מאמר הלכתי הקפת פאות הראש חלק א' (מקום פאות הראש)

פתיחה

נאמר בתורה (ויקרא י"ט כ"ז): "לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך", הקפה זו פירושה שלא לגלח את הראש בצורה שיהיה ניתן להקיפו בעיגול ללא הפסקת שערות. דהיינו, סוף הראש הוא סוף צמיחת השערות שבמצח, וסוף צמיחת השערות שמאחורי האוזניים, וסוף צמיחת השערות שבאחורי הקודקוד (משם ולמטה הוא כבר שיער העורף ולא שיער הראש), ונמצא שכל צמיחת השערות הם כעיגול סביב הראש חוץ מן הצדעיים (צדדי הראש) שיורדים מכאן ומכאן ומעכבים את העיגול (שהצדעיים מכלל הראש הן, שהרי קטן שאין לו זקן צדעיו מלאים שיער כמו הראש), ולכך קרא הכתוב להשחתה זו הקפה[1].

רבים מן הראשונים כתבו שטעם איסור זה הוא משום שכך מנהג עובדי עבודה זרה, והזהירה התורה שלא נתדמה להם[2], אולם יש שהשיגו וכתבו שאין לנו לבקש טעם למצוות, כי מצוות מלך הם עלינו אף אם לא נדע טעמן[3].

על סוגייה זו של נתינת טעם למצוות בכלל ועל טעם איסור הקפת פאות הראש בפרט ישנה אריכות דברים בספרי רבותינו הראשונים והאחרונים. במאמר זה נשתדל בעז"ה לדון בדינים העולים למעשה מאיסור זה[4].

מקום הפאות

שנינו במשנה (מכות כ.): "והמקיף פאת ראשו... חייב על כל אחת ואחת, על הראש, שתיים, אחת מכאן ואחת מכאן", ופירש הריב"ן (ד"ה חייב על הראש): "על הקפת הראש חייב שתי מלקויות דשתי פאות יש לו לראש, שהראש כשתי חתיכות, מקום השיער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת, ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל"א (רקה), ושם נקרא פאה ששם סוף הראש מקום חיבור הפרקים...". ואמרינן ע"ז בגמרא (כ:): "ת"ר 'פאת ראשו' סוף ראשו[5], ואיזהו סוף ראשו, זה המשווה צדעיו לאחורי אוזניו ולפדחתו {למצחו}", ופירש הריב"ן (ד"ה המשווה): "אחורי אוזנו אין שיער כלום, וכך במצחו אין שיער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע (דהיינו בין המצח לאחורי האוזניים) יש שיער, ואם הוא משווה ונוטל כל השיער שבצדעיו למידת אחורי אזנו ופדחתו זהו מקיף סוף הראש". וכעי"ז פירש רש"י בקידושין (לה:) ובפירושו עה"ת (שם).

מכל זה אנו למדים שהשיער שנמצא בין המצח לאחורי האוזן נקרא שיער הצדעיים, ואם נוטלו חייב משום הקפת הראש, ועוד למדנו שפאת הראש נמשכת עד מקום חיבור שיער הראש עם הפנים וזה הנקרא 'צדע' (רקה) דהיינו סוף הראש.

בקביעת התחום המדוייק של מקום הפאות הן מלמעלה והן מלמטה נחלקו הפוסקים:

תחילת מקום הפאות

כתב מרן בשו"ע (סי' קפ"א ס"ט): "שיעור הפאה מכנגד שיער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם...", וישנן ב' שיטות בהבנת דברי השו"ע מהו מקום 'כנגד שיער שעל פדחתו':

א. דעת החזו"א היא שפאת הראש מתחילה מהמקום הגבוה שבמצח מן הצד, ומשם יש למתוח קו אלכסוני למקום הגבוה שבאמצע האוזן מלמעלה[6]. והקהילות יעקב הוסיף בשמו שהמנהג משום הידור מצווה להוסיף על מקום הפאות ולעגל אותם לצד מעלה בכדי שלא להיכנס לחשש איסור דאורייתא.

