מאמר הלכתי הקפת הראש - חלק ב' - הגדרת ההקפה, מספריים כעין תער, שיעור אורך השערות

הקפת הראש - חלק ב' - הגדרת ההקפה, מספריים כעין תער, שיעור אורך השערות​

מאמר קודם בסדרה
הקפת פאות הראש חלק א' - מקום פאות הראש.

הגדרת ההקפה

בעניין כמות השערות שעליהם חייבים בהשחתה יש ג' שיטות בראשונים: יש אומרים שאיסור התורה הוא דווקא כשמשחית את כל שערות הפאה מבלי להשאיר כלום, אולם אם השאיר ב' שערות (דשערה א' אין לה חשיבות לגבי כל דיני תורה, ורק בב' שערות הוי שיעור חשוב, וכמו שמצינו בפרה אדומה) עדיין לא עבר על האיסור. וי"א שהתורה אסרה להשחית אפי' שיעור מועט של שתי שערות ממקום הפאות, וכל המסיר ב' שערות עובר על לא תקיפו. וי"א שצריך להשאיר בפאה 40 שערות, וכל עוד שיש בפאה 40 שערות יכול להשחית את שאר השערות.

ולכאורה היה נראה לפשוט דין זה מפשטות לשון הברייתא שהובאה לעיל: "ת"ר 'פאת ראשו' סוף ראשו, ואיזהו סוף ראשו, זה המשווה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו", ומכיוון שעיקר האיסור הוא להשוות את הצדעיים נראה לפשוט מכאן שהמשחית ב' שערות אינו חייב, שהרי לא השווה. וכן נראה מפשטות לשון הכתוב "לא תקיפו פאת ראשכם" שפירושו הוא 'לא תעגלו' פאת ראשכם (עיין פי' הרא"ם ויקרא י"ט כ"ז), וא"כ כל עוד שלא השחית את פאותיו אינו חייב, ואפי' אם השחית כמה שערות.

לעומת זאת בתוספתא שנינו (מכות פ"ד ה"ד): "יש תולש ב' שערות ועובר משום ארבעה דברים, משם נזיר, משם מצורע, משם יו"ט, ומשם המקיף..." וכן איתא בירושלמי (נזיר פ"ו ה"ג)[1]. ומבואר שאפי' על השחתת ב' שערות בלבד עובר.

ביישוב משמעות הפסוק לפי דברי התוספתא ניתן להציע כמה הסברים: יתכן לומר שהירושלמי והתוספתא יפרשו ש'לא תקיפו' אינו מלשון סיבוב ועיגול אלא מלשון הסרה והשחתה, וא"כ י"ל שאף השחתת שתי שערות הוי בכלל האיסור. אפשר לומר עוד שלפי התוספתא 'לא תקיפו' מתפרש אל תתחילו להקיף, וכל שהתחיל עובר בשתי שערות.

עוד אפשר ליישב, שבאמת יסוד איסור התורה הוא שלא להקיף פאת ראשו ולהשוותה לאחורי אזנו ולפדחתו לגמרי, אלא שמ"מ בתורה שבע"פ נתקבל שאפילו השחתת שתי שערות נאסרה מצד סייג לדין תורה, או שזאת מחמת קבלה בידי חכמים שלמדים בג"ש מאיסור השחתת הזקן האמור בכהנים, ששם אסרה תורה להשחית אפי' ב' שערות, ומשם למדים לישראל גם לעניין זקן וגם לעניין פאות (כן מפורש בדברי הנצי"ב בהעמק דבר).

ואכן בראשונים מצינו שנחלקו בגדרו וגבולותיו של איסור זה:

שיטת הריב"ן

כתב הריב"ן (שם): "ואם הוא משווה ונוטל כל השיער שבצדעיו למידת אחורי אוזנו ופדחתו זהו מקיף סוף הראש", ומלשונו משמע שסובר שרק כשמשחית ונוטל את כל הפאה עובר ב'לא תקיפו'. וכן משמע גם מדברי הריטב"א שכתב (כא. ד"ה מחוי): 'וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ מן המקום צמיחת השיער שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שווה...'. ויתכן שהריב"ן והריטב"א סוברים שישנה מחלוקת בדברי חז"ל, שהברייתא הנ"ל חלוקה על התוספתא והירושלמי, ולפיה האיסור שייך רק כאשר האדם משחית את כל פאותיו, וכמוה נוקטים להלכה.

