מועיל.

הרקע להיתר עיסקא ​

תחילה נביא את הרקע להיתר עיסקא והשתלשלות ההיתרים, ולבסוף נבוא לדון בהיתר עיסקא הנהוג היום.

היתר עיסקא בנוי עם הרבה סוגי היתרים שכתבו הפוסקים במשך הדורות, אבל נוסח של היתר עיסקא לא באופן פרטי אלא בשביל הציבור שיהיה נוסח קבוע וכו' נוסד רק בדור אחרי הרמ"א, ע"י אב"ד ור"מ קראקא ר' מענדיל [מהר"ם מקרקא בלשונות הספרים] בדור תלמידי הרמ"א והתפתח במשך הדורות עוד ועוד.

הרקע לעיסקא בכלל כתוב כבר בגמרא, רק שם היה באמת עיסקא, ואם היה הפסדים היה מפסיד כל אחד חצי, ואם היה רווחים היו מקבלים לפי הסיכום ביניהם וכו', אבל לא ע"י הבטחת הקרן בעדים ובשבועה וכו' כיבואר לקמן.

יש ג' סוגי היתרי עיסקא, ובמשך הדורות שינו ממנהג למנהג, ונתחיל לבאר את המנהג הראשון.

בסימן קס"ז מבואר שיש היתר לתת כסף ורווח עד סכום כך וכך לנותן ואח"כ למקבל, וכך כתוב: "מלוה אדם לחבירו מנה, על תנאי שיתעסק בו לריוח המלוה עד שיהא שני מנים, ויהיו באחריות המלוה עד אותו זמן, ולכשיהיו שני מנים יחזרו שני המנים למלוה ומשם ואילך יהיה כל הריוח ללוה".

עפ"ז היו עושים בתחילה היתר עיסקא וכתבו שעד סך פלוני לנותן ואח"כ כל הרווח למקבל, ועל הקרן לא יהיה נאמן רק בעדים.

"שטר עיסקא שתיקן הגאון מהר"ר מענדיל ר' אביגדורש אב בית דין ור"מ דק"ק קראקא בהיתר הריוח כאשר נמצא בתיקוני שטרות דפוס דק"ק קראקא", שהוא היה בדורו של הלבוש והסמ"ע וכל תלמידי הרמ"א שהם תקנו לראשונה היתר עיסקא, וההיתר עיסקא שהתייחסו הט"ז והש"ך התכוונו להיתר עיסקא הזה.

וז"ל השטר (ספר נחלת שבעה שטרות סימן מ): "אנחנו חתומים מטה מודים שקבלנו מזומנים [סך..] מיד פלוני בר פלוני בעסקא לטובתו ואחריותו, וכל עסק טוב וסחורה טובה שיזדמן לידינו בהם יהיו מעותיו קודמין למעותינו. וככה נתנהג תמיד עד שיעלה ריוח מהן סך פלוני. ובלבד שלא נעשה חובות מדמי עסקא הנ"ל. ואם לפעמים נצטרך ליקח לצרכינו מדמי העסקא, לא נהיה נקראים שולחין יד בפקדון. ומיד שיעלה ריוח כנ"ל, אזי מאותו שעה והלאה יהיה כל המעות קרן וריוח בידינו הלואה גמורה עד זמן פלוני. ואז מחוייבים אנחנו לטפל בכל מה שיש לנו למכרו, ואפילו בחצי שוייה, כדי לפרוע לבעל השטר ולבאי כוחו במזומנים כנ"ל לזמן הנ"ל, כפי מה שיאמר בעל השטר או בא כוחו בדיבור הקל עלינו לפרוע כגוף החוב. ואין אנו ולא שום אדם נאמנים לומר פרוע הוא או מחול הוא שטר זה כולו או קצתו, ולא שום טענה הגורעת כח שטר חוב זה, אפילו בשבועה חמורה, ואדרבה בעל השטר ובאי כוחו נאמנים עלינו ועל באי כוחנו בדיבור הקל בלי שום אלה ושבועה. ואין אנחנו נאמנים לומר שהיה איזה הפסד ואחריות במעותיו של בעל השטר אם לא בעדים כשרים. ואם יעידו עדים כשרים שהיה הפסד במעותיו של בעל השטר הנזכר לעיל, אין אנו נאמנים לומר שהיה זה טרם או קודם שעלה ריוח הנ"ל אם לא בשבועה חמורה כמו שיחמיר עלינו בעל השטר ובאי כוחו. וכן אין אנו נאמנים לומר שלא הרוחנו כלל במעותיו של בעל השטר, או לומר שלא עלה ריוח כנ"ל, ושעסקנו בעיסקא באמונה, אם לא בשבועה חמורה כנ"ל. וכל אחד מאתנו חתומים מטה נעשה ערב קבלן בעד חבירו, ויד בעל השטר על העליונה. וקבלנו מבעל השטר פלוני בר פלוני סך פלוני בשכר עמלינו ומזונינו. כל הנ"ל קבלנו עלינו ועל יורשינו אחרינו בחרם חמור ובשבועה דאוריתא לאשר ולקיים, ואם נעבור מחוייבים אנו ליתן קנס לצדקה חומש הקרן. נעשה היום יום [פלוני שנה פלונית כאן בעיר פלונית]".