ב. דעת הגר"י רצאבי (שו"ע המקוצר ח"ד עמ' תמ"ה) היא שמקום פאת הראש מתחיל מהמקום שבין האוזניים לעיניים, דהיינו מהמקום שמתחילה האוזן. וביאר לשון השו"ע, שהפדחת הינה המקום שבצד הראש, והשיער שכנגד הפדחת היינו השיער שלמטה מן הראש. והביא ראיה לדבריו מדברי הרדב"ז בתשובה (ח"ב סי' תשי"א) שכתב: "מקום הפאות המבדילות בין הראש והזקן, והוא כנגד האוזן ממש". והוסיף שם עוד, שהמנהג הוא להוסיף משיעור זה כלפי מעלה עד כנגד ממחצית גובה המצח בערך. ויותר מזה אין צריך לחוש. וכן פסק הרב אברהם יוסף (לא תקיפו עמ' ס"ד), שמקום הפאות מתחיל בקו ישר מהמקום הגבוה שבאוזן.

ג. שיטת רבינו האר"י - איתא בשער המצוות (פ' קדושים): "וגובה הפאות שיעורן עד מקום שיגביה ראש האוזן למעלה ועד המקום שיגיע שם ראש האוזן נקרא פאה", עו"כ שם (טעמי המצוות): "ובגובה היה מניח כשיעור אם יקימו האזנים למעלה בראש עד אותו מקום ויותר מעט למעלה". ובמשנת חסידים (יום השישי ה"ד) ג"כ כתוב בשמו: "וגובה מלמעלה, מעט יותר מגובה האוזן אם תתפשט מחפיפותה". ואפשר לבאר דבריו בב' דרכים: א. מש"כ 'אם תתפשט מחפיפותה' היינו שבשר האוזן מלמעלה מכופף מעט לתוכו כחצי עיגול, וצריך לשער כאילו נתפשטה אותה כפיפה והתיישרה, וזה הוספה קטנה מעל האוזן. ב. עוד יש לפרש, שכוונת האר"י שהגובה הוא בכדי שיניח אצבעו בתוך תנוך האוזן ויגביהנה בכוחו למעלה, ועד לשם הוי מקום הפאה.

ובנוסף לשיעור הנ"ל צריכין להוסיף עוד מעט בגובה, וכפי שכתב בטעמי המצוות 'ויותר מעט למעלה', ולפי"ז מקום הפאות הוא כעין רי"ש, מהשערות שבמצח מתחיל קו ישר בגובה עד כנגד המקום הגבוה שבאוזן ומשם יורד לאוזן.

סוף מקום הפאות

בסוף מקום הפאות ישנם ב' שיטות עיקריות: י"א שמקומם עד סוף האוזן וי"א שמקומם עד אמצע האוזן, והנפק"מ העיקרית היא האם מותר לגלח מאמצע האוזן ולמטה במספריים כעין תער כדין פאות הזקן, או שמא צריך להחמיר כדין פאות הראש שאסור לגלח אלא עד שיוכל לכוף את עיקר השערה לראשה. ובדורינו נוהגים רבים לגלח במספריים כעין תער מאמצע האוזן ולמטה, ויש לעמוד על מנהג זה אם ישר הוא.

שיטת רוב הראשונים

כתב רש"י (שבועות ב: ד"ה על הראש): "ופאה... מקום חיבור הגולגולת עם הלחי והן מקום הצדעיים", וכ"כ ר"ח - שמקום חיבור הלחי לצדעיים הוי פאה (הובא בתוס' שאנץ כ. ד"ה ועל הזקן וברא"ש סי' ג'). נראה מדבריהם, שסוף מקום הפאות הוא בסוף הצדעיים - במקום חיבור הלחי עם הגולגולת, שזה בערך באמצע האוזן.

עוד מבואר כך גם מדברי המאירי (מכות יג.) שכתב: "מקומות שמתחבר בהם עצם הגולגולת שבו השיער, עם הלחי העליון שבו הפנים והאוזניים, שהם הבליטות שעל האוזניים... ולחי העליון הוא צד הלחי שמן הפה ולמעלה, ומקום בליטתו הוא סמוך לאוזן שכנגד הנקב מצד הפנים". וכן עולה גם מדברי הנימוק"י (סוף מכות), שכתב שהפאות נמשכות עד הלחי ולא יותר, דהיינו בצד האוזן. וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שיש חמש פאות לזקן, ואחת מהן היא בלחי העליון, ומבואר שחלק מהאוזן הוא מפאת הזקן [שהרי ידוע שהלחי העליון מתחיל בצד האוזן מלפנים (סמוך לנקב האוזן)]. וכ"כ הסמ"ג (לאוין נ"ח).

