מאמר תורני חבורה בענין מלאכת "דש"

מתלמיד חכם אחד​

בענין מלאכת "דש"​

הקדמה קצרה:
"מלאכת דש" כוללת בתוכה ארבע סוגיות:​

סוגיא ראשונה: יש בה שני ענינים, ענין ראשון היא הסוגיא בביצה י"ב ב׳ ושבת קכ"ח א׳ לענין פירוק והפרדת האוכל מן השבלין והשרביטין, וענין שני הוא שיש ליזהר בשבת שלא לקלף את האגוזים והשקדים מקליפתן הירוקה שעליהן דגם זה דומה למפרק אוכל מתוך השבלין, כמבואר ברמ"א סימן שי"ט סעי׳ ו׳ בשם מהרי"ל, וב׳ הדינים הללו יבוארו אי"ה בהמשך.

סוגיא השניה: היא "סחיטת זיתים וענבים" בשבת לעשות מהן שמן ויין דהואיל והן עומדין למשקין הרי זה דומה ממש לדש שהרי במעשה הסחיטה מפריד את המשקה מן החרצן כמו שמפריד את הגרעינים מן השבלין, והיא סוגיא ערוכה בתחילת פרק חבית שבת קמ"ג ב׳ ושו"ע סימן ש"כ.

וסוגיא השלישית: היא סחיטת בגדים מיין שנבלע בה או מכל שאר משקין [פרט למים דחיובו משום מלבן ולא משום דש] ואיסורו רק באופן שצריך למשקה הנסחט דבזה דומה לדישה מתוך השבלין ולסחיטת זיתים וענבים, וזה מבואר בסימן ש"כ סעי׳ י"ח ובמ"ב וביאור הלכה שם.

והסוגיא הרביעית: הוא החולב בהמה לתוך כלי לצורך שתיית החלב חייב ג"כ משום מפרק כמבואר במ"ב סימן ש"ה ס"ק ע"א בשם הרמב"ם, ובשעה"צ שם ס"ק ס"ה, וכן בסימן ש"ל סעי׳ ח׳ ובמ"ב ס"ק ל"ב.

ועל כולן נאמר האי כללא בגמ׳ שבת ע"ה א׳ אמר רבא קסברי רבנן "אין דישה אלא לגדולי קרקע" [בברייתא שם סובר ר׳ יהודה דהצד חלזון והפוצעו היינו שסוחט את דמו לצורך עשיית צבע של תכלת או ארגמן חייב שתים אחת משום צידה ואחת משום דש לפי שהוצאת הדם מהדג דומה במהותה לפירוק הגרעינים מהתבואה, ואמרו לו חכמים אין פציעה בכלל דישה, ופירש רבא מאי טעמא דרבנן קסברי אין דישה אלא לגידולי קרקע!

וכך פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת הלכה ז׳ הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע כו׳ ע"כ.

נמצא לפי"ז דאם חולב בהמה חייב מן התורה משום מפרק דהוה תולדה דדש ע"כ דבהמה חשיבי גידולי קרקע, כן כתב המגיד משנה. וכן צריך לומר גבי "סחיטת בגדים מיין" ושאר מיני משקין דחייב מן התורה משום דש היינו דוקא בבגד העשוי מגידולי קרקע.

וכך באמת נקט הפמ"ג בפתיחה לסימן ש"כ דסחיטה דאורייתא שייכא דוקא ביין הנבלע ב"בגד פשתן" שהוא גידולי קרקע, ובגד צמר הוה גידולי גידולין דחשיב נמי גידולי קרקע לדעת הרמב"ם פ"ז מהלכות מעשר שני הל׳ ה׳, ובבגד משי מסתפק הפמ"ג אי חשיבי גידולי קרקע.

ברם במשנה ברורה לא נזכר בשום דוכתא התנאי שיהא הבגד מגידולי קרקע, וגם עיקר הדין ד"אין דישה אלא בגידולי קרקע" מובא ברמז בביאור הלכה [שלא בענין מלאכת דש] סימן שי"ט סעי׳ י"ז ד"ה מפזר כו׳.