אציין בשביל הבנת הפיפוקים בהמשך [וכן בסוגים הבאים] כמה "אמת" יש בהסכם הזה, מדובר כאן בהסכם חד פעמי על כל הלוואה והלוואה, בתוכנית אמיתית לעיסקא, לא משהו שנהיה אוטומטי כשיש מינוס בבנק וכדומה ולא בשביל צרכים שלו וכו', אבל יש כאן פחד טבעי שמה הלווה-המשקיע יפסיד את הקרן ברשלנות מחמת שלא יפסיד מזה כלום, או שישקר שהפסיד, וע"כ רוצים לבטח את הקרן יותר, אבל העסק הוא עסק אמיתי.

יש עוד סוג היתר עיסקא שמבואר בסימן קע"ז סעיפים ב' ג' ד' ה', שזה "פלגא מלוה פלגא פקדון", זה בערך אותה רעיון של סימן קס"ז הנ"ל, אלא כאן זה חלוקה בממון ושם בזמן, וחצי מהווחים למקבל שהרי חצי הלוואה והרווח שלו, וחצי לנותן שהרי המחצה הוא פקדון ששייך לנותן, וכדי שלא יעבוד המקבל בשכר ההלוואה שקיבל, צריך לתת שכר טירחא כמבואר שם. וסוג זה היה ג"כ נפוץ בדורות שלאח"כ, כך כתב הנוסח הח"ס בשם רבו ר' נתן אדלר, וכך כבר היה גם לפניו וגם לאחריו.

אבל בכל העסקאות והיתרי עיסקא היה או לפי זמן, שעד שמגיע לסך פלוני יהיה באחריות הנותן והנותן מקבלם ואח"כ הכל למקבל. או שבאמת התחלקו מחצה מחצה.

יש עוד סוג של היתר עיסקא של כולו פקדון, אבל זה לא עשו כ"כ כיון שיש בזה הערמה כפי שכתב הריטב"א. אבל היום משתמשים בזה באופנים שלא יכול לחול היתר עיסקא של מחצה הלוואה מחצה פקדון.

עם הזמן נכנס מושג של "דמי התפשרות", שזה אומר שמתנים מראש כמה יתנו כדי לפשר ביניהם שלא יצטרכו להשבע כמה הרוויח ויתנו לו מחצה אלא בסכום זה מוכנים להסתלק לגמרי מכל הרווחים. [ואי"ז קציצה שאסור, שהרי אם ישבע לא יצטרך לשלם, ע"כ זה לא קציצה רק דמי התפשרות].

הסבר התנאי של עדים על הפסד הקרן - הונהג מההיתר עיסקא הראשון של מהר"ם מקרקא בשביל לבטח את הקרן, שיתנו שלא יהיה נאמן לומר שהפסיד רק ע"י עדים, וכפי שכותב התרומת הדשן (סימן שב) שהוא הממציא של ההיתר של עדים: "וגם יקבל עליו שלא יהא נאמן אפי' בשבועה דאורייתא ואפי' ע"פ עדים אפי' הן ק', שלא פשע בהן פשיעה גדולה שהוא כמזיק בידים, רק אם יעידו לו הרב והש"ץ וכה"ג אנשים יושבי אהלים בעיר שיש להם ידיעה במו"מ שבעיר, המה יהיו נאמנים להעיד בראיה וידיעה גמורה. ובדרך זה יהיה בטוח בקרן שלו כשירצה לעולם, שאם אבדו יטעון ראובן שהפסידו במזיד בידים ולא יוכל שמעון לאמת דבריו רק ע"פ הרב והש"ץ, וקרוב דקרוב הוא לודאי שלא ידעו כל האחריות ושרי ליה לקצוץ כדמבואר לעיל. וכה"ג אשכחן קצת שדקדקו רבוותא למצוא היתר ע"י תנאי, ואף על גב דבוודאי אין דעת שניהם שיתקיימו התנאים ואין מתנין אותו אלא כדי ליקח הריבית בהיתר". דברי תרומת הדשן אלו הובא בד"מ ונידון בארוכה בט"ז ובש"ך בסימן קס"ז.

וכן הונהג שהריבית של סך ההתפשרות או של הזמן ששייך לנותן יהיה מובטח בשבועה, שיהיה חייב להישבע שלא הרוויח אם לא ירצה לתת את הסכום. [אבל לא עדים, שאז בטוח בריבית, רק שבועה שיכול להישבע, ואף שלא ירצה להשבע שלכתחילה יש לאדם לנהוג לא להישבע אפילו על אמת, אבל זה בחירה שלו ויכול להישבע ואם לא ירצה ישלם, אבל כיון שיכול להיות שכן ישבע אי"ז ריבית מובטחת ובחירה שלו].

אבל א"א לבטח את הרווח בעדים וכו', שאז יהיה בטוח ברווח, וכשבטוח ברווח הרי זה קרוב לשכר ורחוק מהפסד שאסרו חכמים משום ריבית, וכפי שהעיר כך בלבוש (סימן קסז סעיף א) האריך בזה שא"א להבטיח הריבית בעדים רק בשבועה, וז"ל: "ועתה ראה טעות הגדול מזה המורה שבא להתיר ריבית גמור. כי טעותו מפורסמת, שאין זה דומה כלל לתקנת הגאון בעל תרומת הדשן ז"ל, שהוא ז"ל לא המציא תקנה זו, והיקל קצת רק כדי לתת מחיה לבני ברית שאינם בקיאין במשא ובמתן כדי שיהיו לפחות בטוחים על הקרן שלהם, ואמר מאחר דמכל מקום יש בזה קצת אחריות הפסד על המלוה, דשמא יזדמן שאותן שנים האנשים שביררו ידעו בהפסד ויהיה ההפסד על המלוה, והו"ל בצד מה קרוב להפסד ולשכר, שזה הוא דבר שאינו נמנע דאדרבה דבר מצוי הוא דהפסד ברוב פעמים מילתא דעבידא לגלויי הוא, ועוד שיש בזה טענת מחילה כמו שיתבאר בסמוך בעזה"י. אבל לעשות בזה בטחון על הריבית חלילה חלילה שיעלה על לב הגאון להתירו, דודאי דבר זה נמנע הוא שיהיו עדים מצויים על זה, שאין דרך בני אדם לידע בריוח של חבירו במשאו ובמתנו".

