דקדוק בלשון הרמב"ם

[יישר כח גדול]

בעולם הישיבות מקובל לדקדק בלשון הרמב"ם כמעט כמו בחומש. ובאמת כל לומד מרגיש שלשון הרמב"ם מדוקדקת יותר מלשונות שאר רבותינו הראשונים שנקטו בד"כ כשיגרא דלישנא, ופעמים ממילה אחת שלו ניתן להוציא דינים מחודשים ממש.
מאידך, ד"ר צבי יהודה העיד שהחזו"א (אליו היה מקורב מאוד בצעירותו) התנגד לדרך זו. עי' בראיון שהעניק לבנימין בראון. ויש להסתייג כי בראון עצמו כותב במק"א כי הוא 'מביע זהירות כלפי עדויותיו של צ"י בשל נטייתו לצבוע את החזו"א באור מעט נאור מדי וליברלי מדי' לפי הבנתו.

אולם ברמב"ם פי"ב מהלכות שבת ה"ח,

הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות היא

ומתקשים הכל, שדברים אלו נוגדים סוגיות ערוכות במסכת שבת, דף ב' ע"ב ודף צ"ו ע"ב, שבהם מפורש(!) כי הכנסה אינה אלא תולדה דהוצאה. ויעויין בספר המפתח (מהדורת פרנקל החדשה) שיש מוחקים תיבת הכנסה. ויש מהאחרונים שתירצו דס"ל להרמב"ם כהרמב"ן בשבת ב' ע"ב שכתב דלרב פפא הכנסה אב דהוצאה היא.
והלח"מ כתב

הוצאה והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות היא וכו' והרי הוא כמוציא מרשות לרשות וחייב וכו'. בריש פרק הזורק (דף צ"ו:) אמרו דהוצאה אב והכנסה תולדה ורבינו הזכירם כאחד דמשמע דכלם אב והוא תימה אלא שלא חש לבאר מפני שאין בזה חילוק לענין הדין

הרי שלדעת הלח"מ הרמב"ם כותב שהכנסה היא ג"כ אב מלאכה, למרות שמפורש בגמ' שאינה אלא תולדה, כיון שאין בזה נפק"מ לדינא! והוא פלא.

 

[יישר כח גדול]

בפירוש קדמון ממצרים כתב שהרמב"ם למד כן מהסוגיא בריש פרק הזורק, [ולא נתבאר היכן מצינו כן].
ואגב יש להעיר כעי"ז, שהראשונים כולם כתבו בריש המסכת שזריקה מרה"י לרה"ר היא תולדה ולא אב, ואעפ"כ הגמ' צ"ז ע"ב כתבה לגבי זורק מרה"י לרה"ר ועבר ד"א ברה"ר, דחשבינן לזה כתולדה במקום אב, והאחרונים דנו בזה שאע"פ ששניהן תולדות הן, מ"מ נקטה הגמ' לשון אב לגבי זריקה מרה"י לרה"ר, כיון שאין בזה נפק"מ, וסו"ס אף במקרה כזה אין חייבין אלא אחד.
ודרך אגב יש להעיר, שהחזו"א כתב כמה פעמים [בפרט בגליונות על ספר חי' הגר"ח הלוי] שהרמב"ם סתם לשונו כלשון הש"ס וכדו', אבל יעויין בב"י (יו"ד סי' ר"א) שכ' וז"ל, והרמב"ם אף על פי שלא כתב בפירוש שמעין מטהר אדם בכל שהוא וכו', וכבר היה אפשר לפרש דבריו דלכלים דוקא קאמר וכדפירש ר"י וכו', ואף על גב דהרמב"ם סידרא ולישנא דמתניתין נקיט, ואתי ליכא למימר דכי היכי דדחיק ר"י בפירושא דמתניתין, הכי נדחוק אנן בפירוש דברי הרמב"ם דבתראה הוא, ואם איתא דסבר הכי הוה ליה לפרש, ולא לסתום דבריו כסתימת המשנה, עכ"ל.