דעת הריטב"א היא (מכות כא.), שהשערות שבצד האוזן אינם מכלל שום פאה, לא מפאת הראש - שהרי אינם בראש, ולא מפאת הזקן - שאינם מכלל שערות הזקן כלל, והביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא (פ"ג ה"ז): "וחייב על הראש שתיים, אחד בראש הצידעא מכאן, ואחד בראש הצידעא מכאן". ויש שדייקו מדבריו שכל השערות שגדלות מתחילת האוזן ולמטה אינם מפאת הראש, והנפק"מ היא שמותר לגלח מקום זה במספריים כעי"ת ('כעין תער', וכן להלן).

שיטת הריב"ן[7]

הריב"ן פירש (שם כ. ד"ה שתיים מכאן) לעניין פאות הזקן: "חמש פאות יש לו לזקן אחד למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ, ששם מתחלת הזקן, וכל שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת הראש היא...", ומדבריו עולה שפאת הראש נמשכת עד הלחי התחתון שהוא למטה מן האוזן, שהרי כתב שאחת מפאות הזקן היא בלחי התחתון וכל מה שלמעלה מזה הוי בכלל פאת הראש.

ולכאורה קשה, שהרי בגמ' אמרו שהמשווה 'צדעיו' עובר, ומשמע שאיסור ההקפה אינו אלא בצדעיים שהם חיבור הראש עם הפנים בצד האוזן, ולא בשיער שתחת לצדעיים, ודחוק לומר שלפי הריב"ן הצדעיים נמשכים עד הלחי התחתון, שהרי בדיבור הקודם לזה כתב הריב"ן (ד"ה חייב על הראש): 'דשתי פאות יש לו לראש, שהראש כשתי חתיכות, מקום השיער חתיכה אחת ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת, ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו מקום שלועזין טנפל"א (רקה), ושם נקרא פאה ששם סוף הראש מקום חיבור הפרקים...'. ומפורש בדבריו שסוף הראש הוא במקום חיבור הראש לפנים בצד האוזן ולא למטה ממנה, ואם לא כן דברי הריב"ן סותרים זא"ז.

ועוד, שבוודאי ששיער הלחי העליון אינו שייך לשערות הראש, שהרי אשה וקטן שאין להם זקן אין להם בלחי העליון שום שערות, וש"מ ששערות הלחי העליון שיש לגדול הם שערות הזקן, וא"כ כיצד ניתן לומר שהם שייכות לפאות הראש?

בשו"ת ארץ צבי (ח"א סי' ג' אות ה') כתב ליישב, שמה שכתב הריב"ן שלמעלה מן הצדע הוא בכלל פאות הראש אין הכוונה למעלה מהלחי התחתון (שהרי לא כתב למעלה 'מזה'), אלא כוונתו למעלה ממש דהיינו למעלה מלחי העליון, ומש"כ 'עד הצידעא' ר"ל עד סוף הצידעא ועד בכלל. אבל לעולם פאת הראש היא עד אמצע האוזן. ולפי"ז כל השטח שמאמצע האוזן ועד למטה ממנה אינו לא מפאות הראש ולא מפאות הזקן, וכדברי הריטב"א לעיל. וע"ע במש"כ ביישוב דברי השו"ע.

פסק מרן השו"ע והקושי בדבריו

כתב מרן בב"י (סוף אות ט'): "ונראה דכיוון דספיקא דאורייתא הוא יש ליזהר מלגלח הצדעיים מכנגד שיער של פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם". וכן פסק בשו"ע (ס"ט): "שיעור הפאה הוא מכנגד שיער שעל פדחתו, ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, וכל רוחב מקום זה לא תיגע בו יד". ולכאורה תמוה מדוע פסק מרן כשיטת הריב"ן שהיא דעה יחידית לעומת כל הראשונים, ועוד, ש'המעיין בטור וב"י שם יראה לעיניים דאין שום דעה להחמיר כ"כ' (ארץ צבי שם), ובנוסף, כפי שהובא לעיל גם מלשון הרמב"ם (שהוא מג' עמודי ההוראה) נראה לא כך. ואע"פ שמרן כתב שנראה להחמיר מחמת שספיקא דאורייתא הוא, עכ"פ גם בספיקא דאורייתא אזלינן בתר רובא. ועוד שיש בזה ספק ספיקא, שמא פאות הראש הם עד אמצע האוזן ולא יותר (וכל שלמטה מזה מותר לגלח במספריים כעי"ת), ושמא מספיק להשאיר בפאה ארבעים שערות בלבד (כדלקמן). וקשה א"כ מדוע פסק מרן שעד למטה מן האוזן לא תיגע בו יד?[8]