דעת הגר"א בפקפוק בכללות ההיתרי עסקאות

"בשמים לא מקבלים את ההיתרים של האחרונים"​

בספר "מעשה רב" [הנהגות הגר"א] (אות ק"ח) כתב כך: "אין היתר ברווחים כלל, רק בקניית שטר חוב".

וביארו שכוונתו שסובר שהערמת ריבית אסורה, והשווה למה שכתב בביאור הגר"א על השו"ע, שבסימן קעז סעיף יג כתוב כך: "המלוה מעות לבעל הבית וגם חוזר ההלכה עם בנו של בעל הבית ובעל הבית נותן לו הוצאה, אסור, אלא אם כן יתן לו הקרן במתנה גמורה שאם ירצה לעכבו יהא רשות בידו". כותב ע"ז הגר"א (ביאור הגר"א ס"ק לד): "אבל הרשב"א אוסר דהערמת רבית הוא שיודע שלא יעכב וכמש"ש ס"ב ב' יש דברים כו' וכ"ש בכה"ג ולכן השמיטו הרב בהג"ה שם".

וישנו קבלה מפי הגר"א בענין ההיתרים שחידשו האחרונים בריבית בספר "מעשה רב החדש" ["מעשה רב" הידוע הוא חיבור שליקט תלמיד הגר"א הפעולת שכיר מהנהגות הגר"א, יש עוד תלמיד בשם "רבי מרדכי הלוי עפשטיין" מקהילת וילנא שהיה ג"כ תלמיד הגר"א ורשם מה שראה ושמע מהגר"א, והדפיסו את זכרונתיו בשם "מעשה רב החדש" מכתב יד, נדפס עם הערות של ר' משה שטרנבוך] (אות יג) וכך כותב: "היום שמעתי מר' אליהו קורא שהוא שמע מהחסיד יחי' [הגר"א] שהוא שמע מבן המורה הוראה זצ"ל, שהיה זקן ושמו ר' משה חתן, שהוא ראה בחלום את ר' יצחק בעל האשה מינקה שהיה מלוה בריבית, והוא היה יושב אהל, והיה פניו מיריקות, ושאלו הלוא כמה שנים וכו' ומדוע פניך רעים, והשיב לו בעון חדש, ושאלו מהו, והשיב עון ריבית, ושאלו היה לך להראות ההיתירים מהאחרונים, והשיב שבית דין של מעלה אינם מסכימים לההיתירים ומכים ומענישים.

אח"כ ממשיך וכותב בחומר עון ריבית: "ושמעתי מהחסיד שלנו שזה העבירה תמידית היא ביום ובלילה ואף ביום האיום [יוה"כ] הוא עומד ובוכה ואינו זז מעבירה הנ"ל ואין לה הפסק".

ואח"כ מביא עוד שבימים נוראים יזהר בזה יותר: "ומביא עוד בשם החסיד חיו יחי', אף שמימר שפיר קאמר כפי המנהג בעו"ה, אבל כל איש שפרנסתו בריבית יזהר עכ"פ מיום א' דסליחות [שמשום כך נקראים ימים נוראים], ופשיטא אם יכול ישטור מר"ח אלול, שלא יטול ריבית עד אחר שמחת תורה, כי כבר אסרו חז"ל אדם נידון לפי שעה דכתיב באשר הוא שם אף שגלוי לפניו וכו' ויחליף כל השטר חוב בלשון ב"ח, ואף שיחסר לו בודאי, יבטח בה' וימלא לו חסרונו, ובלכד שיכוון לבו לשמים, וע"ז נאמר וסר עונך וכו'". ומסיים שם: "וטוב למי שיכול ליזהר מריבית כל השנה".

[בהערות שם של ר' משה שטרנבוך כותב שהטעם לקפידא זה משום דעת הגר"א בסימן קס"ז לפקפק בהיתר עיסקא. והנה לענ"ד לא נראה כן, שהרי שם הגר"א "חולק" וא"כ זה איסור גמור ולא רק "וטוב למי שיכול ליזהר" א"א לומר על מה שהגר"א סובר שיש בו משום ריבית קצוצה שזה רק "טוב" למי שיכול להזהר כל השנה, ובודאי כוונתו למה שכן חל לדעת הגר"א ואפ"ה כותב ש"בשמים לא מקבלים את ההיתרים", כך נראה, ויש לעיין].

חומרות שיוצא ע"פ דעת השל"ה בהיתר עיסקא ​

בשל"ה יש כמה חומרות ונציג אותם אחת לאחת.

גם על הקרן לא יבקש עדים רק שבועה ​

תחילה החמיר בשל"ה יותר ממה שהסכימו כבר לפניו התרומת הדשן ועוד שאפשר לבקש עדים על הקרן, וחולק ע"ז שעדים על הקרן זה כמעט ודאי שהקרן יחזור וא"כ הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד ואסור.

וכך כתב (מסכת חולין פרק נר מצוה אות נו) בנוסח ההיתר עיסקא שתיקן כתב: "ואין אנחנו הלווים נאמנים לא על הקרן ולא על הריוח עד שנשבע על ספר תורה ערומה בין אשרי ללמנצח וכל מה שיחמיר בעל השטר".