ונפ"מ בזה לגבי בגדים מכמה מינים המצויים כיום שאינם מגידולי קרקע אם שייך בהן דישה מן התורה כשסחטן למימיהן אם לאו, וצ"ע להלכה.

עד כאן פרטי ודיני דישה מן התורה, אבל יש עוד כמה וכמה סוגיות בש"ס הקשורים ל"מלאכת דש" עכ"פ בגזירות שעשו בהם חכמים כמו גבי סחיטת שאר פירות למימיהן או מאכלים [ולא גבי זיתים וענבים שסחיטתן אסורה מן התורה מפני חשיבות היין והשמן] וכן גבי איסור סחיטת שיער בשבת, וכן בדין ריסוק והמסת אוכלין שגזרו בהם חכמים שמא יסחוט, ועוד הרבה נידונים כיוצא בהן שגזרו בהן חכמים שמא יסחוט.​

ע"כ הקדמה​

הגדרת מלאכת דש: לאחר שבעל התבואה הקצורה קיבץ ואסף את כל תבואת החיטין או השעורין לערימה אחת, הרי שהמלאכה הבאה עליו לטובה בשדה היא לפרק את הגרעינים שהם עיקר האוכל מהשיבולת שהם גדילים בו, או לפרק את האוכל מתוך השרביטין שלהן, וזהו מלאכת דש שחייבים עליה מן התורה, כן כתב החיי אדם בכלל י"ד.

אב מלאכת דש: הוא כמו שביארנו לפרק את האוכל ע"י שמפרידו מן השבולין והשרביטין, בין אם עושה כן ע"י חבטת השיבולים על הארץ כדי שיתפרקו הגרעינים, בין אם ע"י לחיצת החיטים ע"י קורות גדולות, בין אם זה ע"י כלים מיוחדים לפירוקם, לעולם חייב משום דש, וכן אם מפרק בידיו את החטים מהשבולים חייב משום דש.

תולדות מלאכת דש: סוחט זיתים וענבים להוציא מהן שמן ויין, או סוחט בגדים, וכן החולב בהמה לתוך כלי שעי"כ מפרק ומפריד את החלב מהבהמה מבואר שחייב משום מפרק דהוה תולדה דדש.

שיעור חיוב דש כגרוגרת: אבל גם פחות מגרוגרת אסור מדאורייתא ככל איסורין שבתורה דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה.

במשכן: היו דשים את גרגרי סממני הצבע מתוך תרמיליהם. וכן הורידו את הקליפה הדקה של גרעיני הסממנין, כדי להכין את הצבע לצורך צביעת הצמר לעשיית חוטי התכלת והארגמן.


א. בדין המולל מלילות בידיו: היינו שמולל בשני ידיו את השבלים כדי לפרק את הדגן מתוכן, נחלקו הראשונים אם חייב עלה משום דש מן התורה או מדרבנן:

דעת רש"י ביצה י"ב ב׳ דאסור רק מדרבנן מפני שנראה כדש, וההוכחה דהוה איסור דרבנן הוא ממה שהתירוהו ביו"ט, אבל דעת רבינו חננאל וכן נראה דעת הערוך דאסור מן התורה משום דש, כן מבואר במ"ב סימן שי"ט סק"כ ובשעה"צ ס"ק י"א.

ב. בחידוש היתר מרן השו"ע למלול מלילות בשינוי: כתב השו"ע סימן שי"ט סעי׳ ו׳ אין מוללין מלילות אלא מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו, כלומר דהשינוי הוא במה שאינו מולל בידיו [היינו בכפות ידיו ומשפשפם] אלא בראשי אצבעותיו, וגם שלא ימלול בהם הרבה כדרך שהוא מולל בחול אלא מעט.

וזה עפ"י המבואר בגמ׳ שבת קכ"ח א׳ וחכמים אומרים מולל ב"ראשי אצבעותיו" ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.