יישוב דברי השו"ע

ביישוב דברי השו"ע ישנם כמה תירוצים באחרונים:

א. בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קפ"ג אות ב') כתב ש'אפשר שהשו"ע מחמיר מדרבנן עד אחר כל האוזן דאין אנו בקיאים כ"כ בצמצום שיעורין', וכתב עוד שעכ"פ נראה שהחומרא היא רק עד העור הרך של האוזן, דמשם ואילך אינו קרוי אוזן אלא עור של אוזן וכדו'. ולפי"ז מש"כ הריב"ן והשו"ע למטה מן האוזן כוונתם לומר למטה מנקב האוזן, שבלשון התורה ובלשון חכמים רק נקב האוזן לחוד קרוי אוזן, אך שאר הבשר נקרא תנוך האוזן או בשר האוזן וכדו'.

ב. בספר פאת זקנך (עמ' מ"ח) כתב בשם הגר"נ קרליץ, שמש"כ מרן 'עד למטה מן האוזן' היינו שע"פ הרפואה חור האוזן בלבד קרוי אוזן. וכעי"ז כתב בספר אבני ישפה (יו"ד סי' ס"ח עיי"ש).

ג. הרב משה לוי בשו"ת תפילה למשה (ח"ג סי' כ') כתב, שנראה שמה שכתב הריב"ן שפאת הראש נמשכת עד למטה מן האוזן (ומשם הוא מפאות הזקן), כוונתו למקום חיבור סוף הראש לפנים בצד האוזן, וכמו שכתב 'ששם מתחלת הזקן', וידוע שהזקן מתחיל בצד האוזן במקום חיבור סוף הראש ללחי, שהרי לאישה וקטן אין שום שיער בצד האוזן ולמטה, וא"כ ע"כ שם מתחיל הזקן. ומש"כ הריב"ן 'למטה מן האוזן' אין ר"ל תחת האוזן ממש, אלא רצונו לומר למטה מתחילת האוזן, דהיינו בצידה, במקום שמתחבר סוף הראש עם הלחי. ומש"כ 'מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד' אפשר שסובר שלחי העליון אינו כפי שהבנו עד כה, אלא הלחי העליון הוא מתחת לעיניים במקום שתפוח מעט (מה שנקרא בימינו לחיים), ומחמת שמקום זה גבוה קצת בשיפוע ממקום חיבור הלחי לסוף הראש, לכן קורא לו לחי העליון, ולמקום חיבור סוף הראש עם הלחי קורא לחי התחתון. ולפי"ז מש"כ הריב"ן 'וכל שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת הראש הוא' ר"ל שכל מה שלמעלה ממקום חיבור סוף הראש ללחי ועד המקום שמעל האוזן הרי הוא חלק מפאות הראש, אבל אין כוונתו לומר שמקום הלחי עצמו עד סוף האוזן הוא מפאות הראש, שהרי מקום זה וודאי שייך לפאות הזקן כפי שהתבאר לעיל. ולפי"ז מדוייקת יותר לשון הריב"ן שכתב 'ששם מתחלת הזקן', שידוע שהזקן מתחיל במקום חיבור הראש ללחי בצד האוזן. ויוצא א"כ, שבין הריב"ן ובין מרן השו"ע כולם לדבר אחד נתכוונו שמקום הפאה הוא עד אמצע האוזן וכמו שאר הראשונים שהובאו לעיל.

ושם (אות ד') הביא מספר ראיות לדבריו: א. הטור (בריש הסימן) כתב: 'ופאות הראש הם שתים סוף הראש, הוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל', ומרן בב"י הביא ע"ז את דברי הריב"ן הנ"ל: "ופירש רש"י [ריב"ן] הראש בשתי חתיכות, מקום השיער חתיכה אחת, ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת, ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו, ושם נקרא פאה, ששם סוף הראש, מקום חיבור הפרקים...", ומבואר שמסכים שפאת הראש היא לכל היותר עד מקום חיבור סוף הראש ללחי בצד האוזן. וא"כ לא יתכן שיביא אח"כ דברים סותרים בלי לבאר, ומזה שהביא את שני פירושי הריב"ן (בדף כ. ובדף כ:), משמע שהבין שדברי הריב"ן אינן סותרים זא"ז, וע"כ גם מש"כ אח"כ בשם הריב"ן שפאת הזקן היא למטה מן האוזן פירושו למטה מתחילת האוזן.