ואח"כ כותב ומסביר למה כתב דוקא נוסח זה, וז"ל: "ומה שכתבתי בהנוסח ש'לא יהיה נאמן כי אם בשבועה על ספר תורה'... אבל לעשות כמו שרוב המוניים עושין, שמתנין שלא יהיה הלווים נאמנים אלא על פי עדים, הרחק תרחק מהכיעור הזה, כי אז הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. וכבר עשיתי פסק גדול על זה, והבאתי דברי תרומת הדשן (סי' ש"ב) מה שכתב בענין זה, ובארתי דבריו וכתבתי מה שנראה בעיני".

וזה חומרא גדולה, שגם היום למעשה מבטחים את הקרן בעדים, וכדלקמן שהיום הרבה יותר חמור בעיה זו.

אסור להערים בהיתרים בריבית, רק אם מתכוון באמת להתנהג כך​

עוד כתב השל"ה (מסכת חולין פרק נר מצוה אות נח) חומרא נוראה, שבאופן כללי שצריך לדעת שכל ההיתרים הם לא משחק ואם יודע שלא יהיה כך אסור, וז"ל: "ודעו בניי יצ"ו, כי זה הדרך הוא הדרך הישר שיברור לו האדם בעניני עיסקא, והוא מוזכר בטור [יורה דעה] סימן קס"ח, אבל יש כמה ענינים המוזכרים בטור בדיני ריבית המותרים, כולם הם בעיני ריבית גמור בדורותינו אלה, שמתחלה נותן המלוה ללוה המעות, ויודע שהלוה יעשה כך שיהא למלוה בודאי קרוב לשכר, כי אלו דינים המוזכרים, הם דוקא כשבא ונולד זה הענין אחר כך. אבל בשעה שהתחילו להשתתף לא סלקא אדעתן זה הדבר, כגון הא שכתבו התוספות (בבא קמא קב א ד"ה הנותן), והביאו בטור יורה דעה (סי' קע"ז), מותר ליתן עיסקא למחצית שכר ולהתנות שלא להתעסק אלא בדבר פלוני, ואם ישנה שיהיה כל אחריות על המקבל, וכן כל תנאי שירצה, כגון שיתנה שלא ישמור הכספים אלא תחת קרקע, ואם שינה והפסיד כל ההפסד למקבל ואם הרויח הוא לאמצע כו'. זה אינו אלא שהתנאי בלב שלם ביניהם על דרך האמת, שהמלוה סובר שיעשה כפי מה שמתנה. אבל מי שיודע וברור לו שהלוה לא יעשה כן, והוא אינו מתנה כן אלא כלומר שיהא בהיתר, על זה כתבה התורה אצל הריבית 'ויראת מאלהיך' (ויקרא כה, לו), וכן הרבה דינים כזה שהם בהיתר, הוא דוקא שהוא בתמימות דברים כהווייתן, אבל אם ערום יערים אז איסור ריבית במקומו, ענש יענש. על כן צריך זהירות גדול כי לב האדם חומד, וצריך האדם לקדש את עצמו ולקיים 'ואהבת את ה' אלהיך... בכל מאדך'".

צריכים להבין מה שמסכימים בהיתר עיסקא ​

עוד החמיר בשל"ה (מסכת חולין פרק נר מצוה אות נו) כתב על ההיתר עיסקא, וז"ל: "ורבים בחשיכה יתהלכו שעושין שטרי עיסקא, כלומר היתר, ואינן עושין כפי הדין. גם הלוה לפעמים אינו מבין וההיתר אינו אלא חוכא ואטלולא, ואיך יעלה על לבם להטעות עין עליון יתברך. על כן אנכי מצוך, כאשר ראית ממני כן תעשה, להבין ולהסביר ללוה באם הוא עם הארץ".

ואח"כ שם באות נ"ז כתב עוד פעם: "ואתם בניי, אל תצאו מזה, ויהיה יראת שמים בלבבכם להבין ולהסביר ללוה ענין העיסקא היטב, ואז תהיו יוצאים ידי שמים, ויברככם ה' בממון בכפליים".

אבל לא כתב כאן שלא חל אם אינו מבין, אלא חושש שזה חוכא ואטלולא.

ולמעשה קצת תמוה ענין זה, שהרי כשהולכים לבנק וחותמים על פתיחת חשבון חותמים על הרבה שטרות ולא מבינים על מה חותמים אבל חותמים, כמו כן כשחותמים חוזה עשרות דפים רוב האברכים הצעירים שקונים לא יודעים על מה חותמים וסומכים על העורך דין שסידר את החוזה ועבר על החוזה.

ולכן נ"ל שודאי לא התכונו שיבינו בדיוק כל תנאי העיסקא ובדיוק כל סעיף איך זה פועל ומאיזה דין וכו', אלא שיבינו שהם חותמים כאן על תנאי בכל ההלוואה וע"פ תנאי זה אם יהיה הפסדים יפסיד חצי מהכסף וכו', ולא סתם על מסמך דתי בעלמא, אבל ברור שאי"צ לדעת בדיוק את נוסח ההיתר עיסקא וכו'.

וכהיום יש חשש גדול יותר בזה שיש חילונים שאינם מאמינים כלל בתורה והם חותמים רק בשביל הלקוחות, ולא יעזור להסביר להם בזמן שאינם בכלל חוששים מריבית, ויש להיזהר בזה.

