שמיני הטעם שנצטוו בני אהרן שלא לנהוג אבילות

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו (י ו)

פירש רש"י דהטעם שנצטוו שלא לנהוג אבילות, כדי שלא לערבב שמחתו של מקום. אמנם בתורת כהנים כאן איתא, "מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקים עליהם לכל דבר", דהיינו שהיתה הוראת שעה להחשיב את נדב ואביהוא שהיו הרוגי בית דין של מעלה, כהרוגי בי"ד של מטה, והרוגי בי"ד אין מתאבלים עליהם. והקשה הראב"ד בפירושו לתו"כ, א"כ למה אמרה התורה "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה", אם היה דינם כהרוגי בי"ד למה אחרים נצטוו להתאבל עליהם.

ונראה דישוב לזה נלמד מתוך דברי הרמב"ן בפירושו כאן, שהביא את דברי התו"כ, וכתב וז"ל "נראה מכאן שהיתה הוראת שעה שיהיו המתים בבית דין של מעלה כנהרגין בבית דין על העבירות, שבאין ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים (סנהדרין מו.), אף כאן יעמדו לפני השם ביום חתונתו וביום שמחת לבו", עכ"ל. והנה מה שהביא הרמב"ן את הדין שבאין ושואלין בשלום הדיינים, לכאורה קשה מה עניינו להדין שאין מתאבלין, הרי מה שאין מתאבלים הוא משום דאין סיבה להצטער כיון ש"באבוד רשעים רנה" כדאמרינן בסנהדרין שם, ואינו שייך למה שבאין ושואלין בשלום העדים והדיינים להראות שאין בלבם עליהם.

אכן הביאור הוא, דזה פשיטא שמצד הענין של "באבוד רשעים רנה" לא שייך כלל הכא בנדב ואביהוא שהיו גדולים וקדושי עליון, ובעל כרחך צ"ל שמה דאין אבילות על הרוגי בי"ד הוא גם משום הך דינא גופא דשואלים בשלום הדיינים, דהיינו להראות שאין בלבם עליהם ושכדין נהרג, ומתרי טעמי אין אבילות על הרוגי בי"ד, גם משום באבוד רשעים רנה וגם כדי להראות שאין בלבם על הדיינים.

וטעם זה ד"להראות שאין בלבם" שפיר שייך הכא, דמה שאהרן ובניו לא נהגו אבילות הוא כדי להראות שהם מצדיקים עליהם את הדין, וזה שייך גם בדין שמים להראות שמקבלים אותו עליהם. וכן מבואר בתרגום יונתן כאן וז"ל, רישיכון לא תרבון פרוע ולבושיכון לא תבזעון ולא תמותון וכו' "ברם שתוקון ותזכון ית דינא עליכון", ע"כ. הרי דהענין שלא יבכו וכו' הוא להראות שמקבלין עליהם את הדין. וכן הוא בתו"כ בהמשך "ויעשו כדבר משה, צידקו עליהם את הדין ושתקו".

ומעתה מיושבת קושית הראב"ד הנ"ל, שהקשה הרי הרוגי בי"ד אין מתאבלין עליהם בין הקרובים ובין הרחוקים, דזה רק מצד הטעם של "באבוד רשעים רנה", וטעם זה אינו שייך כאן. אלא כאן הטעם הוא בכדי להראות שאין בלבם עליהם ולהצדיק את הדין, וטעם זה שייך דוקא בקרובים שבהם נעשה הדין, וכדתנן בסנהדרין שם "הקרובים באין ושואלים בשלום הדיינים", וא"ש.
​

◆ ◆ ◆​

והנה בעלמא האבילות אינה סתירה לקבלת הדין, אבל הכא היה ציווי מיוחד להחמיר בזה ולהראות ביותר שמקבלים ומצדיקים עליהם את הדין. ונראה לבאר דביום חנוכת המשכן היה צריך קידוש ה' כמו שאמר משה רבינו הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש, כמו שפירש רש"י דמלכתחילה נאמר "ונקדש בכבודי", ומיתת בני אהרן היתה למען יתקדש שמו יתברך כשנעשה הדין בצדיקים, שאם כן הוא בצדיקים, ק"ו לרשעים.