ויל"ע בשלמא אם האיסור למלול "מלילות בידיו כדרכו" הוה איסור דרבנן כדעת רש"י בביצה ניתא מה שהתירוהו חכמים בשינוי ע"י מלילה בראשי אצבעותיו, אבל אם למלול מלילות בידיו הוה חיוב דש מן התורה כמו שהבאנו לעיל מדעת רבינו חננאל והערוך היכן שמענו להתיר איסור דאורייתא ע"י שינוי, גם אם נפרש שלמלול בראשי אצבעותיו נחשב לשינוי גדול.

ובאמת דעת הרמ"א להחמיר שאסור לפרק הדגן מתוך השיבולים ואפי׳ בשינוי, וכל מה שהתירו בשינוי היינו לרכך את השיבולים בלבד.

ג. בדין להוציא קטניות מהתרמיל שלהן בשבת: כגון מה שאנו מכירים כיום בקליפת האפונה, אם התרמיל התייבש עד שאין התרמיל עצמו ראוי לאכילה יש בזה משום "מפרק" שהיא תולדה דדש, ואסור להוציא את האפונים מתוך התרמיל כדרך שמוציאם בחול אלא יעשה בשינוי כנ"ל לדעת המחבר, ומעט, אבל כאשר התרמיל עצמו ראוי לאכילה וכגון שעודו לח ובודאי כאשר הוא מבושל מותר להוציא האפונים מתוך התרמיל שהיא קליפת האפונה, לפי שאין הדבר נחשב ל"מפרק" דהוה דש אלא כמפריד אוכל מאוכל, כל זה מבואר במשנה ברורה סי׳ שי"ט ס"ק כ"א.

ד. לענין הלכה למעשה "מלאכת דש בשינוי" האם נקטינן לחומרא או לקולא לכאורה עולה: דבמינים כאלה שאפשר לאוכלן גם מבלי לפרק כלל כגון אגוזים מקליפתן הירוקה טוב להחמיר בזה שלא לפרקן ע"י שינוי [עי׳ עוד בזה בסמוך ד"ה מה יעשה האדם כו׳] אבל בשאר מינים שבכדי לאוכלן מוכרחים לפרקם סמכינן על השיטה העיקרית של השו"ע המתירה לעשות כן בשינוי, כן נראה מסוף דברי הרמ"א סימן שי"ט סעי׳ ו׳.

​

בנידון קילוף אגוזים ושקדים בשבת​

ה. הנה במיני אגוזים ושקדים מצוי שיש בהן שלש קליפות: קליפה הראשונה, היא הקליפה הדקה הסמוכה לפרי שלרוב היא נאכלת יחד עם האגוז, והקליפה השניה, היא קליפת העץ הקשה המוכרת לכולנו כגון בשקדים, והקליפה השלישית היא קליפה ירוקה החיצונה ביותר, והיא איננה מוכרת לכל מפני שאת הקליפה הירוקה הזאת מסירים באופן הרגיל בעת קטיפת האגוזים בשדה, ולכן בחנויות שלפנינו מצוים השקדים והאגוזים רק עם שתי הקליפות הפנימיות [אבל בתוך השק שבחנויות מצאתי כמה פעמים יחידים עם קליפתן הירוקה].

והיא גם הנותנת לחילוקי הדין שיש בין סוגי הקליפות השונות, דיש קליפות המשמשות את הפרי עד שעת השימוש בפרי, ובהן הרגילות להסירן בסמוך לאכילת הפרי, קילוף זה אין בו משום מלאכת דש ומותר לקלפן, רק שיצטרכו לקלפן סמוך לאכילה מפני איסור בורר, אבל יש סוגי קליפות המשמשות בעיקר את הפרי בשלב גידולו, ובאופן הרגיל מסירין אותן מן הפרי כחלק משאר מלאכות השדה. באלו יש בקילופן משום איסור דש, ואפי' אם כעת רוצה לקלפן סמוך לאכילה.