פקפוק הגרשז"א בהיתר עיסקא של ימינו

איך יכול להיות שאותה סכום ריבית משלמים הן על מחצה הלוואה מחצה פקדון והן על כולו פקדון​

כתב רבינו הגרשז"א זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כז אות ד'): "בענין רבית שסומכין על "היתר עיסקא" היינו שאם אחד מלוה לחברו אלפיים שקל הרי הוא מתנה עמו שאלף יהי' מלוה ולא יקבל עבור זה שום שכר וכל השכר הוא יקבל רק עבור האלף שהם פקדון שבהם הוא שותף לריוח ולהפסד, ורק עושה עמו תנאי שאם יתן לו כך וכך אחוזים לשנה הרי הוא פוטר אותו מלהשבע ואף אם הרויח יותר הרי זה שלו. ונהוג לפי"ז שאם שער הרבית הוא עשרים אחוז הרי הם עושים ביניהם הסכם שעבור חלק הפקדון יתן לו ארבעים אחוז שהוא עשרים אחוז מסכום הכולל. ואם גם הוסכם ביניהם שיהי' צמוד למטבע זר או ליוקר החיים היינו שעבור האלף של הפקדון ישלם לו את ההפרש כאילו היה הפקדון סכום של אלפיים ולא אלף.

גם ידוע דיש שמחמירים ונוהגים לא לעשות פלגא מלוה אלא עושים הכל בתור פקדון, ואז הוא מקבל רק עשרים אחוז, שהרי הכל יודעים דאין שום הבדל אם עושים כאופן האחרון או כאופן הראשון, כיון דמסת' לא ישבע בנקיטת חפץ שהפסיד. [גם יש שהמקבל אומר לנותן שיוכל לעשות איך שהוא רוצה ואם יעשו אז כולו פקדון לא ידרוש הנותן רק עשרים אחוז וגם הצמדה רגילה ולא כפולה] וכל זה הוא מפני שאם לא יסכים לקבל את הפקדון על תנאי של ארבעים אחוז לא יתן לו המלוה את האלף שהם הלואה. ודבר זה פשוט וידוע לכל אדם.

וכיון שכן צ"ע דלכאורה הו"ל ממש כרבית קצוצה, וכקוצץ עם הלוה שהוא מלוה לו אלף שקל על תנאי שיוסיף לו עוד עשרים אחוז עבור האלף של פקדון, בו בזמן ששומתו ידוע לכל אדם שהמקבל אלף שקל בלבד על דרך של פקדון אינו נותן עבורו אלא עשרים אחוז בלבד, ורק מפני האלף שהלוה אותו בחנם הוא מסכים להוסיף עוד עשרים אחוז יותר מהמחיר וגם האלף יהי' צמוד כאילו הי' ב' אלפים. ואף שההיתר של פלגא מלוה ופלגא פקדון מפורש הוא בש"ס, נראה דמיירי באופן שיש לתלות דניחא לו למקבל להתעסק אפי' בחנם בחלק הפקדון מפני שע"י זה הוא יכול להגדיל את העסק ולהרויח יותר בחלק של ההלואה, משא"כ בזמננו מובן לכל אדם דלא שייך כלל האי טעמא כיון דכו"ע ידעי שגם על דרך עיסקא של פקדון גרידא יכולים לקבל אלף שקל במחיר של עשרים אחוז ולא ארבעים.

ואף שאין אני מפקפק כלל על "היתר עיסקא" שידוע ומקובל להיתר אבל מ"מ מצוה ליישב". עכ"ד.

[רואים מסיום דבריו שלא רוצה לפקפק על ההיתר עיסקא, את הנקודה שכתבתי בתחילת המאמר, שלמעשה א"א לבוא ולפקפק בהיתר עיסקא, כיון שזה תקנת הדורות וכבר כמה מאות שנים (כ-400 שנה בערך) שסומכים ע"ז א"א לבוא ולבטל בקושיות, אבל זה לא אומר שלא צריך לשאול, מותר לשאול וצריך גם לדעת שההיתר עיסקא זה דבר גדול יותר מאשר דבר ששואלים כמה קושיות ומבטלים].

בתמצית הטענה הוא טענה פשוטה, לא יתכן שיהיה מחיר קבוע לריבית גם למחצה הלוואה מחצה פקדון גם לכולו פקדון, למשל הבנק לוקח על הריבית במינוס בעו"ש 15%, אם זה כולו הלוואה זה אומר 30%, בגלל המחצה הלוואה, כלומר בגלל ההלוואה קצוץ בספרי הבנק שאני משלם עוד 15%, משא"כ אם אני עושה כולו פקדון אני משלם רק 15%.

ולמעשה רבינו הגדול הגרשז"א כידוע לא סמך על ההיתר עיסקא כלל, וכפי שסיפר תלמידו שבאמצע הלימוד קם ויצא כיון שקיבל טלפון מבנק הדואר שיש לו חריגה קטנה שמשלמים ע"ז ריבית, ובאמצע הלימוד יצא ושילם החוב, ועשה כך באמצע הלימוד, ושאל תלמידו הרי משלמים יומי ולא משנה אם זה באמצע הלימדו או אחרי הלימוד, אמר לו שעשה כך ללמדו שלא לסמוך על ההיתר עיסקא. [הסיפור מהזיכרון, יכול להיות לא מדיוק, אני צריך לחפש את המקור, אבל זה ידוע שלא סמך על ההיתר עיסקא].