שיטת הרמב"ם ושיטת הסמ"ג

כתב הרמב"ם (ע"ז פי"ב ה"ו): "ופאה זו שמניחים בצדעיים לא נתנו בו חכמים שיעור, ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות..." ומדבריו עולה שמקום הפאות הוא כל הצדעיים, אלא שחכמים לא נתנו שיעור כמה ישחית ויתחייב, ולכך כתב 'שאינו מניח פחות ממ' שערות', כלומר, מן התורה א"צ להשאיר את כל שערות הפאה ובארבעים שערות מספיק, ורק בפחות מזה עובר על לא תקיפו. ויש להעיר שישנה מחלוקת גירסאות בדברי הרמב"ם, ברוב הכת"י של הרמב"ם הגירסא היא ארבעים שערות, וכ"ה בריטב"א (כא. ד"ה מחוי) ובמאירי (כ: ד"ה ופאה זו) בשם הרמב"ם. וכ"כ התשב"ץ (ח"ב סי' ק') ועוד. אולם יש ראשונים שגרסו בדבריו ארבעה שערות[2].

הסמ"ג (לאוין נ"ז) הקשה על הרמב"ם: "ופאה זו שמניחין בצדע, לא נתנו לה חכמים שיעור. וכתב רבינו משה 'שמענו מזקנינו שלא יניח פחות מד' שערות' ואומר אני שיש להתיישב בדבר, משום דתניא בתוספתא דמכות 'יש תולש ב' שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף' ". וכן הקשה הנימוק"י בשם הראבי"ה[3].

ומרן בב"י (אות ט') תמה על קושיית הסמ"ג וכתב שאין קושיא מדברי התוספתא על הרמב"ם, משום שהתוספתא עוסקת בכמות ההשחתה רק כאשר נותרו בפאה ארבעים שערות ולא יותר, שבכה"ג מתחייב על נטילת ב' שערות, ואילו דברי הרמב"ם עוסקים במי שיש לו הרבה שערות ולכן אינו מתחייב על נטילת ב' שערות.

אולם הדרכי משה (סק"ג) תמה על דבריו, שהרי בפשטות התוספתא עוסקת בסתם פאה של אדם שיש בה יותר מארבעים שערות, ובכ"ז כתוב בה שהתולש ב' שערות חייב, ולכאורה לפי הרמב"ם במקרה כזה יהיה פטור. וכתב שאפשר שהב"י מפרש שהתוספתא עוסקת שיש בפאה רק מ' שערות, ולכן מתחייב על נטילת ב' שערות, וממילא אין קושיא מהתוספתא, ונשאר בצ"ע.

הדרישה (סק"א) כתב לבאר את תמיהת הסמ"ג בשם רבו המהרש"ל, שכוונת הסמ"ג להקשות בדרך ממה נפשך, שאם מדובר בתוספתא ביותר מארבעים שערות למה מתחייב בנטילת שתי שערות, הרי בתולש ב' שערות מפאה שלמה עדיין נשארות הרבה שערות, ואם מדובר בשיעור הפאה ממש, דהיינו ארבעים שערות, הרי ברגע שתולש אפי' שערה אחת מתחייב, אלא ע"כ צריך לומר שדעת התוספתא שצריך להשאיר את כל הפאה, ובשערה אחת לא מתחייב משום שאי"ז חשוב היקף. וכעי"ז כתב הב"ח. והדרישה הוסיף, שמדברי התוספתא והרמב"ם עולות שתי הבנות שונות של הפסוק, שלפי התוספתא התורה אסרה להקיף את הפאה כשהיא שלמה, ואין בכלל אזהרה זו פחות משתי שערות. ולפי הרמב"ם, 'לא תקיפו' הכוונה שאסור להקיף באופן שלא תישאר פאה, אבל אם מקיף ומניח שיעור פאה, דהיינו ארבעים שערות, מותר, אך אם הניח שערה אחת פחות עבר על האיסור.