מעתה, מותר לשבור את הקליפה השניה של האגוז [דהיינו את העץ החום הקשה המצוי לכולנו] וכן לקלוף את הקליפה הראשונה הדקה הסמוכה לפרי ואין בהן משום דש, כיון שדרך שתי קליפות אלו להסירן בשעת האכילה, אך יצטרך לאכלן לאלתר כדין בורר אוכל מתוך פסולת, אבל אסור לפרק את האגוזים מתוך הקליפה השלישית [שהיא הירוקה החיצונה] לפי שקליפה זו הדרך לפרקה ע"י ניעור האגוזים מן העץ או ע"י חבסות בקרקע בסמוך לקטיפחם. על כן יש בקילופם משום מלאכת דש, ובמלאכת דש אין היתר של "לאלתר" או של "דרך אכילה".

כיוצא ממה שכתבנו יצא גם החו"ב לבאר בסימן כ"ח ס"ק י"א ד"ה הקשה הפרי מגדים כו׳ מה בין פירוק אגוזים מקליפתן הירוקה דאסור משום דש לעיקר קליפתן הקשה שמותר לקלפן?

וזה לשונו ונראה ד"מלאכת דש" היא בפעולות שאינם מסדר האכילה אלא בהבאת האוכל לרשותו של האדם ולשימושו כו׳ אבל פעולה שהיא בסדר האכילה לאחר שכבר האוכל ביד האדם תיקוני אוכלא הוא ואינו בכלל דש, כמו קילוף תפוחים וכיו"ב.

הלכך הקליפה הירוקה שכרגיל היא כבר נופלת בשדה הרי אם בא לפרקה יש לחוש לדישה, שזו פעולה להבאת האגוזים לרשותו ולשימושו של האדם, משא"כ הקליפה הקשה וכן הדקה שלאחריה שהם נפרקים בשעת האכילה אינם אלא תיקון המאכל ולא דש, ע"כ.

ו. מה יעשה האדם ויש לפניו בשבת שקד או אגוז בקליפתו הירוקה ורוצה לאכלו: לא יפרק את האגוז ויפרידנו מן הקליפה הירוקה, אלא יפצח את האגוז כולו יחד עם קליפותיו כשהן נשארות מחוברות זו לזו וכשהקליפות שבורות והפרי מגולה, יקח את הפרי, כל זה נתבאר עפי"ד הרמ"א סימן שי"ט סעי׳ ו׳ ובמשנה ברורה.

​

בדין קילוף בוטנים בשבת​

ז. מנהג העולם להתיר להסיר את הקליפה הקשה מן הבוטנים בשבת: ואין בזה משום איסור מפרק, וכנראה הסיבה מפני שיש תועלת טבעית להשארת הקליפה עד שעת האכילה, בין אם הסיבה היא שמירת הטריות של הבוטנים בין אם הסיבה היא שמירה מטינוף בעלמא, מ"מ הזמן הטבעי של קילופם הוא בשעת אכילה ולא בשדה, לכך אין איסור מפרק בהסרת קליפתם [אע"פ שכהיום בתעשייה של זמנינו מסירים את קליפות הבוטנים בכמויות גדולות ועצומות על מנת לשווקם באופן שיהיו מוכנים לאכילה לאלתר].

כן מבואר בספר חוט שני ב"מלאכת דש" בשם מרן החזו"א להיתר קילוף בוטנים בכל ענין גם מבלי שינוי, וכידוע שבעל השבט הלוי ז"ל החמיר שלא לפרק בוטנים עם קליפה בשבת משום מלאכת דש, עי׳ חלק א׳ סימן ע"ט פ"א, ובחלק ג׳ סימן מ"ב, [ושמעתי שיש הרבה בעלי נפש הסרים למרותו שנוהגין להחמיר שלא לפרק בוטנים מקליפתן בשבת משום חשש דש ואוכלים רק בטנים קלופים].
​

בדין קילוף שום בשבת מן הקליפה העליונה העוטפת את כל השום כולו​

ח. המציאות בימינו: ששיני השום עטופות כל אחת בקליפה דקה, והשיניים עצמן מהודקות זו לזו ומחוברות יחדיו לראש השום, ומעל כל זה ישנה קליפה גדולה המקיפה את כל ראש השום על השיניים המחוברות לו.

