דקדוק

הנה נפוץ מטבע לשון והוא 'לשבר את האוזן', ובדר"כ משמועתו היא שלא נאמר דבר מסוים אלא לקרב הדברים אל השכל, ואין הוא כפשוטו, ואכמ"ל. ושאלתי לרבים וטובים היאך הוגים הם מטבע זה, וכולם (!) ללא יוצא מן הכלל, הגו אותו בש' שמאלית. ולענ"ד הוא עיוות לשוני, משום שאין בלשה"ק משמעות לשורש 'ש.ב.ר.' בש' שמאלית...

ברצותי לדעת ולהשכיל בינה אודות הענייין שדווקא את הגיית העי"ן למשל נהגו להקפיד להדגיש באופן גרוני וכב' מובא במשנ"ב ואילו את האות ח' נהגו רק בפר' עמלק ולא בכ"מ מהם המקורות והעניינים בהנ"ל, אשמח לשמוע דעת חו''ר הפורום הזה דפה

במדבר פרק ח פסוק יט (פרשת בהעלותך) וָאֶתְּנָ֨ה אֶת־הַלְוִיִּ֜ם נְתֻנִ֣ים׀ לְאַהֲרֹ֣ן וּלְבָנָ֗יו מִתּוֹךְ֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּלְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֨א יִהְיֶ֜ה בִּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נֶ֔גֶף בְּגֶ֥שֶׁת...

ומדיבות, משפטו מדאיבות. וכן 'וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַֽאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ' (דב' כח סה), 'לְכַלּ֥וֹת אֶת־עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ' (ש"א ב לג), וי"א שש' דוב והוא אח לדאב.

וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ עיקרו בפתח וְחַי, והו' מהפכת לעתיד, ויחיה. ובא כאן בצורת נסמך כיון שסמוך הוא בקריאה, למרות שאיננו סמוך במשמעות.

בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו נכתב עם בלשון רבים, ויש מפרשים שהכוונה מלשון קרוב משפחה, (בדימוי לשפות אחרות). והכוונה במשפחתו. ומצאנו גם ונכרת מעמיו בלשון רבים.

בזמנים שונים מצטטים או קוראים פסוקים, וישנם פסוקים שהציבור קורא בפיסוק שגוי והדבר לעיתים משנה את המשמעות. באשכול זה יובאו הפסוקים בציון הצורה הנכונה.

חשבתי לנסות רעיון חדש כדי להועיל לאלה המעוניינים לשפר את ידיעתם בדקדוק. בכל פרשה (אם יהיה לי זמן) אנתח פסוק אחד מכל הבחינות הדקדוקיות הקיימות בו. החל מהשורש והאותיות הנוספות, הניקוד, התחביר והטעמים. בתחילה זה יהיה ארוך מאד כיון שכל דבר הוא חדש וצריך לכתוב את כל הכלל בצורה מפורטת, אך בהמשך זה...

כמובא באברבנאל (פרשת בא) דגל מחנה אפרים (ויגש) ועוד. וק"ק הרי הוא אב לי"א, ואפשר דקמ"ל גם לשנה מעוברת.

קריאת התורה בשני וחמישי ניכרת בפסוקים גבוהים רבים, הסיבה לכך היא שיש הרבה קטעים שיש פירוט ואח"כ סיכום או כתיבת תכלית במילה אחת, ובא במילה האחרונה טיפחא וכולם לפניו משרתים שלה. וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית, לַמָּאוֹר בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ...

פעלים בעבר כשהם נהפכים לעתיד ע"י הו' באים במלרע, אך בפרשה יש כמה שינויים בזה. ועשית בא במלעיל כיון שנל"ה ונל"א בבניין הקל נשארים במלעיל, אבל וצפית אותו בא במלרע בגלל הא'. ויצקת לו בא במלעיל בגלל נסוג אחור.

איך כותבים קופסא או קופסה נשים בתולות או רק בתולות נשים נשואות או רק נשואות תיקון כלי או תיקון מנא (כותרת של סימן) שערות זה לשון נקבה (דבוקות , נראות ) כי הרבה פעמים ראיתי 'נראים'?

צ"ב בלשון ברכות ד: ואוכל פתו ומברך למאי נפק"מ לעצם הדין שעשו סייג כדי שיקרא ק"ש ולא ירדם?? תשובות בעיון (משכלכם) בקיאות (אם יש מי ששאל אשמח למ"מ)

האם יש לכם מושג כמה עומק ופילוסופיה יכולים להסתתר מאחורי מעשה אחד? לפעמים, דווקא סיפורים קצרים יכולים לשקף היטב את ההבדלים המהותיים בין גישות שונות. לדוגמא, סיפור קצר שממחיש את זה מצוין בהקשר לנושא האשכול. על ר' שלמה מקרלין מסופר שהיה אומר שעדיף בחנוכה להדליק נרות במקום בשמן זית. הסיבה? הנרות...

אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם מסתבר שהיה ראוי להטיל ה' בסוף המילה שדה, וכמו מילת ארצה. אלא ששדה כבר נגמר בה' וא"א להוסיף ה', וכן הַיֹּצֵא הַשָֹדֶה. וָאֵחַ֖ר גזרת נפ"א, כמו אֹמַר. אך משקל אפעַל יבוא גם בצירה, וכן אֵהָב. וַיֵּ֣צֶר שרש צרר, ועיקרו יֵצַר, ובא במלעיל ובסגול בגלל ו' ההיפוך...

מצורף שלב ראשון

הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲ‍רַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְהוָה. מדוע אין דגש במילה הבן?

יֶשְךָ יֶשְכֶם יש מילים מתארי הפועל ומילות היחס שהן נסמכות לשם אותו הן מתארות או מתיחסות. כמו המילים הִנֵּה יֵש אֵין דַי עוֹד. וכיון שהן נסמכות לשם עצמו צורת הכינוי בהם שונה משאר כינויי השמות, ונוספה בהם נ' לנסתר ונסתרת לנוכח למדבר ומדברים. הִנֶנּוּ עוֹדֶנָּה אֵינֶנִּי אֵינֶנּוּ, ולנוכח כשיש...

וַתָּמָת שרשים נע"ו באים בעתיד בשורק, תָמוּת. אך בתוספת ו' החיבור בתחלה (וכן בלשון צווי ואיווי) משתנה השורק לחולם חסר. וכשיש ו' ההיפוך באה המילה במלעיל, והחולם החסר כשאין בו נגינת טעם משתנה לקמץ קטן.

אשמח לדעת מפי בעלי חכמת הדקדוק, האם צורה וציור הם מאותו שורש.