פקפוקים לפי המציאות של זמנינו הנראה לענ"ד

היום ה"עדים" אינם יכולים להעיד, כיון שכותבים שכל הרווחים מקנים, וא"א להעיד שאינו יודע מה הקנה לעסק ​

ההיתר של בטחון הקרן ב"עדים" זה לא משחק ומשהו בלתי אפשרי, אלא זה דבר קשה אבל אפשרי, וכיון שזה קשה אנו תולים שאדם לא יעשה את זה אלא ישלם את הקרן מרצונו אבל יוכל להביא עדים, וזה כוונת התרומת הדשן, אבל באופן שלא אפשרי כלל להביא עדים ודאי שאין מועיל כלל לכתוב שא"א להוכיח רק ע"פ עדים.

והנה היום נוהגים לכתוב בהיתר עיסקא שכל הנכסים הכי מרוויחים הם נקנים לעיסקא בשביל שיהיה הריווח הכי טוב וכו', ויוצא שא"א בעולם לעקוב אחרי אדם, שהרי א"א לדעת במה השקיע את הכסף. ואף שגם פעם היו כותבים שהעסק הכי טוב יהיה לעיסקא, הכוונה שהעסק הכי טוב שיעשה בזמן הזה בפועל יהיה בפועל לעיסקא, ולא שמקנה את ביתו וכל עסקיו שזה דבר שא"א לעקוב לעולם, וא"כ זה קרוב לשכר ורחוק להפסד שזה אסרו חכמים והחשיבו את הכסף במצב כזה כהלוואה כיון שהאחריות על המקבל והוי כולו הלוואה ואסור. וא"כ היום אין היתר על הקרן בעדים.

וכדברי מצאתי בספר "חלקת בנימין" (קונטרס היתר עיסקא בסוף סימן קע"ז אות ג') שג"כ טוען טענה זו על ההיתרי עסקאות שעושים בימינו, וכך כותב: "ועל כל פנים נראה דאם אפשר להעדים לברר הפסד של העסק ע"י בדיקה ברשומות של העסק סגי דודאי אין כוונת המלוה שהעדים לא יזוזו ידם מתוך יד הלוה לכל משך העסק, ואילו היתה כוונתו כן הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד, שלא ימצא עדים שיעשו כן, והרי זה כמעמיד עדים הדרים במקום רחוק דאסור וכנ"ל שם.

והנה בהיתר עיסקא שנעשה בו הנותן שותף בכל נכסי הלוה יש לשאול דהאיך נסמוך על בירור דעדים לענין הפסד הקרן שלכאורה אי אפשר להם שידעו שאכן יש הפסד בכל נכסי הלוה דדילמא יש לו נכסים והשקעות במקום אחר שאין ידוע להם ולא נפסדו ואפשר שאף הרויח מהם והרי כל שא"א להם להעיד על כך הוי ממילא קרוב לשכר ורחוק להפסד, ונראה שיש לכתוב בתוך ההיתר עיסקא דכל נכסי הלוה הידועים או שאפשר ע"י חיפוש לידע על אודותם כגון שיש לו חשבון בבנק או איזו השקעה שאפשר לברר ע"י חיפוש שהוא שלו הם שנכללו בהעיסקא וכל שאפשר להעדים להוודע מהנכסים סגי אפילו אם אח"כ השקיע אותם בענין שכבר א"א להם לידע, אבל אותם הנכסים שא"א לידע מהם כגון שהשקיע מעות ע"י חבירו ובעילום שמו אינם בכלל ההיתר עיסקא, ואפשר דאף מסתמא נקטינן הכי שכוונתו רק על הנכסים שאפשר לעדים לידה מהם ולבודקם ומ"מ נראה שיש לפרש כן בהדיא בנוסח ההיתר עיסקא".

ואף שהוא טוען שגם אם לא יכתוב הרי זה כוונת העיסקא, ראיותיו אינו ראיות וא"א לומר כן, שהרי הרבה מפרשים את השטר אחרת, והרי ה"ברית פנחס" מסביר שא"א להביא עדים שמצוי היום שיש אנשים שיש להם נכסים בחו"ל וכו', ולכן באמת א"א להביא עדים ויהיה בטוח בקרן, וא"כ בודאי שכוונתו בשטר שכתב עדים כפשוטו, וע"כ פירושו דחוק ביותר, אלא העיקר שאכן צריך לכתוב כך בשטר, שיהיה נאמן ע"פ עדים שיודעים עסקיו ובדקו שהפסיד בכל הנכסים המוכרים שלו וכו'. ועכ"פ צריך לעשות מושב ב"ד האם ב"ד יקבלו כזה טענה, אם לא עדיין נשאר הקרן בטוח על אף הפרשנות האפשרית של החלקת בנימין, שהרי ב"ד לא מקבלים טענות אלו.

ובאמת ראיתי היתר עיסקא חדש [בשם "אגר נטר"] שהציע חומרא חדשה ושמחתי מאוד, אבל צריך לדרוש שנוסח זה יכנס בבנקים וכדומה, וזה לשון ההוספה: "ולא יהא נאמן על הריווח או אי הריווח כי אם בשבועה חמורה על פי דיני ישראל בבית דין רבני עליו יוסכם עם הנותן, או בהצגת מסמכים ברורים וטובים לכל סוג עסק הראוי לו והכל כפי ראות עיני הדיינים".

למעשה קטע זה הוסיף רק על הריווח, ולענ"ד מעיקר הדין צריך גם על הקרן לכתוב נוסח זה, שיוכל להוכיח שהפסיד כספו ע"פ מסמכים וכפי ראות עיני הדיינים, שיהיה כאן מקום לדיון, ואם לא ירצה להציג מסמכים וללכת לב"ד, זה כבר בעיה שלו. ואם נתקן את הנוסח לנוסח הזה, עדיין יהיה קשה מאוד להוכיח שהפסיד את הקרן אבל יהיה אפשרי כמו שהיה בזמן התרומת הדשן.