מותר למעשה לקלף "שן שום" מהקליפה הדקה העוטפת אותה, ובתנאי שיעשה כן סמוך לאכילה מדין בורר כמו בשאר קילופי פירות, כן מבואר ברמ"א סימן שכ"א סעי׳ י"ט.

אבל להסיר את הקליפה העליונה העוטפת את כל ראש השום צ"ע אם יש לחשוש בזה להלכה משום דש, ואם צריך לחוש בזה משום דש יהא גם אסור לקלפו סמוך לאכילה, שהרי לענין איסור מפרק דהוה תולדת דש אין נפ"מ בין אם מקלפו לאלתר או לאחר זמן כמבואר בשעה"צ סימן שי"ט ס"ק ט"ו.

ונמצא לפי האמור דכל מה שהתירו לקלוף שום סמוך לסעודה היינו ביחס לקליפה הדקה שעל כל שן ושן, באופן שכבר נתפרקו השיניים מערב שבת מהקליפה העליונה ומחיבורן בראש השום.

כך יש ללמוד מדברי הפמ"ג סימן שי"ט באשל אברהם סק"ח די"ל דקליפה העליונה אסור דהוי מפרק, וכך כתב בקיצור שולחן ערוך סימן פ׳ והקליפה העליונה שעל השום המסבבת כל החלקים יש לאסור להסירם אפילו לצורך אכילה מיד משום דהוי מפרק תולדה דדישה.

ברם המשנה ברורה לא העתיק בזה מדברי הפמ"ג, משמע דקילוף שומים ובצלים שהתיר הרמ"א לאלתר הוא בכל הקליפות, וכן נראה מדברי החו"ב סימן י"ד סוף ס"ק י"א דאין בקילוף שומים משום דש כלל, עי"ש.

​

בדין קילוף בצל בשבת דינו ככל קילוף פירות הד"ר​

ט. מותר לקלף בצל בשבת ואין בזה משום דש, אבל משום איסור בורר יזהר שלא יקלפנו על מנת להניחו לאחר זמן רק יקלפנו סמוך לאכילה.

וכן גבי תפוזים ותפוחים בננות אבטיח ומילון וכל כיוצא בהם שיש להם קליפה השומרת על הפרי עד זמן האכילה, אין בקילופם משום איסור "דש" אלא משום בורר, ויזהר לקלפם סמוך לאכילה כנ"ל.
​

בדין הסרת תמרים ממכבדות שלהן אי להשיר ענבים מן האשכול​

י. שבת ע"ג ב׳ א"ר פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך.

פירוש, מי שזורק רגב אדמה על אשכול התמרים התלוי בדקל וכתוצאה מכך השיר ממנו תמרים חייב שתי חטאות אחת משום תולש שהוא תולדה דקוצר, ואחת משום מפרק שהוא תולדה דדש, כי כמו שבדישה מפרק האדם הדש את גרעיני התבואה מן השבלים כך גם זה המכה באשכול התמרים באמצעות זריקת רגב אדמה הרי הוא מפרק את התמרים מן האשכול שהם מצויים בתוכו.

רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך, כלומר שהדרך הוא לקטוף את התמרים ביד או בכלי ולא על ידי זריקת רגב אדמה עליהם, ומלאכה שנעשית כלאחר יד - על ידי שינוי פטור עליה.

הנה לכאורה נתחדש בגמ׳ חידוש דלא רק פירוק אוכל מן הקליפה העוטפת אותו נחשב לאיסור מפרק שהוא תולדה דדש אלא גם הסרת תמרים מן מכבדת שלהן אסור משום מפרק, ויל"ע שם עוד בפירוש רש"י ותו׳ בשם רבינו שמואל ז"ל.