ב. עוד יש להביא ראיה לזה, שהרי מרן בבדק הבית הביא את דברי הריטב"א במכות (כ:) שמפורש בדבריו שהצידעא היא עד הלחי בצד האוזן ולא למטה מזה, ואם באמת מרן סובר שמקום הפאות הוא עד סוף האוזן היה לו להעיר על דברי הריטב"א ולומר שהם אינם כמו שהכריע בבית יוסף (ועיי"ש עוד שהביא ראיה נוספת לדבריו מדברי הטור והב"י בדברי רש"י ואכ"מ).

וסיים שם הרב משה לוי: "לכן נראה לי ברור שמרן ז"ל הבין דברי רש"י שלפנינו ע"ד שכתבו הרא"ש והנימוק"י והטור בשם רש"י. ולפי"ז גם מש"כ מרן בב"י ובשו"ע שאורך פאות הראש מגיע עד 'למטה מן האוזן'... ר"ל עד למטה מתחילת האוזן... והיינו בצד האוזן סמוך לנקב האוזן מלפנים, ותפס לשון רש"י כדרכו להעתיק לשון הפוסק ממנה מקור הדין". ועיי"ש שהביא לזה עוד הוכחה מדברי הב"ח והקרבן אהרן בפירוש דברי רש"י. עוד כתב להוכיח מהש"ך שפירש בדברי מרן: "מימין ומשמאל, אצל האוזן", ומבואר שמפרש בדעתו שפאות הראש הם אצל האוזן ולא למטה ממנה.

וכן הגאון מהר"י מונטקיו בשו"ת כתונת יוסף (חיו"ד סי' א') הביא לשון מרן בשו"ע, ואת דברי הרא"ם (ויקרא י"ט כ"ז) שביאר שעניין הקפת הראש הוא ששערות הראש נטועים בעיגול, חוץ מהצדעיים (שהן בכלל הראש) שיורדים מב' צדדי הראש ומעכבים את העיגול, והם מחוברים ללחיים, שהרי הקטן שאין לו זקן צדעיו מלאים שיער כמו הראש. וכתב ע"ז שם: "נקטינן מדברי הרא"ם ז"ל כי סימנא מילתא כי הקטן שאין לו זקן צדעיו מלאים שיער, וא"כ ממנו ניקח, כי עד מקום שצדע הקטן יורד בשערו א"כ רצה הקב"ה כי משם, ממטה למעלה נקרא פאת הראש, ממה שצמח שיער ראשו עד אותו מקום, לא למעלה ולא למטה, ואף כי גם אחר זמן יצמח זקנו מ"מ כבר נודע לו עד היכן נוגעת שיער הצדע ראשו מבחרותו. ונמצא סימן ראשו לפאה מהיכן מתחיל איסורו, משערות אחרונות של מטה בצדע הנערים". וכ"כ בהמשך דבריו שהשיעור הוא עד מקום ששערות הקטן גודלות. ומהר"י קריספין בתשובתו שם כתב שוודאי שדברי הכתונת יוסף אמיתיים ונכונים לעניין שיעור הפאה עיי"ש. וע"כ שמפרשים שמה שכתב מרן למטה מן האוזן ר"ל למטה מתחילת האוזן.

נמצינו למדים, שכמה מגדולי רבותינו האחרונים סוברים שסוף מקום הפאות הוא עד מקום שהצדעיים מתחברים עם הלחי בצד האוזן, ומהם הקרבן אהרן, הרא"ם, הב"ח, הש"ך, הכתונת יוסף ומהר"י קריספין.

אולם רבים מן האחרונים לא הבינו כדברי הפוסקים הנ"ל, והם סוברים שאסור לגלח במספריים כעי"ת עד סוף האוזן, וכפשט לשון מרן[9]. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי' קצ"ח) הביא את דברי האמרי יושר הנ"ל ותמה עליהם וכתב שיש ליזהר שלא לגלח בכל המקום הזה אפי' במספריים כעי"ת מפני שעלול ליכשל באיסור תורה ומצווה לפרסם דבר זה בתפוצות ישראל.