החת"ס (או"ח סי' קנ"ד) מבאר, שלעולם גם הסמ"ג מודה לרמב"ם ששיעור הפאות הוא מ' שערות, אלא שהסמ"ג סובר שמתחייב על כל שתי שערות שנוטל מתוך הארבעים. והוקשה לו, שמסתימת דברי הרמב"ם נראה שחייב רק כאשר משחית את כל הפאה, ואילו מהתוספתא משמע שחייב על כל שתי שערות שנוטל, וא"כ כיצד הרמב"ם חולק על התוספתא (ובשו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' ס"ד כתב, שממה שלא הזכיר הרמב"ם שיעור ב' שערות נראה מזה שסובר שגם על שערה אחת מתחייב וע"ז השיג הסמ"ג, שבתוספתא מפורש שחייב על נטילת ב' שערות ולא פחות).

בביאור שיטת הרמב"ם ששיעור הפאה הוא ארבעים שערות כתב התשב"ץ (ח"ב סי' ק' וח"ג סי' צ"ג): "ואני עיינתי בזה, וכמדומה לי שהזקנים למדו דבר זה משיעור קרחה, דאמרינן במס' מכות (כ:) וכן פסק הרב ז"ל (רמב"ם ע"ז פי"ב הט"ו) שהיא כגריס, וגריס הוא שיעור מרובע של שלוש עדשות על שלוש עדשות שהם תשע עדשות, ושיעור עדשה הוא שיעור שתי שערות על שתי שערות... א"כ ע"כ צריך שלא יהיה שם פחות משיעור קרחה דהיינו ל"ו שערות". ובמה שלמדו דין הקפת הראש מאיסור קרחה כתב לבאר, שבהקפת הראש הקפידה התורה שיישאר שיער בפאות, ושיעור שיער חשוב הוא באופן שאפשר לעשות בו קרחה, וכמו ששיעור איסור קרחה הוא בל"ו שערות (והטעם הוא משום שבכך יש חשיבות לקרחה) כמו כן כשיש דין להשאיר שיער צריך להשאיר ל"ו שערות. ובעניין מה שנקטו הזקנים ארבעים ולא ל"ו י"ל שלחומרא לא דקדקו וקבעו את השיעור על ארבעים[4]. ולכאורה מדבריו נראה ששיעור זה הוא מהתורה[5].

לעניין הלכה כתב הב"י (סוף אות ט): "ונראה, דכיוון דספיקא דאורייתא היא, יש ליזהר מלגלח הצדעיים מכנגד שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם. ועל רוחב מקום זה לא תיגע בו יד בתער או במספריים כעין תער". וכ"כ בשו"ע (ס"ט): "שיעור הפאה מכנגד שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם וכל רוחב מקום זה לא תיגע בו יד".

מספריים כעין תער

שנינו במשנה (מכות כ.): "והמקיף פאת ראשו... חייב... על הראש, שתיים, אחת מכאן ואחת מכאן", ומסיימת המשנה: "ואינו חייב עד שיטלנו בתער רבי אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט או ברהיטני חייב", ובגמ' שם מבואר שישנו לימוד לעניין פאות הזקן שחייב דווקא בתער[6], אמנם בעניין פאות הראש לא מפורש בגמ' מאומה. ונחלקו הראשונים האם בפאות הראש חייבים דווקא בתער או אפילו במספריים כעין תער, ויש בזה ד' שיטות:

א. שיטת הרמב"ם (ע"ז פי"ב ה"ו, ובתשובות בלאו סי' רמ"ד עיי"ש) וסיעתו[7] - מן התורה חייב רק בתער, אבל מספריים כעין תער מותר לכתחילה.