או לחילופין אפשר לכתוב שעוסק רק בנכסים ידועים שכתובים על שמו ואפשר להגיע לידיעה זו ע"פ הרשויות וכדומה, שבאמת יהיה אפשרות להביא עדים ולא יטען אולי יש לך נכסים במקום כל שהוא והקנת את זה לצורך העיסקא.

יש לי עוד כמה הצעות לחסוך בעיה זו, אבל למעשה אף אחד לא ישמע לי וע"כ לא טרחתי לכתוב, אבל העקרון ברור, הבעיה ברורה והפתרון ג"כ ברור.

היום אין מקבלים שבועה ​

עוד בעיה יש, שהיום לא מקבלים שבועה בב"ד כלל וכלל, זה סיפור של 150 שנה בערך [כך טוען הדיין הגאון רבי צבי ברוומן, כפי ששמעתי ממנו בשיעור בקול הלשון בעניני שבועות (אגב, טוען שהיום צריך להחזיר את השבועות, שהיום יש כן יראת חטא משבועה)] שלא משביעים, ואין היום ב"ד אחד בעולם שישביע בעל דין, וא"כ איך אפשר לסכם שאם לא ישבע ישלם, הרי לא יכול להשבע, והרי זה משחק מילים, זה הסכם שאני ישלם לך ריבית בוודאות מוחלטת.

האם יהיה היתר שיכתוב שאני ישלם לך את הריבית למעט אם העולם יחרב? זה לא בגדר הערמה אפילו, זה בגדר צחוק שלא חל כלל, זה רווח בטוח במאת האחוזים, וברגע שיש לך רווח בבטחון גמור אין כלל שזה ריבית גמורה.

ושמחתי שראיתי נוסח היתר עיסקא בשם "אגר נטר", ושם הוסיף בסעיף של השבוע בלשון הזה: "ולא יהא נאמן על הריווח או אי הריווח כי אם בשבועה חמורה על פי דיני ישראל בבית דין רבני עליו יוסכם עם הנותן, או בהצגת מסמכים ברורים וטובים לכל סוג עסק הראוי לו והכל כפי ראות עיני הדיינים".

ונכון לנהוג כן מדינא ואין לסמוך על היתרי עסקאות הרגילים.

הרבה מההיתרי עסקאות הם עם חילונים שפסולים לשבועה ​

ישנו עוד בעיה חמורה מאוד, שהרבה מההיתרי עיסקא זה בנינו לבין אחינו הטועים ה' יחזירם בתשובה שלימה במהרה אמן, והם פסולים לשבועה, [אפילו אם הם תינוקות שנשבו, אבל למעשה אינם שומרים מצוות ואינם פוחדים משבועה, ומדין הם פסולים משבועה], וא"כ כשכותבים שאין נאמנות רק עם שבועה, זה כאילו שכותבים שיהיה חייב לשלם בכל אופן, שהרי לא יכול להישבע אפילו אם הוא רוצה. [למעשה כנ"ל גם שומר תורה לא יכול להישבע, אבל בשומר תורה אפשר לטעון שבעצם יכול להישבע, אבל במי שאינו שומר תורה אפילו בעצם אינו יכול להישבע].

וראיתי בברית יהודה (עיקרי דינים פרק כז הערה יט בסוף ההערה) שעמד בזה, וכתב כך: "והאחרונים דנו בזמן הזה שיש עבריינים שה"ד לא ישביע אותם, ולפי"ז יש אומרים שאין מועיל הת"ע עם עבריין, ולענ"ד נראה שאם הב"ד לא ירצו להשביעו מסיבה זו יכולים הב"ד לקבוע אז דרך הוכחה אחרת, ואם אינם מוצאים יחייבו אותו ממילא בסכום ההתפשרות".

וזה לא מובן כלל, למה יהיה נאמן ע"י דרך הוכחה אחרת, הרי סיכמו על שבועה, ואף אם יאמרו ב"ד שיביא הוכחת יאמר שאינו מאמין לו ורוצה דוקא שבועה וזה התנאי שעד שישבע ישלם, ומה סברא היא זאת? וכן אנו יודעים שלא ימצאו שום דרך להוכיח ולא ישביעו ויחייבו אותו לשלם, ומה ההתחמקות מהאמת.

ואם אמת דבריו, למה לא כותב את זה בהיתר עיסקא [שהוא כתב ותיקן], למה לא הוסיף וכתב שאם לא יוכל להישבע יכלו ב"ד לקבוע הוכחה אחרת שיוכיח שלא הרוויח ולא יצטרך לשלם.

היום לוקחים את ההלוואות לכל מטרה ולא בשביל עיסקא ​

עוד בעיה שהיום לא לוקחים את ההלוואות לעסקים בדרך כלל, אלא לעובר ושב וכדומה.

ובאמת היום הוסיפו סעיף שמקנה נכסים לבנק כגון הדירה או כל נכס שמרוויח אף שאל מודיע לבנק ולא כתוב בשום הסכם וכו' ולכן הוי כמו לוקח בשביל עיסקא. ולמעשה זה הערמה עצומה ומשונה מאוד, וצ"ע אם חל בכלל, אבל יש בעיה, שהרבה פעמים אין שום עסק, אין לו דירה ואין לו שום דבר.

