פסחים ד: - בגדר ביטול חמץ - שיטת רש"י

[נדיב לב]

ד ע"ב רש"י שם - בביטול בעלמא – "דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה":
עיין בקצות החושן (סימן רעג ס"ק א') כתב בתוכ"ד וז"ל: ואפשר לומר נמי מה"ט שיטת רש"י (פסחים ד, ב) בביטול בחמץ משום דכתיב תשביתו, ובתוס' (פסחים ד, ב ד"ה מדאורייתא) כתבו משום הפקר דכתיב לך שלך כו', אבל אתה רואה של אחרים ע"ש ריש פסחים. וכיון דהפקר אכתי של הבעלים אלא דרביע עליה האיסור בל יחל וא"כ אכתי שלו הוא ולא הוי של אחרים. ואע"ג דכתבנו דעכ"פ דבר שאינו ברשותו מיקרי, חמץ עשאו הכתוב כאלו ברשותו, דהא אמרו שני דברים אינו ברשותו חמץ ובור, ומש"ה כתב רש"י משום תשביתו עכ"ל.

ומד' הקצוה"ח מבואר לשי' דהפקר מדין נדר, עצם בעלותו לא פקעה ויש לו זכות בזה אלא דחשיב שאינו ברשותו ומ"מ לענין איסור חמץ לא יועיל במה שהפקיר קודם זמן האיסור משום "שעשאן הכתוב ברשותו". ולפ"ז בשאר איסורי הנאה התלויים בדבר חיצוני ולאו דווקא משום חמץ כגון כלא"כ וכדו' אף דחשיב "אינו ברשותו" מ"מ לגבי השבתת חמץ חייב להשביתו משום שהתורה "עשתה כאילו ברשותו". (ועיין בפמ"ג בפתיחה הכוללת להל' פסח ח"א פ"א או"ט נסתפק בזה ובשדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ה' אות מ"ג דן באורך ובמנחת חינוך מצוה ט').
וכן מבואר מד' הקצוה"ח דבר נוסף דאם הפקר ודין איסו"נ היה מפקיע בעלות האדם לגמרי, ולא רק דאינו ברשותו, בזה ודאי דמועיל דין הפקר. דהקצוה"ח לשי' (לקמן סי' ת"ו בסופו) דע"י איסוה"נ לא פוקע בעלות האדם ממנו, עיין שם שהביא ראיה מד' הריב"ש והרשב"א, אלא דנחשב לאינו ברשותו. ולפ"ז שפיר ס"ל לקצוה"ח דכל איסוה"נ אם לא ביטלם יעבור עליהם משום איסור חמץ דהעמידה התורה החמץ ברשות האדם.

ברם צ"ע דהא רש"י ס"ל דאיסוה"נ אינו שלו כלל ועיקר כמש"כ ע"ד הגמ' "דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל". וכתב שם רש"י דלאו ברשותיה הוא – אינו שלו עיי"ש. הרי מבואר דס"ל דהטעם דלאו ברשותיה היינו דכלל אינו שלו ולפ"ז מ"ט דלא מועיל הפקר לשי' רש"י דכיון דלא נחשב ברשותו ואינו שלו מטעם איסור דב"י – וה"ה ככל איסו"נ דפוקע בעלות האדם לגמרי- וא"כ אין בו דין תשביתו ומה שבכל אופן יחסה התורה חמץ בזמן האיסור משום שקודם זמן האיסור חל דין תשביתו על האדם שמוטל עליו לבערו ולבטלו, ודווקא אם דין איסו"נ לא מפקיע הבעלות ורק שאינו ברשותו כד' הקצוה"ח סי' ת"ו מבואר דכל שלא ביער לגמרי, במה שהפקיר לא מועיל דסו"ס עדין יש לו בעלות מסוימת על החמץ, ומה דאינו ברשותו בזה אמרינן דהתורה הכניסה לרשותו כל דבר שיש לו זיקה לחמץ, אולם אם השבית לגמרי וכן אם איסו"נ מפקעים בעלות הגברא לגמרי, א"כ כל שהפקיר פוקע בעלות של האדם מהחמץ לגמרי וקיים חיובו כדבעי.

ואפשר דהקצוה"ח ס"ל בד' רש"י מש"כ "לאו ברשותיה- אינו שלו" דאין פוקע בעלות האדם על החמץ לגמרי, אלא לעולם גוף הדבר של האדם, אלא מצד דין הממון שאחר זמן האיסור ליכא שויות ממונית וכדמצי' בסוכה לה ע"א.
ועיי"ע בקצוה"ח (סי' רע"ג סק"א וסי' ת"ו סק"ב ובאבנ"מ סי' כ"ח ס"ק נ"ו) דהביא מד' רש"י ב"ק מ"ה. והוכיח מד' דאיסו"נ אית ליה בעלות ורק דאינו ברשותו, וכנראה גם בד' רש"י הללו אחז הקצוה"ח דלאו דוקא אינו שלו כלל ויל"ע. ועוד י"ל דס"ל להקצוה"ח בד' רש"י דלעולם איסו"נ אין פוקע בעלות האדם לגמרי, וחלוק חמץ דאינו שלו לגמרי לפ"ד המקור חיים (פתי' לסי' תל"א ד"ה ועתה) ודוק'.