ב. שיטת הרא"ש (מכות פ"ג ס"ג) וסיעתו[8] - אף במספריים כעין תער חייב מהתורה.

ג. הריטב"א (מכות כא.) כתב, שמעיקר הדין במספריים כעין תער מותר, אולם "מידת חסידים שלא לעשות כן מפני חשד הרואים, וכן ראוי לעשות" וכעי"ז כתב בסיום דבריו: "ועם כל זה הנזהר שלא להקיף אפי' במספריים כעי"ת הרי זה משובח". ותוס' רבינו פרץ (מכות כא.) כתב: "מ"מ נהגו העולם לחומרא", וכ"כ המגדל עוז (ע"ז פי"ב ה"ו).

ד. הרמב"ן כתב שבמספריים כעי"ת אסור מדרבנן, וכ"כ המאירי בשם חכמי הדורות.

ביאור שיטת הרמב"ם והראיות לדבריו:

לפי הרמב"ם מדמים את פאות הראש לפאות הזקן, וכתבו הראשונים שהטעם הוא משום שפאות הראש הוקשו לפאות הזקן ונכתבו בפסוק אחד, או מחמת שלומדים 'פאה' 'פאה'. ויש שפירשו שלומדים זאת ממש"כ 'ולא תשחית את פאת זקנך', ש'את' בא לרבות פאת הראש (ריטב"א מכות כא. ראבי"ה סי' תתקמ"ז, לקח טוב ויקרא שם).

הראשונים הביאו מספר ראיות לכך שמדמים פאות הראש לזקן: א. בתוספתא (מכות פ"ג ה"ז) כתוב במפורש: "חייב עליו שתיים, אחד בראש הצד מכאן ואחד בראש הצד מכאן, אינו חייב עד שיקיפנו בתער". {ומה שאמרו התוספתא והמשנה 'ואינו חייב' לאו דווקא הוא, אלא הו"ל כאילו קתני אין כאן צד איסור ומותר לכתחילה (ב"י)}. ב. בפשטות מלשון הגמ' זה המשווה וכו', נראה שלא נחשבת השוואה אלא בתער אך לא במספריים. ומכאן ישנן ראיות לשיטת הרמב"ם וסיעתו שמדמים פאות הראש לזקן ואינו חייב אלא בתער.

דחיית הראיות:

א. הריטב"א (שם) כתב לתרץ שמש"כ בתוספתא 'ואינו חייב עד שיקיפנו בתער' - כעין תער קאמר, וכמו שמתרצת הגמ' בנזיר (נח:) על מה שאמר רב 'מיקל אדם כל גופו בתער' שהכוונה כעין תער. ומה שנקטה התוספתא תער היינו לאפוקי ממספריים שלא כעי"ת. עוד יישב הריטב"א שניתן לומר שהתוספתא משובשת.

המהרש"ל כתב לתרץ (יש"ש יבמות פי"ב סי"ח): "ולא אמרה התוספתא 'עד שיקיפנו בתער' למעט מספריים, אלא למעט מלקט ורהיטני והדומה שאין דרך היקף בכך, ותדע שהרי גבי השחתה דזקן איתא בתוספתא 'ואינו חייב עד שיטלנו בתער, נוטלו ברהיטני ובמספריים פטור' ולא כתב כה"ג גבי הקפה, אלא ש"מ דאף במספריים חייב, ואיידי דנקט בסיפא תער נקט נמי ברישא תער".

ב. מה שנאמר בגמ' זה המשווה וכו' - שמשמע שאם לא משחיתם בתער אי"ז נחשב השוואה, נראה ליישב ע"פ דעת הרא"ש (להלן) שסובר שמספריים כעי"ת היינו שמגלח ממש צמוד לבשר ומשחית את השערות מעיקרן, ובאמת רק בכה"ג הוי משווה.