אבל באמת בזה נחלקו הפוסקים הגרש"ז אויערבאך התיר לגמרי, בספר "תורת רבית" (פרק ט"ז הערה פו) כתב בשם הגרשז"א להתיר גם כשאין לו נכסים ולוקח בשביל חובות וכדומה, וז"ל: "וכן שמענו מהגרש"ז אויערבאך שליט''א שלדבריו ההסבר הוא שהנותן נותן את הכסף בתורת עסקא ורוצה לקבל רווחים, ואינו מעוניין לדעת באיזו עסקא ואיך השקיע הלווה את הכסף, ואף שאינו אוסר עליו ליטול את הכסף לצרכיו הפרטיים אין הביאור שמלווה לו, אלא שכיון שאינו יודע הרי ייתכן שבשעה זו הרוויח בדברים אחרים. וכללו של דבר שהרי זה בנוטל מעות מהעסקא לצורך עצמו ויחזיר לאחר מכן, ואם לא החזיר יישבע או ישלם את דמי ההתפשרות, וזוהי זכותו של נותן הכסף לקבל רווחים מהעסקא, שהרי נתן לו כדי שירוויח וישתפו בכל העסקים". אבל מצד שני הברית יהודה אסר לגמרי וסובר שיש בזה משום ריבית קצוצה (בברית יהודה פרק לח סוף הערה יח) החמיר בזה מאוד, וחשש לאיסור דאורייתא, וז"ל שם: "ואם עבר וקבל מעות בעיסקא באופן שאינו מתעסק, אם שניהם יודעים שאין כאן עיסקא נראה ששניהם עוברים, ואם התנו בדבר קצוב יש לחשוש משום רבית קצוצה, ואפ למ"ש המהרש"ם בשם הדע"ק דכשלקח בעיסקא אע"פ שלא הרויח אינו רבית קצוצה, נראה דהיינו דוקא כשלקח לצורך עיסקא ולבסוף לא הרויח ונותן הקציצה, אבל בלקח מתחלה שלא לשם עיסקא אפשר שמודה דהוי רבית קצוצה ועכ"פ איסור דרבנן יש אפילו לא התנו בדבר קצוב, ואם המלוה אינו יודע משמע מדברי הלבוש סימן קסז שמכל מקום יש עליו איסור בשוגג, וכן משמע קצת מדברי הראב"ד תמים דעים סימן ס והביאו הב"י בשם ספר אחד שכתב שאם חושש הנותן שמא יהתל בו הנפקד ויוציאם לצרכו ויתן לו רבית מחובותיו יקח אמונתו וכו' ואם אין עליו איסור מה איכפת ליה אם יהתל בה".

וזה סוגיא עמוקה שעדיין לא עמדתי על סוד הדבר, ואין כאן המקום להאריך והארכתי בזה עוד במקום אחר.

תם ולא נשלם, יש עוד הרבה מה לכתוב בעניני היתר עיסקא, עוד הרבה בעיות שונות, ולדון בהרבה גדרים בהיתר עיסקא, אבל די כעת בזה, במשהו מן המשהו שיש לדון בהיתר עיסקא. ​

 

[שלום הלוי]

היום ראיתי שהגרשז"א היה מביא את ההיתר עיסקא לדוגמא של דבר לא מובן, אבל כך נוהגים.
מצורף:

 

[צריך עיון]

יש על זה גם מכתב מהחזו''א שכותב שהוא היתר מרווח
כמדו' שלא הובא במאמרו הנפלא

 

[שלום הלוי]

יש על זה גם מכתב מהחזו''א שכותב שהוא היתר מרווח
כמדו' שלא הובא במאמרו הנפלא

איני בקי במכתבי חזו"א, אדרבה, מר יביא את המכתב לזכות את הציבור.

 

[צריך עיון]

לשונו הזהב של מרן זללה''ה
...דבר שאמרו חכמים שמותר ומצוה. והשתדלו בתקנת מנהג זה, עבודה הרצוי׳ היא לשמור את דקדוק הדין וזו הדרך הנכונה שיבור לו האדם, ולא כאותן המפקפקים על ---- * ואומרים שזו נגד כונת התודה וכן בעשיית פרוזבול, ושוכר ע״י שליח שלא לעבור בבל תלין וכיו״ב.

*כך מופיע באגרות חזו''א ח''ב סי' מד, וכמדו' שבתשובות החדשות שנדפסו חזרו המילים המושמטות, והמילים הם 'היתר עיסקא'

 

[שלום הלוי]

אין מדבריו ראיה לנידון שלי, אני טוען שנכון שיש להחזיק במה שתיקנו גדולי הדורות, אבל עדיין היום המציאות השתנתה, פעם לא היו חילונים, פעם היו משביעים וכו' וכו' כפי המבואר במאמר בפנים.
ודבריו הם תשובה רק למה לא להחמיר כשל"ה שגדולי ישראל אחרים סברו אחרת ממנו, אבל לא על טענות שנתחדשו היום.

אגב, ממשיכי דרכו - ההכשר גלאט הון - פועלים הרבה למסלולים בשוק ההון וכו' בלי היתר עיסקא, גם לא היתר עיסקא פרטי. אולי צריך לשלוח להם מכתב הנ"ל.

 

[צריך עיון]

הם בודאי יודעים מהמכתב
דברי החזו''א שייכים למה שמיוחס להגר''א שהבאת בתחילת מאמרך הנפלא
[קשה להאמין שהחזו''א חלק בדבר כזה עם הגר''א, אלא פשוט לא האמין לשמועה זו כמו שמועות אחרות משמיה דהגר''א כנודע]