מעתה עולה לכאורה שהנוטל בביתו מכבדת תמרים שכולה נתלשה מערב שבת ומנערה או חובטה בשבת כדי להשיר ממנה את התמרים חייב משום דש, ואע"פ שאין כאן פסולת שמכסה את התמרים מ"מ עצם תלישת התמרים מן המכבדות הרי הוא כפירוקן מן הפסולת.

ויל"ע מאי שנא "אשכול ענבים" שמעשים שבכל שבת נוהגים להשיר את הענבים מן האשכול ללא שום חשש של מלאכת דש, לעומת להשיר תמרים בבית ממכבדת תמרים שיהא חייב עלה משום דש.

ויש ליישב דאפי׳ אם היה אפשר לפרק "אשכול ענבים" ע"י חבטה וניעור מבלי שיתקלקלו, אכתי כל פעולה שהיא בסדר האכילה אין בה משום מפרק, וכיון דפירוק אשכול ענבים הוא "בשעת האכילה" אין בה משום דש, משא"כ במכבדת תמרים הרגילות הוא להסיר התמרים בדרך דישה בשדה ע"י ניעור או חבטות, לפיכך גם המביאים לביתם תמרים כאשר הם תלויים במכבדותיהם אסור להם לתלוש את התמרים בשבת או ביו"ט, כן כתב החו"ב שבת סימן כ"ח ס"ק י"ג.
​

בדין הוצאת דם מאדם - בדיקות דם​

יא. כתב הביאור הלכה סימן שט"ז סעי׳ ח׳ ד"ה והחובל כו׳ שדעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, דדמים שמפרק מתחת העור כמפרק תבואה מקשיה דמי, ואע"פ שלא יצאו לחוץ מ"מ נעקרו ממקום חיבורם.

לפי"ז בעינן שיצא דם כשיעור גרוגרת ממקום למקום לענין חיוב חטאת כמו בשיעור מלאכת דש, אבל רוב הראשונים והפוסקים חולקים בזה על הרמב"ם וסברי דפעולה זו נחשבת ל"נטילת נשמה" שבאותו מקום ממנה יצא הדם, כי הדם הוא הנפש, והכי נקטינן להלכה.

עכ"פ למדנו שלבצע "בדיקת דם" בשבת איסורו גמור מן התורה או משום דש או משום נטילת נשמה, וכיום כמעט בכל ביקור של חולה בבית חולים מציעים לו לעשות בדיקת דם בשבת, ויש ליזהר בזה מאד שלא לעשותו ע"י יהודי אא"כ יש בדבר משום ספק פיקוח נפש!​

 

[ישראל סבא]

האם בבדיקת דם מוציאים שיעור גרוגרת?
אם לא לשיטת הרמב"ם ניכנס לסוגיה של חצי שיעור במלאכות שבת

עריכה : עכשיו ראיתי שכתבת שיעור חיוב דש כגרוגרת: אבל גם פחות מגרוגרת אסור מדאורייתא ככל איסורין שבתורה דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה.

מ"מ זכור לי שהדבר מחלוקת ראשונים ואחרונים אם כי הבאה"ל מכריע שאיסורו מה"ת

 

[ישראל סבא]

לגבי בגדים שאינם מגידולי קרקע
יל"ע שמא י"ל שמספיק שהבלוע יהיה גידולי קרקע ואין צריך שגם הבגד יהיה גידולי קרקע ( ראיתי שהפ"מ אומר לא כך)

 

[תורה תמימה]

לגבי בגדים שאינם מגידולי קרקע
יל"ע שמא י"ל שמספיק שהבלוע יהיה גידולי קרקע ואין צריך שגם הבגד יהיה גידולי קרקע ( ראיתי שהפ"מ אומר לא כך)

הפרי מגדים הוזכר במאמר

 

[ישראל סבא]

ראיתי וכתבתי שלא תחשוב שלא ראיתי (בסוף מה שכתבתי גרם לך לחשוב שלא ראיתי...)