ביאור שיטת הרא"ש והראיות לדבריו:

לפי הרא"ש לא מדמים פאות הראש לפאות הזקן, ולומדים זאת מפשט לשון הפסוק 'לא תקיפו' - שלא פירש בו השחתה כבזקן אלא אסר הקפה בסתמא (ריטב"א שם, תוס' נזיר מא:). ועוד, מזה שכתוב השחתה דווקא בזקן ש"מ שבראש אפי' במספריים כעי"ת אסור (לבוש קפ"א ס"ג).

הראשונים כתבו מספר ראיות לשיטתו: א. מהנאמר בגמרא 'זה המשווה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו' ולא התפרש בו גילוח של השחתה כמו בזקן משמע שעל השוואה כל שהיא חייב.

ב. במשנה כתוב 'ואינו חייב עד שיטלנו בתער' ומשמע שזה מוסב רק לעניין הזקן מכמה סיבות: א. כשהגמ' ביארה את הסיפא של המשנה 'ואינו חייב עד שיטלנו בתער', היא הביאה את הברייתא 'ופאת זקנך' - לעניין זקן, אך לעניין פאות הראש לא נתבאר כלום. ב. עוד נ"ל שוודאי א"א לומר שלשון המשנה קאי גם על פאות הראש דא"כ היה לתנא לשנות 'עד שיטלם' בלשון רבים ולא 'עד שיטלנו' (מעשה רוקח מכות שם)[9].

ג. יש מהראשונים שהביאו ראיה לאסור מהנאמר בתורת כהנים (מצורע פ"ב ד'): "יש בראש מה שאין בזקן, שהראש אסור במספריים כבתער", אולם התוס' בנזיר (מא: ד"ה השתא) כתבו שהתו"כ מיירי בדין נזיר דווקא ולא מדין הקפת הראש, שדווקא בנזיר שכתוב בו 'תער לא יעביר על ראשו' מרבים מלא יעביר כל דבר שמעביר ואפי' מספריים משא"כ לגבי הקפת הראש, וכ"כ הראב"ד[10].

דחיית הראיות:

א. לשיטת הרמב"ם וסיעתו לא קשיא מידי, שמה שנאמר בגמ' זה המשווה וכו' ולא נתפרש בו גילוח והשחתה כמו בזקן י"ל דס"ל דאדרבה מזה שנאמר 'המשווה' הרי אין לך גילוח של השחתה יותר מזה, ודווקא בתער חייב ואל"ה לא נחשב שהשווה כלל.

ב. מש"כ במשנה 'ואינו חייב עד שיטלנו בתער' - הבין הרמב"ם שזה קאי גם על פאות הראש, ובהסבר הדבר יש לבאר, שהרי לפי הרמב"ם וסיעתו הכתוב הקיש את פאות הראש לפאות הזקן, וא"כ כיוון שמקור העניין של 'גילוח של השחתה' הוא מזקן, מובן מדוע הגמרא עוסקת רק בזקן ומביאה ברייתא הנאמרת לעניין זקן.

פסק ההלכה

מרן השו"ע (ס"ג) פסק: "אינו חייב אלא בתער, ויש אוסרים במספריים כעין תער ויש לחוש לדבריהם", ונראה שכוונתו ב'יש לחוש' שכך יש לעשות לכתחילה משום שספיקא דאורייתא לחומרא, וכמ"ש בב"י: "ונראה דכיוון דספיקא דאורייתא הוא יש ליזהר מלגלח הצדעיים... וכל רוחב מקום זה לא תיגע יד בתער או במספריים כעי"ת", וכך הבינו האחרונים בדעתו, שאי"ז חומרא אלא איסור גמור.

אורך השערות

בגדר 'כעין תער' ישנן ב' שיטות: י"א שכעי"ת היינו שמגלח סמוך לבשר עד כדי שלא ניכר השיער כלל, לא בראיה ולא במישוש, וכמ"ש התוס' לעניין נזיר (נזיר מ. ד"ה ובתער) שכעי"ת פירושו שעוקר השיער ומשחיתו מעיקרו, וכעי"ז כתב הפרישה (סק"ג) ז"ל: "מספריים כעי"ת ר"ל לספור כל השיער עד שיהיה חלק כאילו סיפר בתער...", וכן מפורש עוד מדברי הרבה ראשונים.

