השען וברכת הרבי מבעלזא

[מאן דהו]

אדם, עלה מגרמניה אחרי המלחמה לארץ ישראל. והגיע בגפו לתל אביב. אנשים טובים עזרו לו להשתקם ולמצוא עבודה שתתאים לגופו החלוש, והציעו לו להיות שען. למד את רזי המקצוע, והחליט לשכור חנות קטנה ולהתחיל לעבוד. מישהו מאנשי הקהילה, יהודי בעל לב רחב שהיה לו בית מסחר גדול ומכובד. הסכים לשכור לו פינה קטנה במחיר צנוע בירכתי בית העסק שלו, הסוחר הנדיב עשה הוא הודה לסוחר על טוב ליבו, והסכים לתנאי, חוזה השכירות נכתב ונחתם כדת וכדין. וחנות השעונים החלה לקרום עור וגידים. אט אט רכש חוג לקוחות, שעונים מכל המינים והסוגים נמסרו אליו לתיקון. שנים חלפו, והחנות הפכה להיות חלק ממנו והיתה כדי להחיות את נפשו. שימשה אותו בנאמנות כמקור פרנסה. הוא ורעיתו לא התברכו בילדים, כולו היה שקוע בעבודתו.

יום אחד בעל הבית מודיע לו שעליו למצוא מקום אחר, לפנות את החנות לא יאוחר מסוף החודש, עקב אגף חדש שהוסיף לבית המסחר השוקק, והמקום צר מלהכיל את כולם. השען הרגיש שעולמו חרב עליו, שנים השקיע בה את נשמתו ומתאמץ להרחיב את חוג לקוחותיו. אם יסגור, ישבר מטה לחמו. הוא קם ממקומו בפיק ברכיים, ניסה לבקש על נפשו. הן לב טוב ורחום מפעם בקרב האיש הזה, איך לא יחוס על אומלל וקשה יום, התכרמו פניו של בעל הבית ושמע תחנוניו של השען. אבל הוא ידע כי אין בפניו שום אפשרות אחרת. במבוכת מה שלף את החוזה החתום של השכירות, שבו כתוב שעל השוכר יהיה לפנות את החנות באופן מיידי. השען האומלל הביט על החוזה, כשהבין כי כלתה אליו הרעה פרץ בבכי מר, קורע לבבות... הימים שחלפו לא נשאו עימם בשורות חדשות. הסוחר נותר בדרישתו, ומשלא נראה שום פתרון באופק, הלך בעל הבית לרב הקהילה וביקש לק רוא את השען לדין תורה.
עמדו שני הצדדים בפני בית הדין. האחד בטענותיו, והשני בדמעותיו המרות. הרכינו הדיינים את פניהם מפני הצער, אבל לא היה בכל אלו כדי לשנות את פסק הדין, שקבע כי על השוכר לקבל את הדין ולעזוב את החנות. השמועה עשתה לה כנפיים, והגיעה גם לאוזניו של אחד ממקורבי הרבי מבעלזא. הוא היטיב להכיר את מרת נפשו של השען, ומאוד כאב לו, הלך וסיפר לרבי על פסק הדין שהוציא הסוחר זכאי ואת השען חייב, ומששמע הרבי את הסיפור ביקש שיביאו לפניו את הסוחר.

הסוחר הגיע נפעם ונרעש, התייצב בקומה שחוחה בחדרו של הרבי והחל לגולל את השתלשלות הדברים, הוא סיפר על הפליט העני והאומלל שחיפש לשכור חנות למחייתו, ועל החלטתו להקצות בעבורו פינה בירכתי בית מסחרו. הוא הראה את החוזה החתום שבו מפורשת זכותו של בעל הבית לדרוש את פינוי החנות בכל עת שיחפוץ, והסביר שנחוץ עכשיו השטח להצלחת המסחר. הוא היה אדם ירא שמים ובעל מידות טובות, וניכר עליו שליבו נשבר בקרבו על הצער הכואב הלזה, אולם אפשרות אחרת לא היתה לו... 'הכל נכון, הכל צודק', נענה הרבי ואמר בקול שעצבות נסוכה בו, 'אבל השען כל כך מסכן, ובודד, אין לו משפחה, גם ילדים אין לו, צריכים להתחשב בו...' ידיו של הסוחר רעדו, 'הוא התחייב לצאת, זה חתום בחוזה' 'וגם בית הדין פסק' מלמל בקול נמוך.

דממה השתררה בחדר. הרבי נאנח, שקוע כולו בשרעפיו. 'לפעמים הקב"ה מצפה מאיתנו שננהג 'לפנים משורת הדין', מילותיו של הרבי ריחפו בחלל החדר, מרעידות הלבבות. 'גם אם אנחנו צודקים, גם כשבית דין מוציא פסק הלכה שאנחנו צודקים, אסור לנו להתעלם מהלב היהודי שלנו. מהרחמנות שטבועה במידותיו של כל יהודי שהוא מזרעו של אברהם אבינו '. הסוחר הסכים לנהוג 'לפנים משורת הדין' ולה שאיר את השען בחנותו, וזכה לברכתו של הרבי. ידיו הרוטטות של הרבי הונחו על ראשו, והוא ברכו שיזכה לראות ברכה והצלחה בכל עמלו, שתהיה לו נחת מכל צאצאיו, וגם משמים ינהגו כלפיו 'מידה כנגד מידה' בהנהגה של חסד ורחמים, ואך טוב וחסד ירדפוהו כל ימי חייו.

חלפו שנים. לסוחר האמיד האירה ההצלחה את פניה באופן בלתי רגיל. ברכת הרבי מבעלזא אפפה אותו, הוא זכה לאריכות ימים ושנים, לילדים מוצלחים מאוד, חייו היו אפופים עושר וכבוד, והוא המשיך ליהנות מפירותיה המתוקים של הוותרנות, שניתנו לו בשפע רב מידו הרחומה של הקדוש ברוך הוא.