בשו"ת באר משה (ח"א סי' ס"ב) כתב שהצטער על דבר זה הרבה, דלפי המפורש בשו"ע שיעור הפאות הוא עד למטה מן האוזן, ותימה בעיניו על מנהג העולם שמשאירים עד חצי האוזן, ואח"כ הביא תשובת האמרי יושר והארץ צבי הנ"ל, וסיים ע"ז: "עכ"ז מידי מבוכה לא יצאנו, איך אפשר שמכח קושיא ופריכא נהגו העולם שלא כפסקו של המחבר ושתיקת הרמ"א לפסקו, ואין לנו תירוץ אחר רק שמחמת עול הגלות ושידם גבר עלינו לא רצו להחמיר, והלוואי שיקיימו עכ"פ דין דרבנן".

מסקנת ההלכה

להלכה פסק הגר"מ לוי (שם): "מ"מ להלכה נקטינן דעד מקום חיבור סוף הראש ללחי בצד האוזן נמשך פאת הראש... וזהו עד המקום שלקטן שאין לו זקן, צומח שיער הראש, אבל למטה מזה נחשב זקן ואינו בכלל פאת הראש, ולכן מותר להעבירו במספריים כעי"ת וכיוצא". וכן פסקו בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' ס'), ובשו"ת שאול שאל (סי' צ"ז).

וכן פסק הגר"ש משאש (שמש ומגן ח"ד סי' כ"ד) שרק עד חצי האוזן אסור לגלח, ודייק ג"כ מלשון מרן שלא אמר עד סוף האוזן אלא 'למטה מן האוזן', דהיינו למטה מהתחלת האוזן. כלומר, כוונתו היא שיש לירד מן הצדעיים לתוך המקום שכנגד אוזנו. וכן כתבו לי הרב יעקב אריאל והרב שמואל אליהו שליט"א שמקום הפאות הוא עד העצם שבאמצע האוזן, וכן שמעתי בשם הרב יצחק יוסף שליט"א, וכן אמר לי הרב דוב ליאור שליט"א.

והגרח"ד הלוי (עשה לך רב ח"ט סי' י"ד) כתב, שמרן פסק כהריב"ן לא מן הדין ממש, וכן מורה לשונו בב"י דזו לשון זהירות ולא לשון איסור, ויתכן שמשום כך לא נתקבלה פסיקה זו בכל ישראל משום שראו בה חומרא ולא דין.

בספר מגד גבעות עולם (עמ' צ"ד) הביא ששאל את הגר"מ פיינשטיין מהו ההיתר שחלק מבני חו"ל נוהגים לגלח פיאותיהם אף למעלה מהעצם והשיב לו שהשיעור של לחי התחתון שהוזכר בשו"ע הוא רק אם גדל לו שיער שם בהיותו קטן, אבל אם בהיותו קטן גדל לו שיער רק עד למעלה מן העצם, זהו השיעור של סוף מקום הפאות, ומה שגדל אח"כ לאחר בר מצווה הרי זה בכלל זקן ואי"ז בכלל פאות הראש. ולפי"ז שיעור סוף מקום הפאות משתנה מאדם לאדם, דיש שבקטנותם גדלים להם שערות עד סוף האוזן ויש שגדל להם עד אמצע האוזן ויש שגדל להם למעלה מהעצם, וכל אחד יגלח עד מקום שגדל לו שערות בקטנותו.

והגר"מ מאזוז שליט"א בתשובה (אור תורה טבת ה'תשמ"ח סי' נ' אות ג') כתב ליישב דברי מרן, שהרי בסעיף ג' סתם מרן כדעת הרמב"ם שמעיקר הדין מותר לגלח את כל פאות הראש במספריים כעי"ת, ובצירוף מחלוקת הרמב"ם והריב"ן בשיעור פאת הראש אם צריך מ' שערות או כל הפאה, אע"פ שלסמ"ג ודעימיה צריך להשאיר את כל הפאה וחייב בנטילת שתי שערות, מ"מ הו"ל ספק ספיקא, שמא במספריים כעי"ת מותר ושמא כשמשאיר מ' שערות מותר, ושמא כל עוד שאינו משווה את כל הפאה מותר. וסיים, שהמחמיר שלא לגעת במספריים כעי"ת בכל אורך האוזן תבוא עליו ברכה.

וכפי שהובא לעיל הגר"מ שטרנבוך פסק ששיעור הפאות הוא עד סוף האוזן, וכן פסקו החזו"א והגר"י עדס (דברי יעקב מכות כ. עיי"ש באורך). והגר"ש אבינר כתב (שאילת שלמה ח"א שאלה של"ו) שיש ליזהר מגלח במספריים כעי"ת עד למטה מן האוזן אולם אפשר לסמוך על דברי המקילים.