אולם הרמב"ם כתב לעניין נזיר (פ"ה הי"א): "נזיר שגילח שערה אחת לוקה, בין בתער בין בזוג, והוא שקצצה מעיקרה כעי"ת... ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה שאין זה כעי"ת", ומזה לומדים שכעי"ת הוי כדי לכוף ראשה לעיקרה, וכן עולה מדברי המאירי (נזיר לט. ד"ה וע"ז) והריב"ש (בתשובה סי' שצ"ד)[11].

יוצא א"כ שלפי הראשונים שסוברים שכעי"ת פירושו שקוצץ את השערה מעיקרה, מספיק להשאיר בפאות אפילו אורך מועט בכדי שלא לעבור על איסור הקפת הראש. וכן דעת הגר"ש אליהו (כך אמר לי).

אולם לכאורה מדברי הרמב"ם הנ"ל נראה, שאורך השערות שצריך להשאיר הוא שיעור של לכוף ראשן לעיקרן, וכן פסק החת"ס (או"ח קנ"ד), ולמד זאת ממה ששנינו במשנה בנדה (נב:): "שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים, והאמורות בכל מקום, כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי רבי ישמעאל, ר"א אומר כדי לקרוץ בציפורן, ר"ע אומר כדי שיהו ניטלות בזוג". ואמרינן ע"ז בגמ': "אמר ר"ח הלכה כדברי כולן להחמיר". ומכאן למד החת"ס, שמה ששנינו במשנה 'והאמורות בכל מקום' בא לרבות תער של נזיר ופאות הראש, וא"כ צריך להשאיר בפאות אורך בכדי לכוף ראשן לעיקרן (שהוא השיעור הגדול ביותר כמבואר בראשונים (רמב"ם (אישות פ"ב ט"ז), רא"ש (סי' ד'), ועוד. וכן פסקו הטור והשו"ע (אה"ע סי' קנ"ה סי"ח)). וכ"כ הבן איש חי (תורה לשמה סי' שפ"ט) ובשו"ת שאול שאל (סי' צ"ט)[12].

והנה שיעור 'כדי לכוף ראשן לעיקרן' לא נתברר בפוסקים, ובספר לשכנו תדרשו (עמ' ש"א) כתב שאחרי התייעצות עם רבנים מסתבר שלפי ראות העין בשיעור של חצי ס"מ פשוט שיצא מכלל ספק, אך בפחות מזה נכנס לחשש ספק דאורייתא, וכ"פ בספר פאת זקנך (עמ' י"ט). וכעי"ז אמר הגרי"ש אלישיב, שאם יש בשערות אורך של 5 מ"מ בוודאי הוי בכדי לכוף ראשה לעיקרה, וראיתי שהרב חיים איידלס אמר בשמו שניתן להקל גם ב 3 מ"מ.

אמנם בגמ' בנזיר (לט:) כתוב: "וקים להו לרבנן כל ז' יומין אתיא מזייא כדי לכוף ראשו לעיקרו", ומבואר שזמן צמיחת השערות באופן שיגיעו לשיעור לכוף ראשן לעיקרן הוא שבעה ימים, ובספרי הרפואה כתוב ששערה גדלה כל יום בין 0.3 מ"מ לבין 0.5 מ"מ, וא"כ שיער גדל בשבוע לכל היותר 3 מ"מ, וזהו השיעור שצריך להשאיר בפאות הראש.