ונראה דהאופן שבו מקבלים הצדיקים על עצמם את הדין בשתיקה הוא ג"כ חלק מן הקידוש ה', שבו נתקדש המשכן, ולכן היה ציווי מיוחד ביום זה שיקבלו עליהם את הדין ולא יבכו ולא יתאבלו. ועל ידי זה גופא ש"וידום אהרן" ועל ידי שתיקת בניו, נשלם הענין של "ונקדש בכבודי", שראו כולם איך שהקב"ה עושה דין בצדיקים, ואיך שהצדיקים מקבלים אותו על עצמם באהבה.
​

◆ ◆ ◆​

יש לעיין האם רק באותו יום של היום השמיני נצטוו שלא לנהוג אבילות, ולמחר היו יכולים להתאבל, או לאו. והנפק"מ היא לדעת מקצת רבוותא שהביא הרי"ף בברכות סופ"ב דכל שבעת ימי האבילות הם מה"ת, דלהסוברים שרק יום הראשון מה"ת א"כ אין נפק"מ בזה, מאחר שהיום הראשון נאסר באבילות, ושאר הימים אינם מן התורה [וגם אפשר שלא תיקנו אותם עדיין חכמים]. ועוד נפק"מ לדעת הראב"ד דמצות שלשים לתספורת היא מן התורה, ולבני אהרן נאמר ראשיכם לא תפרעו, עי' רא"ש מו"ק פ"ג סי' ג' בשמו.

והנה בפשוטו מהא גופא מוכח ממה שנאמר להם "לא תפרעו" היינו שלא ינהגו מנהג אבילות לגדל שערם ל' יום, וזה פשוט שלא היו מחוייבים לאלתר לגלח בו ביום, רק שלא לגדל שערם ל' יום, וכיון שהאזהרה היא שלא לגדל שערם ל' יום, א"כ מוכח דגם לאחר אותו היום לא חלה עליהם אבילות שלשים, דאל"כ הרי ביום הל' אין להם איסור להתאבל. וצ"ע מ"ט, הרי לא שייך בזה הטעם שלא לערבב השמחה, דזה שייך רק ביום השמיני גופא. ובשלמא להטעם של קבלת הדין, י"ל דזה שייך גם לאחר היום השמיני, אבל לטעמו של רש"י דזה משום השמחה, קשה. ויש לדחות דבאמת האזהרה היא לאלתר, שלא להמנע מלספר מחמת האבילות, ואם נמנעו שלא מחמת האבילות לית לן בה, אבל מחמת האבילות נאסרו לאלתר להמנע, וצ"ע בזה.​

 

[גרינפלד]

והקשה הראב"ד בפירושו לתו"כ, א"כ למה אמרה התורה "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה", אם היה דינם כהרוגי בי"ד למה אחרים נצטוו להתאבל עליהם.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובהגהות הגר"א לא גרס הך ברייתא מחמת קושיית הראב"ד. ובספר ישיר משה לרבי רפאל משה פאלקון זצ"ל פרשת נח דרוש ב' (סלוניקי תקס"ז ה. מדפי הספר) כתב לפרש התו"כ באופ"א, דבאמת על בני אהרן היה דין אבילות כדכתיב וכל בית ישראל יבכו וגו', ורק אהרן ובניו הנותרים נצטוו שלא להתאבל כדי שלא לערבב שמחתו של מקום, והא דיליף התו"כ מכאן שאין מתאבלין על הרוגי בי"ד, היינו מסיפיה דקרא, דכתיב יבכו את השריפה "אשר שרף ה'" דוקא, דהיינו שהיתה מיתתם ביד"ש ולכן איכא אבילות, הא חייבי מיתה בידי אדם אין מתאבלים עליהם. ועכ"פ זה דלא כהראב"ד והרמב"ן דמפרשים כפשוטו.​

 

[גרינפלד]

וצ"ע מ"ט, הרי לא שייך בזה הטעם שלא לערבב השמחה, דזה שייך רק ביום השמיני גופא. ובשלמא להטעם של קבלת הדין, י"ל דזה שייך גם לאחר היום השמיני, אבל לטעמו של רש"י דזה משום השמחה, קשה.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ואפשר לומר דזה כמו שמצינו שרגל מבטל גזירת ל', והיינו משום דעשה דרגל שהוא עשה דרבים דוחה לעשה דאבילות, אמנם קשה דלאחר הרגל מ"ט בטלה גזירת ל', ועכצ"ל דאבילות שנפסקה אין שייך לחזור ולנהוג בה מעיקר הדין, כיון שכבר נסתלקה האבילות והצער, וזה מן התורה, וה"נ הכא כיון שלא נתאבלו בו ביום, לא היה שייך בהם אבילות גם אחר כך.​