והגר"י רצאבי (עולת יצחק ח"ב סי' ק"ס) כתב, שהמגלח שערו מאמצע האוזן ולמטה במספריים כעי"ת אין מזחיחין אותו, כי יש לו אילנות גדולים שיסמוך עליהם. ובמספריים שלא כעי"ת מותר בשופי לכו"ע. והמחמיר שלא לשלוח יד כלל ועיקר תבוא עליו ברכת טוב.


מאמרים הבאים בסדרה
הקפת הראש ח"ב - הגדרת ההקפה, מספריים כעין תער, שיעור אורך השערות​

הקפת הראש - חלק ג' - סיכום בעניין הלכות פאת הראש

---

[1]. בביאור לשון ההקפה מצינו ב' ביאורים במפרשים: א. רש"י עה"ת פירש שהקפה זה מלשון עיגול וסיבוב, וכ"כ הרד"ק ועוד. ב. המלבי"ם כתב בשם ר"א הבחור שהוא מלשון כריתה וקציצה, וכן נראה מרש"י בסוטה (טז. ד"ה להקיף).
[2]. עיין רמב"ם הלכות ע"ז (פי"ב ה"א), ובסה"מ (ל"ת מ"ג), וכ"כ עוד במו"נ (ח"ג פרק ל"ז) ובתשובה (בלאו) סי' רמ"ד. וכדבריו כתבו עוד רבים מהראשונים, ומהם: החינוך (מצווה רנ"א), הסמ"ג (לאווין נ"ז), כל בו (הלכות ע"ז), שו"ת מן השמים (סי' כ"ח), ר"ן על הרי"ף (ד. מדפה"ר ד"ה זה המשווה) ועוד רבים. וע"ע במושב זקנים עה"ת (שם). והמהרש"ם בספרו דעת תורה (יו"ד סי' קפ"א ס"א) הביא, שבמדרש רבה פרשת ואתחנן (פ"ב) מבואר שאחד הדברים האסורים מפני דרכי האמורי זה הקפת הראש עיי"ש.
.[3] טור סי' קפ"א. כל המקורות שיוזכרו במאמר זה מהטוש"ע והנושאי כלים בסתם הכוונה לסימן זה העוסק בדיני פאות הראש.
[4]. ויש להבהיר, שגם ספר שמספר אדם בפחות מהשיעור הנצרך של אורך הפאה גם הוא עובר על איסור לא תקיפו, דהלאו הוא בין על המקיף ובין על הניקף.
[5]. מה שקראה הברייתא למקום הצדעיים סוף הראש הוא מחמת ששם זה מקום חיבור הפרקים, דהיינו הגולגולת מתחברת עם הלחי העליון שבו הזקן והפנים (ריטב"א מכות כא.).
[6]. ספר לשכנו תדרשו ח"א עמ' ש', ושם הובא ציור מהסטייפלער זצ"ל עיי"ש, וכ"ה בספר אורחות רבינו ח"ד עמ' ע"ה. עו"כ שם שמנהג החזו"א היה שכאשר היה מסתפר היה מניח את אצבעו מעל אזנו מהמקום הנ"ל, עד הפינה העליונה במצח והיה אומר לספר מהמצח ולמעלה.
[7]. בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים שיטה זו הוזכרה כשיטת רש"י, אולם כבר נודע הדבר שמדף יט: במסכת מכות הוא פירוש הריב"ן, שבאמצע הפירוש למכות נח נפשיה דרש"י. ואדרבא, כפי שהתבאר לעיל נראה שרש"י לא סובר כך.
[8]. שו"ת ארץ צבי (שם), שו"ת תפילה למשה (ח"ג סי' כ') ועוד רבים.
[9]. החת"ס (שו"ת חת"ס סי' קל"ט, ובהגהותיו לשו"ע יו"ד), יד הקטנה (ח"ב מצווה נ"ג), הלבוש (ס"ט), המשנ"ב בביאור הלכה (סו"ס רנ"א), הצמח צדק (פ"ג דמכות מ"ה), וכן נראה מהתפארת ישראל (שם). וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קפ"ג), וארץ צבי (שם), ובלהורות נתן (ח"ג סי' ס"ב).​