ושמעתי מהרב יצחק יוסף (מאלעד, נכדו של הגרע"י), שראה שכך פסק מרן הגר"ע יוסף זצ"ל במכתב, שהשיעור הוא 3 מ"מ, וכך אמר לו הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א, וכן אמרו לי הגרש"מ עמאר, הגר"ד ליאור, והג"ר שמחה רבינוביץ' (מח"ס פסקי תשובות) שליט"א. אולם מכיוון שלפעמים מכונות התספורת אינם מדוייקות או שמצמידים אותם לבשר וזה מוריד יותר מ 3 מ"מ, יש להשאיר 3.5 מ"מ לצאת מידי ספק ולא להיכנס לספק איסור דאורייתא, ובשיעור זה אין כל חשש ויכול לגלח ראשו בנחת. ובשו"ת ברית הלוי (סי' צ"ח) כתב שגם ב- 2.5 מ"מ אין איסור השחתה, משום ששערה גדילה כל יום כ- 0.3 מ"מ, וא"כ ב- 2.5 מ"מ ודאי יש שיעור לכוף ראשן לעיקרן עיי"ש.
​

מאמר הבא בסדרה
הקפת הראש - חלק ג' - סיכום בעניין הלכות פאת הראש

---

.[1] מפשט התוספתא והירושלמי הנ"ל משמע שרק בתלישת ב' שערות חייב, אך אם תולש שערה אחת יהיה פטור, אולם יש מהאחרונים שכתבו שאין כ"כ הכרח מדברי התוספתא שרק בנטילת ב' שערות יתחייב, שמה שנקטה התוספתא ב' שערות הוא משום שהיא עוסקת במי שתולש ביו"ט, שמתחייב גם משום יו"ט (ששיעור חיוב התולש ביו"ט הוא ב' שערות), אך לעולם מדין הקפת הראש מתחייב גם בשערה אחת. וראיה לדבר, שהתוספתא חישבה גם נזיר כאחד מהלאוין, ובנזיר לוקה אפי' על שערה א'. ועוד, שאחד מהלאוין הוא במקרה של מצורע, וע"כ שם מדובר בגילוח סימני טומאה, כי אין למצורע איסור תספורת בלאו, ובסימני טומאה של מצורע אי"צ ב' שערות אלא אפי' אם תלש אחת חייב. כ"כ בקרן אורה (נזיר מ: ד"ה ודרך) ובשו"ת כתונת יוסף (חיו"ד סי' א') וכ"כ בשו"ת מלמד להועיל (חיו"ד סי' ס"ד אותיות י-יא) עיי"ש.
[2]. כן גירסת הטור, הנימוק"י (כא. ד"ה בי פירקי), הסמ"ג, והסמ"ק (סי' ע"א). וע"ע בכלבו בהלכות ע"ז (סו"ס צ"ז) שהאריך בעניין זה. בהמשך המאמר נלך לפי הגירסא של ארבעים שערות.
.[3] ונראה לבאר את יסוד מחלוקתם, שהרמב"ם למד שגדר האיסור הוא מעשה השוואת הצדעיים, ולכן כל עוד שנשאר מ' שערות אין כאן השוואת צדעיים והוא פטור. אולם הסמ"ג למד שגדר האיסור הוא לעשות מעשה גילוח במקום הצדעיים, וא"כ כל שנטל ב' שערות באותו מקום עשה חלק ממעשה השוואה, ואע"פ שבפועל לא השווה ממש.
[4]. עוד כתב ליישב, שמכיוון ששיעור גריס הוא מרובע והעדשות עגולות, א"כ כשמרבעים את העדשות צריך להוסיף מעט כמורשא דקרנתא, וזה לכה"פ שיעור שערה אחת לכל צד, והרי ניתווספו ד' שערות לד' קרנות - ויוצא ארבעים שערות (ולפי"ז נראה שצריך שיהיו המ' שערות צמודות בריבוע).
.[5] אולם החת"ס (יו"ד סי' קל"ט) כתב שהשיעור של ארבעים שערות אינו מה"ת, שמכיוון שאיסור התורה הוא להשוות את הצדעיים ולהשוות פירושו לעשות את המקום חלק משיער, א"כ כל זמן שיש שתי שערות (שזהו שיעור חשיבות שיער בכל התורה) לא נחשב שהשווה צדעיו, והשיעור שנקט הרמב"ם היה מקובל בידיהם מהחכמים האחרונים או מחכמי הגמ' משום מראית העין, שבפחות מארבעים שערות נראה המקום כמוקף, אבל לעולם אי"ז מה"ת.
[6]. ז"ל הגמרא (כא.): "ת"ר, 'ופאת זקנם לא יגלחו' יכול אפילו גלחו במספריים יהא חייב ת"ל 'לא תשחית', אי לא תשחית יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב ת"ל 'לא יגלחו', הא כיצד גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער".
[7]. כן דעת הסמ"ג (לאוין נ"ז), ר"י מלוניל (מכות כ.), תוס' רי"ד (נזיר מא: ועוד), מאירי (שם מ:), המנהיג (סי' קכ"ב, דין גילוח), ראבי"ה (סי' תתקמ"ז, וכתב עוד שכך הסכים הראב"ן), החינוך (מצווה רנ"א), נימוק"י (ד. מדפה"ר), ועוד.
[8]. כ"כ התוס' בשבועות (ב: ד"ה חייב) ובנזיר (מא: ד"ה השתא), שיטה לחכמי איוורא (שם מא.), רבינו עזריאל (שיטמ"ק שם מא.) תוס' שאנץ (מכות כ. ד"ה אינו), ר"י הזקן (כל בו הלכות ע"ז סי' צ"ז), סמ"ק (מצווה ע"א), רבינו ירוחם (נתיב י"ז ח"ה) ועוד.
[9]. ועוד, מזה שלא מצינו בכל הסוגייה דין השחתה לגבי פאות הראש אלא רק אצל הזקן ש"מ דהמשנה קאי רק בזקן.
.[10] הראשונים הביאו עוד ראיה לשיטת הרא"ש מהגמ' בנזיר מא: שלומדת שמצוות גילוח מצורע דוחה את הלאוים של הקפת הראש והשחתת הזקן, וצריך לגלח דווקא בתער, ומשם משמע שמפאות הראש לא היה ניתן ללמוד שמצווה לגלח את המצורע דווקא בתער, ולומדים זאת רק ממה שכתוב לעניין זקן. ומכאן הביאו ראיה לשיטת הרא"ש שאף במספריים כעי"ת חייב. אולם הריטב"א כתב לתרץ, שהרי לדעת הרמב"ם מספריים כעי"ת בפאות הראש נלמדים מההיקש לזקן בפסוק הנ"ל, וא"כ באמת אם היה כתוב רק ראש לא היינו יודעים שהקפת הראש היא רק בתער, וגם לא היה ניתן ללמוד שהמצווה לגלח את המצורע היא דווקא בתער, שכל זה נלמד מזקן.
[11]. אריכות דברים בעניין זה ראה בקונטרס 'פאת הראש - שיעורו' של הרב אפרים צאלער ובמאמרו של הרב אפרים הינדיק.
[12]. אולם מהעיון בדברי הראשונים עולה שאף אחד לא קישר שיעורים אלו לפאות הראש, ונראה שהטעם הוא מפני שכאן התורה לא אמרה בסתם שצריך שיהיו שערות בראש (שאז היינו תולים זאת בשיעור שיער) אלא רק אמרה שאסור להקיף פאת הראש, ולכן כל עוד שנשאר שיער קצר בפאות הראש שמפריד בין המצח לאחורי האוזניים די בזה משום שבפועל אינם מושווים (וכפי שלעניין זקן התורה תלתה זאת בהשחתה ולא בכך שיישאר שם שיער).
[13]. כן מבואר מדברי כמה אחרונים, וכן פסקו החזו"א, הסטייפלער, הגר"מ שטרנבוך, הגר"י עדס, הגר"ש אבינר ועוד.
[14]. כן מבואר מדברי כמה אחרונים, וכן פסקו הגר"ש משאש, הגר"מ מאזוז, הגר"מ לוי, הגר"י יוסף, הגר"ש אליהו, הגר"י אריאל, הגר"ד ליאור, הגר"י רצאבי ועוד.
​